שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיבים במיוחד - סטיבן קובי 

ההרגל הוא צומת בו נפגשים הידע, הכישורים והמאוויים. הידע - ה"מה לעשות". הכישורים - ה"כיצד לעשות". המאוויים - ה"רצון לעשות". עבודה על הידע, הכישורים והמאוויים תגרום להשתחררות מפרדיגמות ישנות ותביא אותנו לרמות חדשות של אפקטיביות אישית ובינאישית.
להרגלים עוצמה רבה בחיינו בהיותם דפוסים עקביים, ולא פעם לא מודעים, שיש להם כוח כבידה עצום. מכאן, לדבריו, שבירת הרגלים "שליליים" כמו הנטייה לדחיינות, חוסר סבלנות, ביקורתיות או אנוכיות, מצריכה יותר מאשר רצון טוב וכמה שינויים שוליים בחיינו

גישתו של קובי היא "מן הפנים החוצה". כלומר, יש להתחיל קודם כל בשיפור האני, ורק לאחר מכן בשיפור האני מול אחרים. גישה זו טוענת ש"ניצחונות פרטיים קודמים לניצחונות ציבוריים". כלומר, מה שאני מבטיח לעצמי, והקיום של מה שאני מבטיח לעצמי, קודם למה שאני מבטיח לזולת וקיומו. האני הוא הבסיס שעליו מאוחר יותר מתקיימת מערכת יחסים עם הזולת.

שבעת ההרגלים בהם עוסק קובי, נמצאים על רצף התפתחות: תלות, עצמאות, תלות הדדית. כולנו מתחילים את חיינו כתינוקות התלויים לחלוטין באחרים. במשך השנים אנו נעשים עצמאים יותר ויותר, עד שבסוף אנחנו מסוגלים לדאוג לעצמנו. קובי טוען גם כי עם הזמן אנו מגלים שההישגים הגבוהים ביותר של הטבע האנושי נוגעים ביחסינו עם הזולת, ושחיי אנוש מתנהלים בסימן של תלות הדדית.

הרגלים מס' 1 – 3 הם הרגלים אישיים, הקשורים להנהגה עצמית, קובי מכנה אותם "ניצחונות פרטיים".
הרגלים מס' 4 – 6 עוסקים במעבר מעצמאות לתלות הדדית, קובי מכנה אותם "נצחונות ציבוריים".
הרגל מספר 7 עוסק בפיתוח יכולת הייצור האישית.

הרגל מספר 1: פרואקטיביות
משמעות הפרואקטיביות היא יותר מלקחת יוזמה. משמעותה היא שאנו לוקחים אחריות לחיינו ולהתנהגותנו. התנהגותנו היא פועל יוצא של החלטותינו - על פי העקרונות והערכים שלנו, ולא של תנאים סביבתיים. אנשים ריאקטיביים (מגיבים), לעומת זאת, מושפעים מהסביבה הפיסית או החברתית שלהם ומונעים מכוח הרגש. אם אנשים פרואקטיביים ממקדים את מעשיהם במעגל ההשפעה, אז לעומתם, אנשים ריאקטיביים מתמקדים במעגל הדאגה ועוסקים בחולשות של אחרים, בבעיות בסביבה ובנסיבות שעליהן אין להם כל שליטה.

הרגל מספר 2 : צפה את הסוף מראש
לא פעם אנשים משקיעים אנרגיות רבות ולבסוף משיגים הצלחות ריקות מתוכן, הצלחות שמתבררות בדיעבד כבאות על חשבון דברים הרבה יותר חשובים. לפי העיקרון השני, רק אם נראה לנגד עינינו, כבר מלכתחילה, את סופו של התהליך, נוכל להיות אפקטיביים באמת. היישום היסודי ביותר של ההרגל הזה הוא להתחיל את היום כשלנגד עינינו התמונה של סוף התהליך בו אנחנו עוסקים, כמסגרת התייחסות, או כאמת מידה שלאורה נבחן כל דבר אחר. עלינו לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע וכך נדע מהו המסלול הנכון – איך להתקדם לשם.

הרגל מספר 3: העיקר להתחיל בעיקר
הרגל זה מדבר על קביעת סדר קדימויות. נקודת המוצא היא היכולת לנהל את הזמן ע"פ "חשוב" ולא רק ע"פ "דחוף". לאחר שהגדרנו מה חשוב, יש לכוון ולנהל את הזמן על מנת להגיע לכל אותם דברים חשובים. רוב האנשים חושבים שהבעיה שלהם היא העדר משמעת עצמית, אך ניתוח מעמיק יוביל למחשבה שבעצם הקדימויות שלהם אינן מושרשות במעמקי ליבם והכרתם והם למעשה לא הפנימו את הרגל מספר 2 ואין הם צופים את הסוף מראש.

הרגל מספר 4: אני מנצח, אתה מנצח
הרגל זה הוא הרגל שיתוף הפעולה - חיפוש היתרונות המשותפים בכל פעילות גומלין אנושית באשר היא. כבוגרי החינוך של המאה העשרים רובנו תחרותיים מאוד. כשהתחרות חודרת לרמת משפחה, או צוות, או ארגון, כולם משלמים מחיר יקר. ולכן, הרגל זה עוסק ביכולת לעבור ממנטליות של "מנצח- מפסיד" או "מפסיד- מנצח" למנטליות של "מנצח- מנצח" ולמצוא תמיד פתרונות שבהם יש לכולם יתרון ותועלת וכולם מרגישים מחוייבים למטרה (בעיקר בתוך ארגון או צוות).

הרגל מספר 5: בקש להבין תחילה ואחר כך להיות מובן
המשפט "בקש להבין תחילה" כרוך בתפנית חדה בפרדיגמה- רוב האנשים מקשיבים מתוך כוונה להשיב, או שהם מדברים או שהם מתכוננים לדבר. כשאחר מדבר אנו נוטים להקשיב לו בדרך כלל על פי אחת מארבע רמות- להתעלם ממנו לחלוטין, להעמיד פנים שאנו מקשיבים, להקשיב הקשבה סלקטיבית או להקשיב בדריכות. מעטים האנשים שנוהגים להקשיב על פי הרמה החמישית- הקשבה אמפטית. הקשבה אמפטית חודרת למסגרת ההתייחסות של האחר, אתה מסתכל בעדה ורואה את העולם כפי שהדובר רואה אותו, אתה מבין את הפרדיגמה שלו ואיך הוא מרגיש. ההקשבה האמפתית איננה בהכרח הסכמה עם הזולת, אלא הבנה עמוקה ומלאה של האחר, מבחינה רגשית ואינטלקטואלית כאחת, מנקודת המבט שלו.

הרגל מספר 6: חפש דרך לסינרגיה.
רעיון הסינרגיזם אומר שהשלם גדול מסך כל חלקיו דהיינו 1+1>2.
הרגל זה מאפשר לכבד שונויות של אחרים ולראות בהם הזדמנות להפריה הדדית, למבט רחב יותר ולפתרונות כוללים יותר. אנשים המתקשרים מתוך סינרגיה פותחים את הכרתם ואת ליבם לאפשרויות חדשות, לעומת אנשים בלתי אפקטיביים, החיים יום אחרי יום עם מאגרי פוטנציאל בלתי מנוצלים.

הרגל מספר 7: השחז את המסור
מסופר על אדם שמנסר במשך שעות ביער, עץ גדול ובקושי מתקדם. עובר אורח שואל אותו: מדוע אינך מחדד את המסור -
הרגל זה עוסק ביכולת להתחדשות אישית שכן אנו המסור שצריך להמשיך לנסר ולהביא תוצאות יום יום. "השחז את המסור" מקיף את כל ההרגלים האחרים, כיוון שהוא מאפשר את עצם קיומם. משמעות העיקרון של יכולת הייצור האישית היא בשימור ובחיזוק הנכס החשוב ביותר שיש לנו- אנחנו. פירושו חידוש ארבעת הממדים של טבענו- 1) הממד הפיסי- דאגה לגופנו, תזונה נכונה, מנוחה והתעמלות. 2) ממד הרוחניות- מחויבות למערכת הערכים שלנו, לימוד ומדיטציה, כל אחד בדרכו שלו (דת, ספרות, מוזיקה, טבע וכו'). 3) הממד המנטאלי- רכישת השכלה, בין אם פורמלית ובין אם לא, קריאה, כתיבה, שימוש בדמיון. 4) הממד החברתי-רגשי- חידוש יכולת התרומה שלנו לכלל, היכולת לאמפטיה וסינרגיה, בניגוד לאחרים ממד זה אינו דורש זמן מיוחד אלא ניתן לחדשו תוך כדי יחסי הגומלין היומיומיים שלנו.

(סטיבן קובי, "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". הוצ. "אור עם", 1996. )