התהוות המיעוט הערבי במדינת ישראל 

התהוות המיעוט הערבי במדינת ישראל
במזרח התיכון בכלל ובפלסטין בפרט התחוללו תמורות מפליגות במאה העשרים. פלסטין-השטח הגיאוגרפי שמהווה מפגש בין שלושת היבשות; אסיה, אירופה ואפריקה, ומשתרע ממערבה לירדן, מדרומה ללבנון, ממזרחה לים התיכון ומצפונה לים סוף-הוא שטח בעל חשיבות מרובה לאורך ההיסטוריה האנושית. עד למלחמת העולם הראשונה 1914-1918 היה שטח פלסטין חלק מהאמפריה העותמאנית ומחולק בין המחוזות: בירות, דמשק וירושלים (אל-חות, 1991; אל-שריף, 1995). שלושים שנה לאחר מכן היה בשליטת המנדט הבריטי, באמצע המאה הוקמה מדינת ישראל ובשנת 1967 התרחבו גבולותיה וכללו כל שטח פלסטין ההיסטורית. בשלהי תקופת האמפריה העותמאנית תוך עליית הלאומיות הערבית ונסיונות ההיפרדות מהאמפריה וקבלת עצמאות, תושבי המקום התנהגו כמו שאר עמי האזור ונאבקו למען לאומיותם הערבית הכללית ועצמאותם. לאחר מכן במשך תקופת המנדט צמחה לאומיות פלסטינית ותושבי האזור התנהגו כ"עם פלסטיני" שהוא חלק מן העולם הערבי (אל-שריף, 1995).
נקודת המפנה באזור היתה הקמת מדינת ישראל ב- 1948 שהפכה את הערבים בשטח פלסטין מרוב למיעוט. קווי שביתת הנשק בשנת 1949 חלקו את ערביי פלסטין לחמישה קבוצות:
1. פליטים שהיגרו למדינות שונות בעולם.
2. פליטים שהיגרו לסוריה, ללבנון וירדן.
3. תושבי רצועת עזה שנשלטו על ידי מצרים.
4. קבוצת הערבים שנשארו בשטחי יהודה ושומרון שסופחו לירדן.
5. קבוצת הערבים שנשארו בתחום מדינת ישראל אחרי הקמתה (לנדאו, 1993).
האוכלוסייה שנשארה כ- 160 אלף הייתה ברובה אוכלוסייה כפרית, חלשה, ענייה ונטולת מנהיגות חברתית ופוליטית. הם התרכזו בשלושה גושים; הנגב, המשולש והגליל (כיאלי, 1970; סלמאן, 1991; רכס, 1993; Yiftachel, 1999), ומדינת ישראל העניקה להם אזרחות. לקבוצה הזאת ניתנו שמות רבים בשיח הפוליטי, החברתי, בתקשורת ובמקורות. קראו להם "ערביי ישראל", "פלסטינים בישראל", "ערביי 1948", "ערביי פנים" (אברהים, 1992). למרות שהתכוונו לאותה קבוצה חברתית.

בכל אופן, הקבוצה הזאת היא קבוצת מיעוט מיוחדת במינה מבחינת מצבה ומעמדה האזרחי במדינת ישראל, דבר שמקשה על ניתוחה והבנתה במונחים השוואתיים של יחסי רוב-מיעוט הנשענים על שסע מגובש בין שתי קבוצות של אזרחים בתוך אותה מדינה (גל-נור, 1993). הייחוד הזה מבדיל את המיעוט הערבי מקבוצת הרוב היהודית וקובע את מערכת הייחסים בין שתי הקבוצות (לנדאו, 1993).
המצב הייחודי של המיעוט הערבי נובע מכמה גורמים המייחדים אותו:
1. המיעוט הזה הוא המיעוט הערבי היחיד במדינה לא ערבית ועוינת לרוב מדינות העולם הערבי. מדינת ישראל עבור המיעוט הזה היא קבוצת הרוב שאיתה הם חיים ונהנים מזכויות חלקיות. בין קבוצת הרוב לקבוצת המיעוט קיימים הבדלי דת, לשון, תרבות, ריכוז דימוגרפי, זהות לאומית ועוד. ההבדלים האלו יוצרים פיצול עמוק בין שתי הקבוצות ובמידה מסויימת משפיעים על היחסים ביניהם (לנדאו, 1981; גל-נור, 1993). הפיצול הזה קיים גם ברמה האדיאולוגית המהותית. העלייה היהודית לארץ ישראל שנתפסה על ידי היהודים כמצווה ציונית נתפסה על ידי הערבים כמדיניות שנועדה לנשל אותם באמצעות הגדלה מלאכותית של הרוב היהודי (גל-נור, 1993).
2. המיעוט הזה מבחינה מספרית הוא מיעוט שמהווה בשנת 2005 כ- 19% מאוכלוסיית מדינת ישראל (למ"ס, 2005). לאחר שהיה רוב שמנה כשני שליש מהאוכלוסייה בשנת 1948. לאחר הקמת מדינת ישראל נותרו, כזכור, כ- 160 אלף בלבד. האוכלוסייה הזאת הם הקבוצה שהיוותה את המיעוט הערבי שאכן הוא מיעוט מבחינה מספרית (%12.5 בשנת 1949, ראה לוסטיק, 1985). היחס המספרי בין המיעוט הזה לבין הרוב כמעט ואינו משתנה למרות הגידול המספרי החד של האוכלוסייה הערבית במדינה, וזה בגלל ההגירה היהודית הגדולה מארצות ערב והאיסלאם בשנות החמישים וההגירה מברית המעוצות משנת 1989 ואילך (לנדאו, 1981, 1993).
3. "רוב הציבור הזה מאוגד בקשרים לאומיים, תרבותיים, לשוניים ובמידה רבה גם דתיים ולאומיים המושכים אותו להזדהות עם בני עמו מעבר לגבולותיה של מדינת ישראל" (לנדאו, 1993).
4. המיעוט התהווה על רקע הסכסוך הערבי-ישראלי שכבר היה קיים לפני הקמת מדינת ישראל. מצבו ומעמדו של המיעוט הערבי במדינה מושפע מאוד מן הסכסוך והקונפלקט הקיים בין ישראל ושכנותיה. הקונפלקט מקשה על בני המיעוט הערבי להזדהות עם מדינת ישראל-מדינה בסכסוך עם העם הערבי כולו ונתפסת כמדינת כיבוש שנשלה אותם מאדמותיהם וזכויותיהם. הקונפלקט מקשה על הישראלים-יהודים לכלול ערבים בהגדרה "ישראלי" והם רואים בהם גייס חמישי גם למדינות ערב. לכן חושדים בהם, נזהרים מהם ונוקטים כלפיהם מדיניות זהירה שעיקרה שמירת בטחון המדינה שנתון בסכנה במקרה של שיתוף פעולה בין בני המיעוט הערבי במדינת ישראל והערבים במדינות השכנות.
5. המיעוט כולל בתוכו קבוצות שונות מבחינה דתית (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) וקבוצות אחרות (צ'רקסים, בהאיים וארמניים). הקבוצות שונות גם מבחינת אורח חייהן (עירוניים, כפריים ובדואים), בנוסף לשונות בהשתייכויות הפוליטיות למפלגות השונות והתנועות השונות ושונות גם ברמת המסורתיות של האוכלוסייה (מנאע, 1999; גאנם, 1997).
6. ציר יחסי הגומלין בין המיעוט הערבי והרוב היהודי נע משוויוניות רק בזכויות מסוימות (כמו, למשל, הבחירות לכנסת) ויחסי דו-קיום תקינים (לפעמים רק במישור ההצהרתי ובתחומים מסוימים כמו מפגשי עמיתים במערכת החינוך) עד לרמת הקצנה ורדיקליזציה משני הצדדים. במיעוט הערבי קיימות קבוצות רדיקליות שתומכות בארידנטיזם ודחיית זכותה של מדינת ישראל להתקיים ובקבוצת הרוב קיימות גם קבוצות שתובעות לשלול זכויות אזרחיות מבני המיעוט הערבי וחלקן אף דוגל ב"טרנספר" וגירוש (גל-נור, 1993).
7. המיעוט הערבי שהוא אכן מיעוט מבחינה מספרית ומבחינת יחס קבוצת הרוב היהודית אליו, לא ראה בעצמו "מיעוט" בשני העשורים הראשונים של הקמת המדינה, ולא חש את מצבו כמיעוט. להעדר תחושה זו גרמה הפתאומיות בהתהוות המיעוט לכן תודעת המיעוט עוד לא הופנמה אצל רוב חברי הקבוצה. גם השתייכות חברי קבוצת המיעוט למעגל הפלסטיני נותנת להם הרגשת רוב, כמו, גם, ההשתייכות למעגל המוסלמי וצפיית הגאולה מצד צבאות ערב. גורם חיצוני אחר שסייע להעדר תחושת המיעוט הוא שחברי קבוצת הרוב היהודים ברובם עוד לא הפנימו את תחושת הרוב מפני שכל הזמן חיו כמיעוט במדינות מושבם לפני בואם לישראל. המצב הביטחוני של המדינה המאוים מפני מדינות ערביות במזרח התיכון מסייע לתחושה הזאת (ליפשיץ, 1989).


רשימת מקורות
1. אל-שריף, מ. 1995. חיפוש אחרי ישות: מחקר במחשבה הפוליטית הפלסטינית 1908-1993. קפרסין.
2. אל-חות, ב. 1991. פלסטין: שאלת פלסטין, העם והתרבות, היסטוריה פוליטית מימי הכנענים ועד
1917 . ב"ד העצמאות, בירות.
3. אברהים, ח. (1992). "הפנים הפלסטיני מתמודד עם משברו". מחקרים פלסטינים, 10, 137-134 (ערבית).
4., (1993). המיעוט הערבי בישראל 1991-1967. ת"א: עם עובד.
5. גאנם, א. ואוזצקי-לזר, ש. 1997. ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-15, סקירות על הערבים בישראל מס' 24.
המכון לחקר השלום, גבעת חביבה.
6. כיאלי, ע. 1970. היסטוריה חדשה של פלסטין. המרכז הערבי למחקר והוצאה לאור, בירות.
7. לוסטיק א. 1985. ערבים במדינה היהודית: שליטת ישראל במיעוט לאומי. מפרש: חיפה.
8. ליפשיץ מ. 1989. הסכסוך הערבי ישראלי. אור עם: ת"א.
9. לנדאו, י. 1981. הערבים בישראל: עיונים פוליטיים. מערכות צה"ל, ירושלים.
10.לנדאו, י. (1993). המיעוט הערבי בישראל 1991-1967. ת"א: עם עובד.
11. מנאע, ע. 1999. הפלסטינים במאה העשרים. המרכז לחקר החברה הערבית,רעננה.
12.סלמאן, ר. 1991. "הנשכחים: ערביי פלסטין 1948: שלב ההתאוששות". מחקרים פלסטינים, 5, 125-148.
13.רכס, א. 1993. המיעוט הערבי בישראל בין קומוניזם ללאומיות ערבית. מרכז משה דיין-אוניברסיטת ת"א.
14.Yiftachel, O. 1999. ?Between nation and state: ?Fractured? regionalism among Palestinian-Arabs in Israel?, Political Geography, 18, 285-307.
15. שנתון סטטיסטי לישראל, למ"ס-לשכה מרכזית לסטטיסטיקה, 2005.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי