בהתחלה אני מאד צמודה להנחיות, אחר כך אני ממשכיה בדרכי - כך אומרת ר' במפגש השלישי 

במפגשים הקודמים ביקשתי שר' תתרגם את מראה פניה, שנשקפות אליה מן המראה, כמערכת של כתמים. היה עליה לפרק בדמיונה את האיברים המוכרים והידועים ולראות את הפנים כמערכת צבעונית וצורנית. בפגישה זו העליתי מימד נוסף על מנת לשכלל את יכולת ההתבוננות של ר' להרחיב את מימד היצירתיות ולהעשיר את החוויה. לצורך זה עסקתי (בעקיפין) בפירוק ובניה.

הצמדתי לקיר העבודה ארבע דפי בריסטול בגודל 4A, בצבע ניטראלי ובניתי מהם ריבוע שלם עם רווחים קטנים מאד בין אחד לשני. בהנחיות שנתתי לר' התייחסתי תחילה למצע שעליו היא עומדת לצייר. הסברתי שכל ארבעת החלקים יחד יוצרים את גיליון העבודה השלם שלה.

לאחר מכן ביקשתי אותה שוב לחזור לנקודת המוצא 'הכתמים'. ולצורך הריענון ציינתי והזכרתי שאמנם היא מתבוננת בדמותה - הפנים שנשקפות אליה מן המראה - אבל היא אמורה לתרגם זאת לכתמים. "אין גולגולת, או עיניים, או שפתיים, או פה וכו', יש כתמים" אני אומרת ואף מרחיבה ומסבירה את האפשרויות הגלומות ביצירת כתם צבע בציור. "יש כתמים כהים יותר, יש כתמים בהירים, יש כתם בתוך כתם, יש כתם ליד כתם. לפעמים הם נמהלים ומתערבבים זה בזה, ולפעמים הם יוצרים מעברים חדים. לסכום : מה שאת רואה זה לא פנים אלא מערך שלם של כתמים שמסודרים באופן כל שהוא". כך היה עליה להסתכל על הפנים או לתרגם את מראה הפנים. "את אמורה להעביר לשפה אחרת (שפה הוויזואלית) את מה שאת רואה" (ועדיין לא אמרתי לה ובשלב זה גם לא אומר, שבתהליך התרגום משתרבבים באופן בלתי מודע גם תכנים רגשיים, חווייתיים, פנימיים וסמויים).

ההנחיה הנוספת התייחסה לצבע, לחומרים. "שימי לב לנייר, למכחולים, לצבע והקשיבי להם. הם הכלים שבאמצעותם את תוכלי לבטא את אשר עמך. על חומרים וכלים אלה עלייך להישען. הם אלה שיכולים לדבר אותך". "לכן" הוספתי והדגשתי " תתאימי את עצמך אליהם. שימי לב איזה מכחול את בוחרת, איזה צבע, בדקי את היכולות של הצבע, מה אפשר להגיד איתו,  מה את רוצה לעשות אתו בהתאם למה שהוא. ייתכן שבכלל תמציאי דברים שאפילו החומר הדומם הזה לא ידע על קיומם. תהיי מודעת לבחירה ויחד עם זה תני להחלטות הספונטניות לעלות ולפעול".

בשלב זה סיימתי את חלקי ור' התחילה לעבוד. ביקשתי מר' להודיע לי כאשר היא מסיימת את העבודה. בסטודיו התנגנה לאיטה מוסיקה שקטה שלוותה ברעשים של חריטות ושפשוף המכחול על הדף. שעה של שקט. שעה שבה ר' מנהלת שיח עם עצמה והשיחה לא נשמעת רק נראית. כאשר ר' סיימה הנחנו את העבודה מולנו על הקיר, וביקשתי מר' שתדבר (אם היא רוצה). ר' רוצה. ר' התבוננה, התרגשה ואף שיקפה לי רבות ממחשבותיה. היו אלה המחשבות שליוו אותה במהלך העבודה והמחשבות שעולות כרגע וצפות במהלך ההתבוננות. עתה יש לנו כבר אוסף של ציורי דיוקן עצמי מהמאגר של ר'. הציור שבו אנו דנות הוא הציור שמחולק לארבעה חלקים- קראנו לו דיוקן עצמי מחולק - דיוקן עצמי 3

עתה אספר מה היה שם מנקודת ראותי שלי.

זהו מפגש שלישי, חשבתי לעצמי, ר' אינה מנוסה בציור ובכל זאת התוצאה הפעימה אותי. ראיתי שם, וגם שמעתי על מחשבה, תכנון, חופש, שחרור, הבעה, ביטוי אישי, ואפילו סגנון וכתב יד שהחלו מבצבצים ומטביעים כבר את חותמם.

העבודה ססגונית מאד, עשירה בצבע, ומקרינה את מה שאקרא לו בלשוני "שמחת הצבע". ואכן ר' העידה על כך בעצמה ובלשונה כאשר אמרה לי "זה היה תענוג לצייר". את תחושת העונג ואת החיבור שלה לתהליך הציור ניתן לזהות גם דרך החומריות של הצבע. היא בוחרת להשתמש בצבע עבה מאד, משיכות המכחול שלה סמיכות ועשירות בצבע, דבר שנותן את תחושת החומר ומקרין תחושה של חושניות וגופניות.

והרי אין פלא כי הרי ר' הנה מטפלת בתנועה ובכל הווייתה היא מחברת בין גוף לנפש. העניין הזה בין גוף ונפש לא פוסח עליה כמו שגם היא לא פוסחת עליו כאשר היא אוחזת במכחול וצבע. המצע שעליו היא עובדת עבה ולכן הוא מסוגל לשאת את כובד הצבע שאותו ר' מניחה עליו בנדיבות. אכן 'שמחת הצבע', וכך בניגוד לבחירות הצבעוניות של ר' בחיי היומיום, שבהם אין מקפידה בענייני צבעים ועוטה על עצמה בעיקר שחור כמו שגם לא מושחת את פניה באיפור, כאן היא נותנת דרור לכל העולם הצבעוני שלה, כפי שהיא בעצמה מעידה ואומרת לי "בדרך כלל אני אדם שלא בוחר צבעים גם לא בלבוש שלי, ודווקא ההרגשה הצבעונית שלי הובילה אותי להרבה צבעים". עולם צבעוני פנימי עשיר ורוטט נחשף ועל הנייר יש חגיגה צבעונית עשירה, ססגונית ומלבבת.

בשיחה שהתקיימה מול הציור, מסבירה לי ר' שהיא הקשיבה להנחיותיי והחליטה להתחיל את העבודה במכחול דק.

ההנחיות שנתתי לה היו כמובן מעוגנים בשפת הציור. במפגש הפעם אני עדיין דבקה בעניין הכתם הצבעוני שאותו הזכרתי כבר במפגש הראשון, והוא עדיין מהווה נקודת התחלה ונקודת מוצא לעבודתה. אך במקביל ומדי פעם אני מוסיפה בהנחיה עוד כמה ערכים שקשורים לשפה הוויזואלית. בזו הפעם הזכרתי, כאמור, את ההתייחסות לחומרים, ההקשבה ליכולות של הצבע, ובניית המצע לציור שהיה מורכב מכמה חלקים.

הופתעתי כמו שגם שמחתי לראות שהפיזור, הבלבול, והספונטניות הבלתי מבוקרות התחלפו בציור שאפשר היה לראותו מובנה, הבעתי, רגשי מאד ויחד עם זאת יושב טוב על הנייר, על אף שהנייר מפוצל וחתוך לארבעה חלקים. ראיתי את ההבדל, את השוני, ואת ההתפתחות וביקשתי לתאר זאת בפני ר' באמצעות דימוי כל שהוא.

"זרקתי אותך לבריכה, למים לא מוכרים בלי שאת מכירה את הבריכה בלי שאת יודעת לשחות. בשני הציורים הראשונים רואים אותך נופלת לתוך המים, בועטת בידיים וברגליים, משפריצה מים לכל עבר ולו בשביל להישאר בחיים ולנשום. רואים אותך מתערבלת בתוך המים ויוצרת מאין מערבולת של מים. בציור הזה את כבר מתחילה לעשות תנועות של שחיה. בציור הזה את מתחילה כבר לעשות סדר עם הידיים והרגליים, את מתחילה להתמקם במים שכבר לא מאיימים, שכבר מתאימים לגוף שלך, שכבר הופכים להיות מוכרים יותר. את מתחילה כבר לשחות ולעשות סדר. את כבר לא פוחדת מהמים, את מנסה לשחות".

כך ביקשתי לתאר לר' את התהליך ואת ההבדל בין עבודותיה הקודמות (שגם בהם היה עניין רב) ובין זו האחרונה. ר' לעומת זאת ביקשה לתאר לי בלשונה מה היא עשתה וכיצד היא עבדה. אני מקשיבה לדבריה, בעוד היא מתארת את המחשבות, הלבטים, התהליכים והפתרונות שהיא מציעה לעצמה במהלך העבודה. אני מקשיבה לתיאורים אלה ולהפתעתי אני שומעת אותה מדברת , מבלי שהיא בכלל יודעת, במונחים שלקוחים מתוך שפת האמנות.

אני שומעת שהיא מחפשת פרופורציות, למשל "ניסיתי למקם את העיניים בהתייחס לאף.... ראיתי שהפרופורציות לא נכונות.... הרווח בין העיניים היה קטן מדי....הבנתי שאפשר לשנות בציור וצמצמתי את המרחק בין האף לפה". להפתעתי ולתדהמתי היא דיברה במונחים של צייר שבודק פרופורציות על מנת להעתיק את המציאות. וזאת על אף שמעולם לא אמרתי לה לצייר את עצמה במדויק, לא הזכרתי את המילה פרופורציות ואפילו לא דיברתי על אברי הפנים.

ואחר כך היא אומרת עוד "החלטתי להתחיל עם מכחול דק, רציתי להתבונן בפרטים יותר קטנים". והנה היא עושה הבחנה בין הפרטים הגדולים והקטנים ומחפשת כלי שיאפשר לה להמחיש זאת. גם זו פעולה מודעת של צייר- חוקר- מתבונן.

בהמשך היא מעלה דילמה שהרבה ציירים מתמודדים עמה. היא התחילה בעיניים ואכן עבדה במכחול דק ופירשה את מראה העיניים וריסים בקווים דקים וצבעוניים מאד, הרבה התרחשויות. לפתע היא מזהה שנשאר לה המון שטח, והיא אכן שואלת אומרת לעצמה (ואחר כך מספרת לי ) "הפנים הם מקום ענק ואני לא יודעת מה לעשות אתו". שם כמובן אין מספיק צורות קטנות, לעין בלתי מיומנות זה נראה שטח ענק. ואכן איך היא תעשה ממנו ציור? זו שאלה שאמורה להישאל במיוחד כאשר היא מתבקשת לעשות ציור ו"למלא את הדף".

העין של ר', שעדיין אינה מיומנת דיה בהסתכלות, רואה רק את המובן מאליו. מבחינתה איברי הפנים הם הפרטים הקטנים ואילו שאר הפנים הם שטח ריק, מת. ר' עדיין אינה יכולה לראות את  הניואנסים הרבים של אור וצל על עור הפנים, ובכל זאת היא מחפשת דרך להביא לידי ביטוי את השקעים, את המקומות השקועים שהם בדרך כלל כתמי הצבע הכהים, ואומרת "וניסיתי איך שהוא למלא את החלל וניסיתי לתת מקום לשקע". ר' מבינה שישנם מקומות בולטים ומקומות שקועים אך עדיין איננה יודעת לקשור בין בהירות וכהות של כתם לבין התוצאה שיוצרת אשליה של תלת מימד.

אבל היא מחפשת. היא כבר לא עובדת רק באינטואיציה כמו עיוור באפילה. היא מתחילה להתחבר, לקשר בינה ובין הפנים שהיא רואה במראה ובין הציור שמתחיל להתגבש על הקיר. כפי שהיא אכן מציינת בעצמה ובלשונה "בכל זאת זה היה נראה לי כתמים ורציתי שזה ייראה פנים, לא סתם בליל של כתמים וחשבתי איך אפשר מהאין סוף כתמים לתת לזה משמעות". נכון לעכשיו ובשלב זה של העבודה החיפוש אחר משמעות בשביל ר' הוא להפוך את הכתם המופשט והאמורפי לאיבר מוכר וידוע.

אציין, רק בהערת אגב, שכרגע בדבריי כאן אני מתייחסת לתהליך העבודה ולאופני השימוש בשפת האמנות, ולא למשמעות העמוקה שעולה מתוך המילים שר' משמיעה ומתוך הצורות שהיא מפיקה - שהרי אלה גם אלה הנן מטאפורות נושאות משמעות עומק (אך לא אעסוק בזה כאן).

אם כן, ניתן להבחין שזהו השלב שבו ר' כבר מודעת לכך שהיא עושה ציור של פנים. היא רוצה להרגיש שהיא ציירה פנים והיא מחפשת משהו שיקשור בין בליל הכתמים ויהפוך את זה לפנים. זה כבר הצורך שלה, על אף שאני לא דרשתי זאת. כך שעולה שבמהלך העבודה היא מנסה לתפוס מבט ממרחק  "אז התבוננתי ממרחק ורציתי לראות מה יכול לקשר - חוט מקשר". שוב אני שומעת שאני משתמשת במושגים ובשאלות שבהם מתחבט כל צייר מיומן. כבר לא בוחרת את הצבעים באופן אקראי לגמרי, ולא מטיילת על הנייר כמו סומא באפילה. היא רוצה ליצור קשר בין החלקים, היא מחפשת צבע שיהיה חוט מקשר. בשפת האמנות קוראים לזה קומפוזיציה בצבע. והנה היא הגיעה לקומפוזיציה בצבע מתוך תהליך ההתבוננות שלה עצמה.

במקביל מתפתחת גם המודעות שלה כלפי הכתמים. אם בתחילה המילה כתמים שחררה אותה מכל מתח ואפשרה לה לשחק על הנייר בלי "לדפוק חשבון" כפי שהיא אמרה בעבר "אני אוהבת את העבודה עם הצבע. את החופש, את בחירת הצבע, את המרקמים של הצבע. כביכול עבדתי עם כתמים ולא סימנתי פנים, אבל אני רואה את הדמות ניבטת מתוך הבליל של הפנים. אני מעדיפה את זה ככה מאשר פנים ברורות ומוגדרות". או שאמרה לי כאשר שאלתי אותה בעבר "איך הרגשת כשנגשת למשימה" ענתה "הוקל לי כשאמרת שאנחנו עוסקים בכתמים ולא בקווים ובתווי פנים. שיחרר אותי והוקל לי" 

והנה עתה משתנה משהו ור' מתחילה לפתח מודעות כלשהי לכתם. פתאום היא מבינה שיש צורות גדולות וצורות קטנות. ראשית היא לא רוצה שיהיה "סתם בליל של כתמים", כדבריה. במקום אחר היא מתחילה לחפש את העניין בתוך הכתמים עצמם "מעניין אותי עוד ועוד לגלות כתמים ולהתבונן מה קרה בהם....חזרתי לעוד מימד לעוד עומק.... לחשוב בפרטים קטנים מה קורה בתוך הכתם עצמו, למשל בתוך העיניים". אכן ר' מתחילה להבין שלהתבונן בכתמים זה עולם ומלואו, שאפשר לבנות ציור שלם מלהתבונן בכתמים.

אולי בעתיד היא תבין שהאובייקט שאנחנו מנסים לצייר אותו עם קו מתאר הוא למעשה חסר קווים במציאות אלא גוש שמורכב מכתמים שמונחים זה ליד זה.

דבר נוסף שחדר להכרתה ולהבנתה של ר' הוא ההתייחסות והמשמעות של המתחם/ מרחב/ סביבה = דף נייר שעליו היא בונה את עולמה החדש - כלומר את הציור. היא מתחילה להבין את המשמעות של הפורמט שעליו היא מציירת. היא מבינה את החשיבות ואת הכוח שש לדף הנייר.

אני הצעתי לר' לצייר על מצע/פורמט מחולק לחלקים. פעולה שיש בה מן הפרובוקציה. פעולה זו עוררה אותה למחשבה ולפעולה. היא מתבוננת בציור המוגמר ומבינה ומזהה בעצמה "שכל חלק יכול לעמוד בפני עצמו". ר' פתאום מסוגלת להתנתק מהציור, מדימוי הפנים, ולראות זאת כציור נטו וגם להבחין שכל חלק יכול לעמוד כיחידה שלמה בפני עצמה "כל פעם תופס אותי חלק אחר.....עכשיו עולה לי שאפשר להתבונן בכל ריבוע בפני עצמו".  היא חשה שהחלוקה הפנימית מובנית וחזקה ועומדת בפני עצמה ואני כבר חושבת שאם הגענו לכך אז באמת השלם יותר גדול מסך חלקיו. אבל בו בזמן כל חלק הוא גם שלם בפני עצמו.

בשלב הזה, כשר' מבינה שיש כאן שלם שמורכב מחלקים ושכל חלק הוא גם שלם לעצמו, היא מתחילה לשאול את עצמה שאלות. סוג של שאלות שלדעתי מצביעות על היכולת שלה לחשוב באופן יצירתי. היא מבינה שיש כאן ציור פנים, ציור שנקודת המוצא שלו היא ההתבוננות בפנים, אך פני השטח הם רק הדרך ליצירת מפת מסע שמובילה אל הפנים (תוך). מכאן היא משתעשעת עם אפשרויות שונות "האם כל חלק יכול לעמוד בפני עצמו? האם אפשר לשחק עם זאת ולהעמיד את זה אחרת, הפוך למשל? או במרחקים שונים" ולבסוף אף מציינת כאילו לעצמה "תרגיל מעניין".

כמובן שאנחנו נזכרות יחד בפיקאסו ובעבודות שבהם הוא מפרק את המודל/ דימוי לגורמים ומרכיב אותו מחדש ואחרת. וכל זאת מטפורה לתהליכים נפשיים פנימיים (שלא ארחיב אותם כאן). אכן, הפנים שהיא מציירת הם רק עילה, נקודת מוצא ותירוץ לצאת להרפתקה יצירתית ור' כבר נמצאת עמוק בתוכה. אני זורקת גירוי והיא הולכת אתו הלאה.

עד כה ציינתי מספר דברים שהעסיקו את ר' באשר ל'איך', לאופן העבודה, ולערכים שלקוחים מארגז הכלים והמושגים של השפה הוויזואלית. אך היא אינה מקפחת את הצד החוויתי, רגשי, הבעתי. אני אומר שהיא הצליחה להפעיל את שתי האונות השמאלי והימיני. והיא אומרת כשהיא מדברת על רגשות "התחושה שעולה לי כשאני מתסכלת על זה, יש פחות עצב מציורים אחרים". אכן הציור משדר יותר שמחה.

אני מייחסת את השמחה למה שאני קוראת 'חדוות הידיעה'. האופן שבו היא הפעם שלטה בעבודה, הייתה מודעת לבחירות שלה, השתמשה בשפה ככלי, כל אלה הביאו אותה לידי גילוי והבנה ואלה עוררו אצלה מצב של שמחה. גם אם קודם לכן היא ידעה לציין שהיא נהנתה והרגישה שחרור, הרי שהפעם העבודה קיבלה מימד נוסף. מימד הגילוי והידיעה מביאים לסיפוק ושמחה.

אם אחזור לדימוי של בריכת השחייה, הרי שבפעמים הראשונות היא נזרקה למים עמוקים ואולי גם עכורים מעט בעבורה כשהיא אינה יודעת לשחות. בזו הפעם היא כבר שוחה בבריכה שהיא מכירה. היא למדה את המציאות הזו ועתה מפלסת לעצמה דרך בתוך מציאות  פחות זרה, פחות מאיימת.

בשלב שבו ר' מתבוננת בעבודה היא מזהה מוטיב שחוזר על עצמו "אני רואה מוטיב שחוזר אצלי בכל הציורים, זה הנזילה של הצבע מהגבות מהעניים ומהפה... אני נותנת לצבע להיזלג". ר' אכן משתמשת בצבע סמיך, עשיר מלא ורווי. זו הבחירה שלה. כבר אמרתי שיש בעבודותיה מרכיב פיזי וגופני. הצבע כבד, ומכוח המשיכה הוא נוזל ונשפך על הדף, כלפי מטה. במפגשים הקודמים ראתה בזה הבעת בכי "עניים בוכיות". הפעם היא מציינת את הנזילה אך כבר אינה רואה בכך הבעת בכי. מצב השמחה, ושמחת היצירה שמלווים אותה לא מאפשרים לה לקבל את הנזילה כבכי. ואם כן נזילה שנראית כמו בכי, יהיה זה בכי של שמחה ואושר. מה שאומר שהפרשנות היא בעיני הפרשן והיא עולה מהמקום הרגשי, נפשי שבו הוא נמצא.

מתבוננת עמוקות בציור ור' אומרת לפתע "יש לי תחושה של מסיכה". ר' ,כאמור, היא מטפלת בהבעה ולשתינו יש ידע רחב בתחומי הפסיכולוגיה. כך 'המסכה', שעלתה פתאום באופן אסוציאטיבי, הדהדה ליונג ולמונח שטבע 'פרסונה'. לפי יונג האישיות שלנו היא למעשה מסיכה ( שכן על פי מקורותיה הלטיניים של המילה פרסונה פירושו 'מסיכה'). יונג טוען שהאישיות הגלויה והמוחצנת שאותה אנו מציגים, היא למעשה סוג של מסיכה שמסתירה את 'האני האמיתי'. ויניקוט קורא לו 'האני המזויף'.

כך גם הציור, ציור פנים. מצד אחד הוא מעלה תכנים פנימיים, אישיים, חסויים ובלתי מודעים אך בו בזמן הוא גם מסתיר אותם. מסתיר משום שהוא אומר את התכנים בדרך מטפורית באמצעות צבעים, צורות, סמלים. גם כאן המסכה שר' זיהתה אמנם מספרת משהו אך את מה שהיא מספרת אין היא מגלה. כמו שר' עצמה אומרת כאשר היא מתבוננת בציור "לפה הייתה משמעות ניסיתי לעשות סורגים וכל מיני בליטות. הפה פולט כל מיני דברים. מה הוא פולט שם?" או כמו שאמרה במקום אחר אותו "הפה נראה כמו מערה ומשהו חוסם אותו". הפה מגלם במקרה זה את משמעות המסכה שהיא למעשה מגלה ומסתירה בו זמנית.

ר' משתמשת בשפת הציור, לומדת אותה, לומדת ממנה ובעיקר לומדת את עצמה בדרך חווייתית.