דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


לא יכולה לחזור הביתה 

מאת    [ 16/12/2010 ]

מילים במאמר: 1309   [ נצפה 2248 פעמים ]

לא יכולה לחזור הביתה

כשמזג האוויר כזה, אני מה זה ממהרת הביתה, חבל"ז.  כל דקה חשובה, במיוחד כיש הפסקה קלה ברוח, הסערה, והגשם. רוצה להספיק להוציא כמה שיותר מהר את זואי ולולי לפני ש....אתם יודעים, יתחיל מבול סערות גוג ומגוג, מהם לא ניתן להתגונן לא עם מטריה או שום אמצעי אחר.

אז אני יורדת מהאוטובוס, מתאפקת לא לרוץ, הרצפה חלקה עם כל העלים ושברי הענפים והניילונים (פעם התיישבתי ככה בדיוק באמצע שלולית), ומה זה ממהרת, חצי רצה הביתה.

בדרך, פתאום, קצת מוזר, אני רואה ילדה קטנה עומדת לבדה, בפינת רחוב, עם מטריה שעפה ברוח וכמעט מעיפה גם אותה, והמבט, ההבעה על הפנים...אי אפשר לטעות בזה, ואני מזהה זאת בשניות: מבט אובד, חוסר אונים כזה, לא יודעת איך ולמה אבל אני לא פעם ולא פעמיים מזהה את המצב המיוחד הזה אצל ילדים.

אנשים רצים, עוברים על פניה, לא שמים לב, מה גם שהיא מתביישת עומדת בצד לא מנסה אפילו לבקש עזרה, פשוט עומדת.

ואני קולטת את המבע הזה על הפנים, מזהה זאת כמו רדאר בלי בעיהץ

האמת, לא יודעת איך ולמה אני צריכה לראות את זה כשאני כל כך ממהרת וברור לי שאני מפסידה זמן יקר, אבל לא יכולתי לעזוב אותה ככה שם. ניחמתי את עצמי על הזמן היקר שאני הולכת לאבד ש"אם אני אעזור לה, אני מקווה ש"מישהו שם למעלה" יעזור לי להספיק להוציא את הכלבים לפני הגל הבא של הגשם, הרוח והסערה.

אני מסתכלת עליה, ושואלת למי את מחכה? את מחכה למישהו?

לא

קר, יורד גשם, למה את לא הולכת הביתה?

אני לא יכולה ללכת הביתה.

הדמעות התחילו לרדת לה על הלחיים משאירות שבילי דמעות על הלחיים המאובקות מהרוח והאבק (השד יודע כמה זמן היא כבר עומדת שם ככה).

הופה ל'ה, מתחיל להידלק לי פיוז אי שם בירכתי התאים האפורים ......

למה חמודה לא יכולה?

כי כדי ללכת הביתה אני צריכה לחצות כביש, ואמא אמרה לי בשום אופן לא לחצות כביש, לא להתקרב אליו, מותר לי ללכת אך ורק על המדרכה.

הא?

אני ממשיכה המומה, מנסה להבין: לאן את צריכה ללכת כדי להגיע הביתה? איפה את גרה? באיזה כיוון?

אני צריכה ללכת ישר, הראתה לי בידה ואח"כ ימינה....

אז למה את מחכה כאן - אני שואלת לא מבינה, זה רחוק מהמקום שדרכו את צריכה ללכת, ורחוק מכביש שאותו אינך יכולה לעבור...למה אינך עומדת ליד הכביש ומבקשת עזרה?

מתביישת, חצי מסתירה את הפנים הבוכיות עם המטריה, היא מנסה להסביר, ואני ממש לא מבינה, אבל רואה את המצוקה שלה.

ראיתי שאני סתם מאבדת זמן ולא מבינה כלום, אז ניסיתי משהו אחר, כשאני מוותרת על הניסיון הכושל להבין אותה (כנראה הגיון של ילד זה לא כמו של מבוגר) ושאלתי:

אם אני אלך אתך, יד ביד עד, לשם, ומאיפה שהראית לי נפנה שתינו יחד ימינה זה בסדר? ככה יהיה מותר לך?

כן.

טוב, לקחתי אותה ביד, פנינו לכיוון שהיא היתה צריכה, ואז הבנתי ....

המקור אצלי בבלוג כאן

בדרך הייתה קטע בו נקטעה המדרכה ונסלל מעבר אספקלט לאפשר לרכבים להכנס לחנייה של איזה בניין גדול. זה אמנם לא "כביש", אך זה גם לא מדרכה ואת זה היא לא יכלה לחצות, אסור היה לה...

היא לא ראתה הבדל בין כביש לבין זה, וזה בפירוש לא הייתה מדרכה...אז חיכתה, וזה שזה היה חסר תועלת לחכות ולא לעשות עם זה כלום זה כבר עניין אחר. גם במקום בו היינו צריכים לפנות ימינה המדרכה הייתה צרה מאד, נשקה לכביש, לכן כנראה היא חששה כי זה קרוב מדי לכביש ו"אסור לה להתקרב לכביש" הרי...

נזכרתי בעוד מקרה של חוסר אונים כזה של ילד, של חשיבה שונה. יאללה, הראש הזה של ילדים.....

איך אפשר למנוע מילד להבין דברים בצורה כזו? להימנע ממקרים כאלה? למה ילד מבין דברים כה שונה ממבוגר? מדוע לא ביקשה עזרה? איך זה שילדים מגיעים כל כך בקלות לחוסר אונים כזה ואנשים, מבוגרים לא מזהים זאת? איך אפשר למנוע מילדים לעמוד במצב כזה.

חדלות האונים, חוסר הישע .........

נזכרתי שלפני שנים באוטובוס ראיתי מקרה שעקרונית דומה, נדמה לי שאפילו הזכרתי זאת היכן שהוא.

אוטובוס עמוס וילד צעיר מאד יושב ומלטף את ראשו ומדבר אליו גבר מבוגר מאחוריו. אף אחד מהאנשים לא שם לב, זה מחזה שכיח, אלא שאני משום מה משהו הטריד אותי, ולא הבנתי או ידעתי מה, אז המשכתי להסתכל, סתם כזה לברר לעצמי....קלטתי לשנייה את המבט של הילד, ופתאום איכשהו הבנתי הכול, מבלי שהילד היה צריך לומר מילה: האיש לא אבא שלו בכלל, הוא מטריד אותו, הילד במצוקה ומתבייש, ולא יודע מה לעשות.

קמתי, "נזפתי" בילד אמרתי לו שיבוא ישב לידי (כאילו אני אמא שלו) ושלא יעשה בעיות, ומשכתי בידו בקוצר רוח (עשיתי קצת הצגה). הילד הביט לי בעיניים וכבמטה פלא, למרות שלא מכיר אותי, ציית מיד. מילמלתי כמה מילים בקול רם שאני לא יודעת איפה אנחנו צריכים לרדת, ניגשתי לנהג, בשקט, הסברתי לו את המצב.

תיאמנו שכדי לעזור לילד הוא יגש אליו בפתאומיות ויבקש לרדת לא בתחנה, כי שכח לרדת. צפינו שאותו איש יקפוץ וירצה לרדת אחריו אך הנהג לא יאפשר לו , מה שייתן לילד כמה דקות חשובות יתרון עליו, וזמן לרוץ הביתה, ללא שהאיש ישיגו.

לילד אמרתי שאיך שהוא יורד ככה באמצע התחנות מהאטובוס שירוץ הביתה מהר, ואם האיש יקרא לו שלא יעצור, וכך הוא יגיע הביתה בסדר ובזמן.

וכך היה. הרגשתי הייתה נכונה, האיש אכן רצה לרדת.....

שמחתי שזיהיתי את המצוקה של הילד, כאב לי שאף אחד באוטובוס לא שם לב, ושהילד שוב, כמו אותה הילדה, היה במצוקה ולא ידע איך ומה לבקש עזרה ואיך לצאת ממצב בו היה נתון.

והנה בא לי דז'ה וו שזרק אותי שנים רבות אחורה, כשגם אני עצמי נהגתי פעם בדיוק כאותה ילדה.

כרבים מהילדים הקטנים פחדתי וחששתי ללכת ליום הראשון לכתה א, ואמי הבטיחה לי שכאשר אצא מבית הספר ביום המיוחד הזה, היא תמתין לי בפתח בית הספר ותקח אותי הביתה. יצאתי מבית הספר, מכתה א, גם אז ירד גשם, הבטתי ימינה שמאלה, גורנישט, אמא לא הייתה שם. עמדתי מתחת למעקה של הקיוסק של בית הספר, עם דמעות בעיניים, וחיכיתי וחיכיתי עד בוש. אמא לא באה.

אחרי דקות ארוכות מאד עברה שכנה, נערה צעירה שגרה בשכנות, ראתה אותי שם עומדת ככה חסרת אונים בוכיה ושאלה מה קרה? למי אני מחכה?

אמרתי שאמא אמרה שתבוא לקחת אותי ואמא לא באה, אז אני מחכה.

אבל את יודעת את הדרך הביתה היא אמרה לי, מדוע את לא הולכת הביתה?

כי אמא אמרה לי לחכות כאן, ושהיא תבוא לקחת אותי.

טוב, בואי, אני אקח אותך הביתה, והיא אכן לקחה אותי הביתה.

אמי, חייכה שמחה וחיבקה ולא הבינה על מה המהומה, הרי את יודעת את הדרך הביתה אמרה לי, מדוע לא באת לבד?

מסתבר שהייתה בעיה עם אחותי הקטנה ונבצר מאמי לצאת מהבית, היא לא דאגה כי ידעה שאני יודעת את הדרך הביתה, וחשבה שאגיע לבד.

אז מדוע לא באת לבד שאלה?

כי אמרת לי לחכות, שאת תבואי לקחת אותי, אז חיכיתי.

קאפיש?

שוב, אותו ראש והגיון של ילד, ששומע בדיוק למה שאומרים לו, אותו ראש, אותה מצוקה שהמבוגרים לא תמיד מבינים איך בכלל מגיעים אליה.

הילדה הזו, יכלה לעמוד שם שעות בגשם, האמא הייתה דואגת, ולא מבינה מדוע היא לא מגיעה....

יש מכנה משותף לרבים ממקרי חוסר הישע והאונים שילדים מגיעים אליהם, מבלי שהסביבה שמה לב.

היושר הזה, של מילה היא מילה, הבטחה זו הבטחה, אין פשרות, הדברים בשחור לבן....רק ילדים מסוגלים לזה, כבר לא יודעת אם זה טוב ככה או לא.....

האם זה הילד הטוב הממושמע? ההיגיון הישר כסרגל של ילד שגורם למצבים כאלה?  האם אפשר למנוע זאת? ואיך ?

האם יש ואפשר למצוא פתרון? אולי בשביל זה לחשוב כילד, והרי אף מבוגר בחיים שלו לא יוכל לחזור ולחשוב כילד, אין rewind.

איך אפשר לעזור לילדים במצבים כאלה? כי באמת לא קל לזהות, וקל לפספס.

התחברות אל בע"ח במקום לשלוט בהם מרוממת אותנו לכוכבים (ברברה קלו הנד) http://cafe.themarker.com/user/114149/        bonbonyetta@walla.co.il




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב