השידור הציבורי במרחב המקוון.
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

השידור הציבורי במרחב המקוון. 

מאת    [ 19/09/2010 ]
מילים במאמר: 2883   [ נצפה 2014 פעמים ]

 
 

ברוב הדיונים והפרסומים שעוסקים  במדיה בכלל ובשידור בפרט, בייחוד השידור הציבורי, מוקד השיח הוא על ה- איך ולא על ה- מה. משל היינו אומרים כי ראשית יש לקבוע את הכלי- האמצעי- המוליך, ואחר כך נתאים לו את המסר. לא זו בלבד שזה מעוות את תהליך הקומוניקציה בחברה הדמוקרטית הוא גם לא נכון מבחינה מעשית. גם במסחר- קיים המוצר ואחר כך עוסקים בשיווקו. מסרים היו קיימים לפני תקשורת המונים. הן הותאמו במרוצת הזמן לאמצעים החדשים שנוצרו- ואשר האחרון שבהם הוא התקשורת המקוונת.

"השידור הציבורי במרחב המקוון" זה השם שניתן לדיון  שנערך ב- 6 בספטמבר במכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף רשות השידור- בסדנה ע"ש חגי פינסקר האיש שהביא את האקטואליה לשידור הציבורי בארץ. . השם אמנם מרמז שהדגש היה על השידור הציבורי, אך בפועל כול הפוקוס של הדיון נסב על האמצעי- לאמור כיצד מתמודדים עם הבחור החדש  שכבש את השכונה התקשורתית- העיתונות הוירטואלית. לא נהיר לי מדוע לזכרו של פינסקר הדיון לא נסב על משדרי האקטואליה בשידור הציבורי. אולי משום שהשם לא תפיס- catchy – "מרחב מקוון" הוא יותר  in .ככה או אחרת- המסר הוא המסד, והמרחב הוא המקום שבו הוא קיים. ואנו עוסקים יותר מדי במוליך ומעט מדי בתוכן.

אפיזודה היסטורית מעניינת קשורה באותו גורם חשוב בקומוניקציה ששמה מסר. כאשר הממשלה הבריטית הקימה את שרות השידור  ההודי בשנת 1936 ( בדיוק בשנה שבה הוקם גם שרות השידור הבריטי בארץ ישראל- ה PBS  - Palestine Broadcasting Service ) בישיבת הקבינט הבריטי בראשות סטנלי בולדווין הודיע על כך הווייקונט ווסלי פיל, השר לענייני הודו. מסופר כי הדוכס מדוונשייר ,ויקטור קוונדיש, השר לענייני  המושבות, שאל את פיל. Sir- what are we going to tell them –  אדוני- מה נאמר להם. אמנם הבריטים ידעו בדיוק מה הם עתידים להגיד בשנה שהיטלר, קנצלר גרמניה ,כבר איים על אירופה, ובריטניה הכינה גם את המושבות למסרים שהיא אמורה להעביר דרכם במערכת התעמולה לקראת מלחמת העולם השנייה. אבל,בכול מקרה, ליבת העניין הייתה, הווה,ותהיה- המסר. מה אנו רוצים לומר- בעיתונות, ברדיו,בטלוויזיה ובמדיה המקוונת. משום מה מרוב עיסוק ביער מתעלמים מן העצים.

אין כול ספק ששידורי המונדיאל בערוץ הראשון היו חג לעיניים, בייחוד משום ששודרו ב- HD   - High Definition – חדות גבוהה- אבל לא השיטה עשתה את השידור למוצלח אלא המשחקים וכל מה שסביבם. וזה הרי כה ברור שכול הדיוט מבין זאת. לדוגמה אם יש תוכניות תעודות משעממות בערוץ הראשון –שידורים בחדות גבוהה לא יהפכו אותן למושכות יותר. ובכול זאת חוזרים שוב ושוב על המנטרה הישנה של מרשל מקלוהאן  (שהוא חזר בו ממנה ) כי "המדיה הוא המסר".אם המדיה הוא המסר- אז זה פרצופה של המדיה, והוא לא סימפטי. מכאן מתבקש שבמקום להתרכז במהות השידור הציבורי מתבוננים- כול ענפי התקשורת- ב"סכנת האינטרנט".- משל היה המשט התורכי לעזה.

באותו סימפוזיון שמענו סקירה  מלומדת ומתוחקרת מצד  ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, על "יעדים ופתרונות" לשידור הציבורי במרחב המקוון. הדוגמאות שהובאו בלווי  מצגות מעניינות היו מארה"ב ואין בכוונתי לעמוד עליהם.( המעוניינים יוכלו לקבל הרבה חומר מן המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים).ד"ר אלטשולר דיברה הן על האתגרים, על המבנה, על החולשות, של השידור הציבורי ומולו התקשורת המקוונת. לדעתי אמריקה יכולה לשמש לנו דוגמה בהרבה דברים אבל לא בכולם.

כאשר הוקמה הטלוויזיה בידי צוות ההקמה ונעשה הסכם עם רשת ה-סי בי אס האמריקנית( שנמניתי עם חותמיו כי הייתי באותה עת שליח רשות השידור בארה"ב) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה,הפרופסור אליהוא כץ, אחד המומחים הגדולים בתחום הקומוניקציה וההשלכות הסוציולוגיות, קבל את ההסכם בחמיצות. האיש שנולד וחונך בארה"ב ביקש לאמץ דווקא  את הדגם האירופי ובעיקר השידור הציבורי של ה-בי בי סי. אף שבתחילה לא הייתי שלם עם הנחת יסוד זאת,בין היתר משום שזה עתה חזרתי מארה"ב ועשיתי סטאז' ב- סי בי אס, לימים ראיתי בה את החיוב. ארה"ב היא זירה ענקית לכול שנע ונח – ואחיותיה0 הגדולות והקטנות. אנו מדינה קטנה ועלינו להיות בררנים, שכן גם אם נעשה  רק ניסויים מעבר למתבקש נאבד גם את עצמנו וגם את הקהל. איך התבטא יאיר אלוני,מי שהיה פעם מנכ"ל רשות השידור: אם כבר בוחרים בדברים אמריקניים מדוע לא לבחור בדברים הטובים שיש להם  דרך קבע במקום באופנות חולפות.

משום כך הערת הפתיחה של נשיא המכון  ד"ר אריק כרמון כי השידור הציבורי יש לו תפקיד מרכזי בדמוקרטיה בכלל ובהתהוותה בארץ בפרט- הוא המפתח לסוגיה. הערה נוספת של ד"ר כרמון כי יש לעשות הכול כדי  למקם את השידור הציבורי בתודעה הקולקטיבית, שהוא יהיה דרך המלך( highway  כהתבטאות שלו) למידע וזאת מול אינטרסים מסחריים ולחצים מסוגים שונים- גם אלה הם כורח השידור הציבורי, וממנו נגזר התוכן.

ואין כול ספק כי התחדשות, שעליה עמדו מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר, והרב יצחק לוי,ראש מנהלת היישום של המכון, היא חשובה בכול הנוגע לשידור הציבורי. אולם בהכירי שני אישים אלה איני מייחס להם את האמירה של "ישן מפני חדש יוציאו" (ויקרא 9-10) אף שבמקרה, שנים אלה- חובשי כיפות. התקשורת תמיד הייתה סימביוזה של הישן והחדש.

הרדיו כמשל והמעבר לטלוויזיה.

בשובי משליחות בארה"ב ככתב וכנציג הרשות ב- 1968, בצומת שבה נפרדו הרדיו והטלוויזיה במסגרת הרשות, הזמין אותי ירון לונדון לתת סקירה על מקומו של הרדיו בעידן הטלוויזיה. אין לי ספק שלונדון לא ציפה לאיזו בשורה אפוקליפטית, כשדר שנמנה עם אלה שנותרו מאחור ברדיו עם הפעלת צוות הקמה של הטלוויזיה. אני משער שהוא רצה לקבל זריקת עידוד, דווקא ממי שנמנה עם חבורת ה"עריקים" , מן הרדיו לטלוויזיה ומי שהדיסציפלינה האקדמית שלו היא תקשורת המונים.  

אמרתי אז כי הייחודיות של הרדיו היא כזאת שהוא יכול ללוות לא רק את הטלוויזיה אלא כול מדיום אחר שיקום בעתיד. מכאן שאם לרדיו הייתה בעיה עם הטלוויזיה, אף שהבעיה לא איימה על קיומו, יש לו אותו מעמד מול העיתונות המקוונת. אבל לא זו בלבד שהוא שרד אלא במידה מסוימת לא נס לחו. אם הפרסומת ב"קול ישראל" היא  מדד לרייטינג הרי שיש בכך תימוכין להנחה זאת.אני לא חושב ש"טבע מרקט" ו"פלאפל מוסקו " היו משדרים כול כך הרבה פרסומת אלמלא הייתה להם אינדיקציה שמספר המאזינים לרשתות,ב',ג,ו-88  הוא גדול למדי.ראוי לציין הנחת יסוד. בלב הייחודיות של הרדיו היא התופעה הפשוטה- שהוא מדבר, וכל עוד הבריות ידברו הם גם יאזינו. תכונה שנייה. גם המלל וגם המוסיקה המגוונת הם ניידים מאוד. מכאן שהרדיו מקומו באמצע -שמור. זה ועוד. הרדיו הוא מרכול אדיר וזול ושופע מוצרים לכל נפש- בעיקר הדברים אמורים לגבי,"קול ישראל".ואם זכרוני לא בוגד בי, ציינתי גם את העובדה שכדי להאזין לרדיו לא צריך לדעת קרוא וכתוב, ואילו בטלוויזיה יש לעתים קרובות כתוביות.הטלוויזיה אף שכוחה ירד היא עדיין פופולארית.

קשה לעשות השוואות היסטוריות,בייחוד בכול הנוגע למדיה. בשעתו כאשר קמה הטלוויזיה, ניבאו רבים,ובעיקר כול השלוחות שהיו קשורות לתעשיית הקולנוע, את קץ הסרט, כפי שהכרנו אותו באולמות,בבואנו לסרט כמו רבים אחרים,במפגשים לפני הסרט,בהדים לאחריו בשתיית קפה בחברותא. היו סוציולוגים שהרחיקו לכם וראו בטלוויזיה נסיגה חברתית ,ופגיעה ביסוד הדמוקרטי- ההתכנסות הציבורית והסיג והשיח. ככבי הקולנוע עזרו  להם בכך, שכן הם חששו שמטה לחם הולך ונשבר. הם התבדו. הסרט חיי וקיים מאוד.

ב- 8.9.2010 הביאה "העין השביעית" המקוונת רשימה שכתב אדם ברוך  בידיעות אחרונות ב- 5.1.1973 בשם "קשר עין" ואותה סיים ככה: אמנם, אומרי ההן אינם הנושא שלנו היום, אך כשנזכרים בטלוויזיה הישראלית (הדגשה שלי.צ.ג) עולה מיד דמותם. במובן מסוים אני שמח בלהקה זו. היא מבטיחה אריכות ימים לעיתונות הישראלית. את העבודה הרצינית עושים עיתונאים שונים בעיתונים שונים ולכן הציבור קונה וימשיך לקנות עיתונים. כשהטלוויזיה תתחיל בעוד חמש-עשרה שנה, להערכתי, "לעשות את העבודה" היא תהווה איום ממשי לעיתונות, ואז נרוץ כולנו לטלוויזיה, כי לא יהיה לאן ללכת.

הוא טעה בכמה וכמה דברים, אבל זה טבעי לאדם כאדם ברוך- כישרונות שהיה קטגורי,הוליסטי,בוטה בכול הנושאים שטיפל. שחור ולבן היו הצבעים שלו. ראשית הוא נזכר בחטאי טלוויזיה כאילו שמדובר היה לפני עידן ועידנים. בעת שברוך כתב שורות אלה הטלוויזיה הייתה בת ארבע . היא נולדה "מחוץ לרחם" תוך  ניתוקה מן הרשות בשל סיבות פוליטיות פרסונאליות,תוך מתח ומאבק בין עובדי הרשות וצוות ההקמה, ואילוצה לצאת לאוויר בלתי מוכנה. בכול זאת, תשעה חדשים לאחר אותו מאמר של אדם ברוך, בשבת האחרונה לפני 37 שנים, אותה טלוויזיה סיקרה את מלחמת יום הכיפורים,מן הרגע הראשון,כשהמתגייסים רצו עם הטליתות,כאשר הצוותים כבר פעלו בירושלים והיו בדרכם אל הצפון והדרום, דרך כול התהפוכות במלחמה, בכול הזירות והחזיתות ועד לניצחון. זאת, בצורה ובתכנים שלא היו מביישים טלוויזיות וותיקות ועשירות. במה שהראינו אז לא היו לנו שותפים. במה שלא הראינו- היו לנו ועוד איך. אבל זה לא היה תלוי במדיום עצמו. הרבה מאוד חומרים צונזרו או נחתכו על ידי ביטחון שדה, ע"פ הסכם (הסכם שבשלב  מאוחר יותר וויתרנו עליו) שאפשר לנו בטלוויזיה ללוות את המערכה מקרוב, ככול שהצוותים שלנו בתושייתם הצליחו להגיע וככל שניתן היה, לשלוף את הדיווחים שלהם ולדחוף אותם למערכת, גם בצמוד לרגלי פצועים וארונות חלללים. חרף כול המגבלות הקשות האלה, ידעו אנשיה בכול הרבדים להתמודד איתם בתושייה, באומץ,במסירות,בלא לאות, ובהקרבה. היא זכתה לשבחים יוצאים מן הכלל מכול הציבור ואלה באו לידי ביטוי בטלפונים, במכתבים בעיתונות הן על ידי העיתונאים והם על ידי קוראים במכתבים למערכות העיתונים.

חודשיים לאחר מכן בבחירות שהתקיימו ב-31.בדצמבר 1973 שוב הוכיחה הטלוויזיה הצעירה שחרף העדר ניסיון קודם, שכן גם מלחמת יום הכיפורים וגם הבחירות, היו הראשונים מסוגם בטלוויזיה בארץ, היא הצליחה במשימה מעל ומעבר למשוער ולמשאבים שעמדו לרשותה. אלא שלהשמיץ את הטלוויזיה זה היה באופנה ואדם ברוך, עם כול כישרונו, כישוריו הייחודיות והיותו אופוזיציונר מתמיד, לפחות בעניין השמצת הטלוויזיה הרגיש חמימות להיות "בפנים"- בין המשמיצים. קנאה זאת של העיתונות הכתובה בעיתונות האלקטרונית מלווה את האחרונה עד עצם היום הזה.וגם הסיום של ברוך ש,"אין לאן ללכת" הוכיח עצמו כנבואת שווא. גם הטלוויזיה,גם הסרט., ואפילו עיתונות  הכתובה, הליידי היהירה הזאת שמנסה ללבוש ביקיני כדי להיות מושכת, יש לה עתיד אם תמלא את הנייר הרב שלה בתכנים אחרים. אשר לרדיו. הוא כמו אותו  הצב בסרטי ההנפשה במרוץ עם באגס באני. יש לו עתיד וגם עבר שממנו נבנה העתיד.

חלוץ האקטואליה.

כאמור הסדנה שנערכה במכון לקומוניקציה הוקדשה לזכרו של חגי פינסקר, האיש שהיה חלוץ האקטואליה המודרנית בישראל ואשר בשנות ה- 60 של המאה הקודמת הביא לחשיפת בעיות חברתיות, אשר התקשורת בכלל והתקשורת האלקטרונית, אז הרדיו, לא הקדישו להם תשומת לב ראויה. את סיפורו של חגי הביא תלמידו השקדן והנאמן יגאל לוסין, לעצמו שדר שתרם רבות להעלאת נושאים חשובים בחיינו , שהיו זמן רב חבויים מן העין ומוסתרים מן האוזן. לוסין הוא שהביא את התיעוד לפסגות דווקא בעידן הטלוויזיה כאשר כתב וערך את הסדרה המונומנטאלית "עמוד האש".

"חגי פינסקר היה אחד מן הנפילים, אנשי הבראשית של הרדיו, מן הדור של לאה פורת, רות שפירא, אליהו כרמל, מיכאל אוהד, נקדימון רוגל, שמואל אלמוג, צבי גיל, יצחק שמעוני יורם רונן – כל אותם שמות מופלאים של ימי הרדיו ב"קול ירושלים" של תקופת המנדט וב"קול ישראל" בזמן הזה. גם חגי החל את הקריירה שלו ב"קול ירושלים", ועם קום המדינה עבר ל"קול ישראל": קריין חדשות, שדרן אירועים ממלכתיים, ועורך בכיר של תוכניות תעודה. מפנה חשוב בחייו היה נסיעתו בראשית שנות החמישים ללונדון, שם השתלב בשידור העברי של הביביסי. בשנת העשור - אלף תשע מאות חמישים ושמונה - שב ארצה מלא וגדוש רעיונות, שעתידים לשנות עד מהירה את לוח השידורים.

 יגאל לוסין, הוא לא רק שדר מחונן, הוא מספר נפלא וסופר ששוקד עכשיו על כתיבת ספר על מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) שנולד  ב 1865, בעיירה מז'יבוז', פלך פודוליה, כיום אוקראינה. הוא היה סופר והוגה דעות עברי יליד פודוליה, אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". על שמו נקרא מושב שדות מיכה שבחבל עדולם(מתוך "ויקיםפדיה). בהסתמך על ספרו הקודם של לוסין - "היינה" שזכה להדים רבים בארץ ובחוץ, יש להניח שנזכה גם הפעם לספר תיעודי שניקרא כסיפורת במיטבה. גם על חגי סיפור יגאל באותו סגנון ציורי.

בחצר קול-ישראל, ברחוב הלני המלכה, נהגנו לשבת על מעקה האבן מול הבאר, ושמענו מפי חגי על  נפלאות הבי בי סי. הוא אהב לחזור ולצטט את הסיסמה של הביביסי to inform, educate and entertain  [לידע, לחנך ולבדר], וסיפר על תוכניות פופולאריות, כמו "פנוראמה", this is your problem "זאת בעייתך" any question "יש שאלות" – ותכנן להעלות כמותן גם אצלנו. אמר ועשה. התוכנית הראשונה הייתה "זאת בעייתך". לראשונה עסק "קול ישראל" בנושאים כואבים של החברה הישראלית, בבעיות הקיום של זקנים, של עניים, של משפחות מרובות ילדים, של זוגות צעירים, של נרקומנים וגם של זונות. נדמה לי שבימינו  אפשר היה להציע  רק הנושא האחרון לערוץ מסחרי כל שהוא.

אנקדוטה מעניינת,ומשמעותית כאחד, הזכיר לוסין בדבריו מאז בעניין מהדורת-החדשות של הערב: פינסקר כינס את מיטב השדרים של הרדיו ואמר כי הזמן בשל ליצור "שואו" של חדשות: לשלב חדשות עם ראיונות ועם פרשנות, ולגוון עם קולות מן השטח. הוא כינה את הרך הנולד בשם הזמני "המהדורה המשולבת", אבל הרך הזה חי רק פעם אחת. שעה קלה אחרי השידור הניסיוני הודיע לנו המנהל, חנוך גיבתון, כי לא יהיה המשך למהדורה הזאת המשולבת. מסתבר שהשידור פגע בהרגלי ההאזנה של רבים וטובים ובראשם ראש הממשלה דויד בן גוריון. הוא דרש להודיע לגיבתון כי עליו לשוב למתכונת הישנה: חדשות לחוד ויומן לחוד. מה לעשות, הוא היה בעל הבית – וכל הניסיונות לשכנע אותו כי המהדורה המשולבת היא הדבר הנכון לעשותו עלו בתוהו. רק אחרי מלחמת ששת הימים הצליח חגי להגשים את חזון "המהדורה המשולבת" בתוכניות "הבוקר הזה", "בחצי היום" ו"היום הזה". ביום מותו – ביום ג' בשבט תשס"ז, עשרים-ושניים בינואר 2007, הודיעה אסתי פרז בתוכנית "בחצי היום": "הלילה מת בירושלים חגי פינסקר, האיש שהמציא את המהדורה הזאת."

אני מביא את סקירתו של לוסין באריכות מה לא רק משום שמורשת של ענף בתקשורת  אם היא טובה היא גם שורדת ומתפתחת, אלא היא המפתח לתוכן השידורים והעומדים מאחוריהם , בעיקר בשידור הציבורי, שלדידי הוא כאמור הליבה של כול הנשוא. וככה אמר יגאל לוסין :סוד הצלחתו של חגי היה בכישרונו לבחור אנשי מקצוע טובים ביותר. כך העמיד דור חדש של שדרים צעירים, שלימים פרשו כנפיים ומילאו תפקידי-מפתח ברדיו ובטלוויזיה, ויש גם שיצאו מן הרדיו אל העיתונות המודפסת, אל האקדמיה ואפילו אל הפוליטיקה.  אזכיר כאן את חיים יבין וירון לונדון, דן שילון ויעקב אחימאיר, ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון, דליה יאירי ויוסי שריד, דן לאור, חיים גיל, מיכה שגריר, רון בן ישי, שלום קיטל. .....כמעט כל מה שאני יודע על מקצוע השידור, בעיקר על חוכמת השידור – ממנו למדתי".

לסיכום העיקר שנית.

ככה- במילים אלה הסתיימה פעם מהדורת החדשות. 

מכול ענפי המדיה וערוצי השידור, השידור הציבורי הוא הפחות "מאוים" משאר ענפי התקשורת במרחב המקוון. ואם הבנתי נכון את הנהון ראש של הפרופסור מרדכי קרמניצר,סגן נשיא למחקר של המכון, כאשר דיברתי על כך, הוא כנראה הסכים אתי. בראש וראשונה, השידור הציבורי פטור ממכת הפרסומת,כי הוא ממומן מכספי ציבור. שנית,בהקשר שלנו, יש לו בין היתר  לשידור הציבורי אתר מקוון שבו הוא מביא רצף של חדשות, שידורים חיים ומוקלטים, במלל ובלחן. עדיין נותרו בו מספר שדרי מפתח ופרשנים בכמה תחומים חשובים שעושים את מלאכתם נאמנה ובכישרון. שידורי החדשות במסגרת "מבט" הם ברמה מקצועית טובה.לאט, לאט נוצרת עתודת כתבים עם אג'נדה, חברתית,כלכלית,ביטחונית וכיו"ב. מגזין החדשות היומי אינו מרוסק על ידי פרסומת. יש בערוץ 1 מסגרות אקטואליה, כמו ,"רואים עולם" שראויה לכול שבח. מכאן שהבעיה העיקרית של השידור הציבורי הוא בעיה קונסטיטוציונית, בעיקר של עצמו, וגם במסגרת המדיה בכללה, הוא מה המסר שלו- אותה שאלה ששאל קוונדיש את פיל בישיבת הקבינט הבריטי בשנת 1936 .זאת השאלה ואין בלתה בתקשורת המונים. הכול בא לשרת את הצלע החשוב ביותר בתקשורת- את המסר.משולש של שלושת שה- M - media,-.message,-.mind כול דיון אשר יעסוק בחלופה לפרדיגמה הזאת הוא יפה כדיון,ותו לא.

כאשר מדובר בתקשורת  מול העיתונות המקוונת- ההשלמה שני פנים לה. אחד שיש להשלים עם העובדה שהעיתונות האינטרנטית היא המדיה העכשווית החשובה ביותר ,מתוך היותה תקשורת המונים במלוא מובנו של מונח זה.יחד עם זאת יש עוד פן ל"השלמה" והוא להשלים את מה שכול אחד מענפי המדיה האחרים יכול לתת ולו למיעוטים שונים בקרבנו, וזה אמור גם לגבי העיתונות הכתובה. עדיין יש לה מקום.

אשר לשידור הציבורי יש עוד משהו שחסר לו- בקרה ציבורית רחבה ועניינית. אמנם יש מוסדות כמו וועד מנהל, מליאה וועדות, אך אלה, למעט חריגים מהם, עסקו יותר בפוליטיקה בייצוג אלה ששלחו אותם לגופים אלה ולא בשרות  הציבור. אך גם אם בעקבות הרפורמה שתבוא עלינו- לטובה- נקווה.- מן הראוי שתהיה מסגרת רפלקטיבית בחוץ אשר תדון ותביע דעתה על השידורים. 

אפילו בתקופת "קול ירושלים" , אמנם בחברה מצומצמת ואינטימית יותר היו אסיפות מאזינים.ככה גם בתקופת קול ישראל. בתקופתי כדובר הרשות היו גם ימי עיון של השדרים ופרסמנו את הדיונים.מאוחר יותר בשנות ה-80  הקימונו את מועדון שדרי הטלוויזיה בשיתוף מכון ואן ליר, שהווה במה מעולה לקבלת משובים רפלקטיביים. אחר כך נעשה ניסיון להקים החוג למדיה ולחברה בשיתוף משכנות שאננים. אחר כך נותרה העין השביעית בדפוס וגם היא נעצמה ופתחה אותה כעין מקוונת. גם במכון הזה שבו נפגשנו במסגרת הסדנה היו ימי עיון בנושאים אלה והם פסקו.

מכאן שהצעתי באותו מעמד הייתה שאם יש מקום לדון הן במעמד והן בסיבות- זה יכול להיות במידה רבה במסגרת פנים עיתונאית.משום כך, דווקא המפגש הזה כאן, מהווה לעניות דעתי תשובה לשתי בעיות. שתיהן אופרטיביות. הבעיה הראשונה הייתה איך לתת ביטוי לפועלו של אדם שהכניס לזירת השידור הציבורי את האקטואליה- על כול היבטיה- חגי פינסקר.הבעיה השנייה  היא היכן ניתן לפקוח עין רביעית ,או שביעית או כול עין, על מה שאנו העיתונאים עושים. כהערת ביניים: ה"עין השביעית" גם כשהיא מקוונת, עושה עבודה טובה. אפשר לשפר קצת את העיצוב. אבל אפשר גם לחיות אתו, שכן התכנים- התכנים הם מעניינים. מה שחסר הן תגובות של אנשי מקצוע שמעוניינים בכך. אשר לאכסניה הרפלקטיבית- התשובה והמקום- אחד. כאן במכון הזה, בשיתוף רשות השידור והעיתונאים עצמם. בעוד אנו מחפשים קתדרות בחוץ , המשקפיים הם על אפינו ועל משקל שירו של ח.נ. ביאליק אמרתי: .יש לנו גן, תהיה לנו באר-באר חגי,(במתחם קול ישראל)  ודלי שנביא - מה שנותר הוא לשאוב.

אבל, גם מסגרת אחרת, כמו אגודת העיתונאים בירושלים בשיתוף רשות השידור, יכולה להתקבל על הדעת כול עוד היא ,כגוף בלתי תלוי, תעקוב אחר הנעשה,הנשמע והנצפה בשידור הציבורי.

נ.ב

למפגש הבאתי אתי מצלמה דיגיטלית וצילמתי חלק מן הדיון. לצערי  שכחתי  אותה  ועקבותיה נעלמו יחד איתה. אולם הנקודה שאני מבקש לציין בסיום כאן היא אחרת. גם אם הצילום אבד, אפשר להביא את המסר בצורה אחרת. הא-ראייה. הבאתי אותו. הוא החשוב .המצלמה היא אמצעי- מדיום..

* צבי גיל הוא מתעד השידור הציבורי בארץ מאז ימי "קול ירושלים" ב- 1936   

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב