"הכוננית הזאת הולכת למעלה, אתה יודע איפה, בחדר של המדאם" אומר האחד, אולי מנהל העבודה.
"אני יודע" עונה השני, "אני אוהב מדאם".
"כולם אוהבים מדאם" משיב הראשון, "מי לא?", ופניו עוטות הבעה של כל מי ששואל שאלה רטורית.
"יש כאלה אפילו מדאם אוהבת אותם!" עונה השני בחיוך.
אני חולף על פניהם ומנסה להעמיד פנים כלא שומע. השעה שעת בוקר והרחוב שקט. אפילו הדיסקרטיים, אוהבי צנעת הפרט וכיבוד פרטיותו של הזולת לא יוכלו להימנע משמיעת הנאמר.
"אני הכרתי פעם מדאם" מגיב הראשון, "לא תאמין מה אספר לך עליה" ומשתתק. מחכה כנראה לראות איזה רושם יעשה משפט גירוי גלוי כל כך.
השני אינו מגיב. אותות אכזבה ניכרים בראשון.
לבסוף מחליט השני להגיב. "להכיר מדאם זה לא הבעייה. השאלה איזה מדאם אתה מכיר. אני כבר הכרתי אלף מדאמים ותראה אותי רווק".
הפילוסופיה של הרחוב החלה למצוא חן בעיני והאטתי את הילוכי. בכל זאת, לא בכל יום נופלת לידיך הזדמנות פז שכזו. אני משים עצמי כמחפש כתובת ונעצר ליד הבית שממול.
השלישי מתערב בשיחה ואומר בנימה פרקטית: "תעזבו אותכם ממדאם זאת ומדאם אחרת. כולן אותו דבר. בואו נתחיל להוריד את הסחורה אחרת ייגמר לנו היום".
הראשון מגיב בביטול: "אוהו, תראו אותו, גם כן מבין בנשים. אם לא הן איפה היינו אנחנו? נכון, עושות צרות זה באופי שלהן, אבל גם עושות תענוג, לא?!" ושוב מחייך חיוך רב משמעי.
השני, הרווק על פי הצהרתו, יורה: "מה אני אגיד לכם, שניכם צודקים. איזה דבר ברא לנו אלוהים, השם ירחם. לפעמים אתה רואה אותן מה זה עדינות ורכות, ופתאום היא מתהפכת, במקום פיה נהיית מכשפה".
אני עומד מוקסם. לא ייאמן. כאילו מחזאי מעולה הניח בפיהם את הטקסטים המשובבים הללו. 'רק שלא יפסיקו עכשיו את הרב שיח' אני חושב לעצמי.
השלישי נכנס לטראנס: "אם אני אתחיל לספר לכם על נשים, תאמינו לי לא נגמור בשבוע. לפי החשבון שלי, לפחות שלושת רבעי מהן עושות בעיות. רק שליש, בקושי, אפשר להסתדר אתו איכשהו".
הראשון חוזר למוטו שלו: "אפילו אם תיקח שליש, נניח, זה לא שווה? תחשוב מה אתה מקבל. מי עוד בעולם, חוץ מאישה יכול או יודע לטפל בך שתרגיש מלך!! אם היא מחליטה לפנק אותך, חבל לך על הזמן. אולי המזל הרע שלך לא הביא לך נשים כאלה, אבל שווה לך לחכות. בסוף מגיעה אישה כזאת לכל בן אדם".
השני כבר מעמיס את הכוננית על גבו וגונח קלות. "גם הפוטל הזה הולך לחדר של המדאם למעלה?" הוא שואל עניינית.
הראשון משיב: "קודם כל תעלה את הכוננית. תגיד יפה בוקר טוב ותתנהג בנימוס. נשים אוהבות ג'נטלמן על הבוקר. אחר כך נחליט מי יעלה את הפוטל, לפי מה שתספר לנו על המדאם".
"וואלה, נהיית לי מנהל עבודה" מגיב השלישי, "וחוץ מזה מה הקשר בין איך נראית המדאם ובין מי יעלה את הפוטל שלה?" הוא שואל בטרוניה.
"זה מה שאמרתי קודם" מגיב הראשון, "יש לפעמים אישה שאם פגשת אותה על הבוקר, כל היום אתה שומע מוסיקה, ויש אישה שאוי לך ואבוי לך אם התחלת איתה את הבוקר שלך".
"אז לעלות או לא לעלות?" שואל השני בקוצר רוח.
"תעלה, חביבי, תעלה" עונה הראשון, "ונראה מה יצא".
השני נע בכבדות, כשהכוננית על גבו. בדרך הוא ממלמל לעצמו משהו לא ברור.
חולפות דקות ארוכות טרם שובו. אני מרגיש שמיציתי את כל תכסיסי ההשתהות שלי ועוד מעט תתפרש המתנתי כהתערבות גסה בעניינים לא לי.
לפתע חוזר השני. גופו הגדול ממלא את כל חלל הדלת. הבעת פניו סתמית במקצת ושני חבריו מנסים לנחש מה הוא מתכוון לומר.
"שמתי את הכוננית במקום" הוא אומר, "אפילו אמרתי יפה בוקר טוב. עכשיו צריך להעלות הפוטל".
שני חבריו לא יכולים להתאפק יותר. שניהם שואלים במקהלה: "והמדאם?!".
הוא משהה בכוונה את תשובתו. עכשיו יתרון ההפתעה בידיו. "לא תנחשו!" הוא קובע בפסקנות.
"ננחש מה?" שואלים השניים, וסבלנותם מתקצרת.
"לא תנחשו מה היה שם למעלה!".
"תגיד, החלטת לשגע אותנו הבוקר?" שואל הראשון.
"הגברת של הכוננית והפוטל היא אולי בת שבעים או יותר. אישה באמת נחמדה".
"והמדאם?!" שואלים חבריו.
"המדאם זאת הכלבה שלה!!!" ופורץ בצחוק רם...
