ישראל ויהודי אמריקה- יחסים על בסיס שונה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ישראל ויהודי אמריקה- יחסים על בסיס שונה 

מאת    [ 26/07/2010 ]
מילים במאמר: 2176   [ נצפה 2452 פעמים ]

 
 

מאת: צבי גיל המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור"

ישראל לא מהווה עוד השראה לקהילה היהודית הגדולה בארה"ב.אני לא בטוח אם היא יכולה להיחשב כנכס ערכי, אף שהיא ללא עוררין נותרה סמל. חרף הישגיה הרבים של ישראל בכול התחומים כמעט, מערכת הנורמות הערכיות בכל הקשור לחברה, לדת ולמדינה אינה מהווה דוגמה בעיקר לא לדורות ההמשך של יהדות אמריקה.זאת קהילה אדירה שחיה עכשיו בתור הזהב שלה. היא תוססת בכול התחומים ושולחת זרועות ליחידות הקהילתיות הקטנות ביותר. בצד ההתבוללות של רבים מקרבה קם דור צעיר ופעיל אשר מבקש להטביע חותם חדש ליהדות זאת, הומניסטי יותר, אוניברסאלי יותר אשר לגביו זאת תמציתה של היהדות אם היא רוצה לשרוד בעולם החדש של המאה ה- 21 .דור זה לא רק רואה את ישראל בצורה שונה מכפי שראו אותו אבותיו, אלא מצפה מן  המדינה היהודית יחס שונה לקהילה הזאת ודו שיח ברמה אחרת.

.  מוסף "הארץ"( 9.7.2010 התפרסם מאמר מאת עופר אילני מופיע כתבה גדולה תחת הכותרת: לא ברור אם פיטר ביינארט, העורך לשעבר של "ניו ריפבליק", שיער כמה עמוק הפצע שהוא עתיד לפעור, כשהעז לומר שישראל מאבדת את היהודים באמריקה. יותר מכל דבר אחר, המסר של פיטר ביינארט לישראלים הוא שהם לא מבינים מה קורה באמריקה. משהו עבר על האמריקאים, הוא מסביר, והישראלים כנראה לא מודעים לכך. משהו קרה לאמריקאים בכלל, ומשהו קרה ליהודים האמריקאים בפרט. ואם ישראל תמשיך לא להבין, יהיה רע. אסתפק בהבאת הקטע הראשון במאמר: 
 
"הוא( ביינארט-.צ.ג) בעצמו לא מתיימר להבין את הישראלים עד הסוף. הוא אמנם אחד הפרשנים המובילים בוושינגטון לענייני יחסי חוץ, אך עד לאחרונה הוא השתדל להימנע מלכתוב על ישראל. דווקא כיהודי-אמריקאי-ציוני ושומר כשרות, שהולך לאותו בית כנסת בוושינגטון עם בכירים בוועידת הנשיאים והליגה נגד השמצה, הוא חשש להביע בפומבי את עמדתו. אבל בשנה האחרונה, כשהתוודע לאווירה הציבורית המתלהמת בישראל, חוקי הנאמנות, ההתבטאויות של אביגדור ליברמן ושל בוגי יעלון נגד הערבים והשמאל, והקמפיינים של אם תרצו נגד בצלם ונגד הקרן החדשה לישראל, הוא נזכר בתקופה אפלה, לפחות מבחינתם של אמריקאים ליברלים: שמונה שנות שלטונו של ג'ורג' בוש".ראוי  שהישראלים בכלל ולאה שמשפיעים על הדימוי שלנו בפרט יקראו את הריאיון החשוב הזה עם יהודי צעיר ומשפיע ויש לו זיקה עמוקה לישראל.לי הוא מהווה חלק מן הלמידה על אמריקה ויהודייה יותר מיובל שנים.

ישראל ככבה בשמי אמריקה.

אני עוקב אחרי  ארה"ב בכלל ואחר הקהילה היהודית בפרט מאז היותי שליח, מייד לאחר תום מלחמת העצמאות, בקרב בני נוער וחוגים חלוציים שלה באמריקה.התנועה שבה אני פעלתי הייתה : הנוער הציוני-יהודה הצעיר- פלוגת עלייה, רבים ממסיימי תיכון באו לארץ להכשיר עצמם למדריכים בתנועה ואילו לבוגרים (אנשי פלוגה העלייה) הייתה חוות הכשרה חקלאית, סמוך למחנה הקיץ, ליד העיירה פוקיפסי, בצפון מדינת ניו יורק, אשר ממנה עלו לארץ והקימו את קיבוץ "הסוללים", בגליל המערבי על גבול עמק ישראל.לא מעט מחניכיו  אז עלו לארץ , לאו דווקא לקיבוצים,חלקם מלאו תפקידים בולטים בארץ, כמו דיקן ביה"ס לחנוך באוניברסיטה העברית, מנכ"ל הפילהרמונית, מדענים, ואף מומחה חקלאי שהביא את  ה"קוטג' "  למדינה. 
 

כולם היו חניכיי ומדריכים צעירים בתנועה..רובם המכריע ביקרו  בארץ יותר מפעם אחת ושומרים על קשר הדוק איתה. אחד מאלה הוא פרופסור אמריקני ידוע בביוכימיה, וויליאם(בילי)  פירשיין, מאוניברסיטת ווסליאן,במדינת קונטיקט  אשר מדי יום מוציא מסרים ומאמרים לוחמניים שמסנגרים על ישראל ומתייחסים לכול מאמר ביקורתי על ישראל בעיתונים החשובים באמריקה. אין כמעט מאמר בעיתון רציני באמריקה שמבקר את ישראל שאינו נענה בתגובה פומבית  חריפה שמגינה על ישראל.

אכן זאת הייתה תקופה אחרת.תקופה אשר השליח הישראלי היה האדם המבוקש ביותר, והשליח הקיבוצי -אח"ם עוד יותר גדול. צרוף נסיבתי של סיום מלחמת העולם השנייה, ובראש וראשונה השואה, והקמת מדינת ישראל, היוו ליהדות אמריקה בכלל ולדור הצעיר בפרט בשורה נבואית, התחדשות ותקומה ללא תקדים. ארצות הברית נחשבת גם כיום  אולי למדינה האידיאליסטית ביותר חרף תחלואי הבורסה וההון המושחת ומשחית. אבל אז בשנות החמישים זאת הייתה מדינה שהתקווה פרצה לחברה כמו קרני שמש ביום בהיר לכול רובדי העם כמעט,כולל האמריקנים ממוצא אפריקני שהאמינו כי לאחר ששרתו את  ארצם בזירות הקרב ונפלו למענה במלחמה הם ייהנו מזכויות מלאות. תקווה שנגוזה אך התגשמה עשרות שנים לאחר מכן.. זאת הייתה חברה אופטימית. ובמרקם הזה השתבצה יפה המדינה היהודית שזה עתה קמה נאבקת על  קיומה, ומבקשת להיות אור לגויים.היא הייתה מופת לדור הצעיר שביקש לשתף עצמו בבניית הארץ או למצער לקיים זיקה חזקה אליה.איך שרה מרי הופקינס

Those  were the days my friend .

הייתה לי הזדמנות לעוד שהיות  ממושכות בארה"ב, כסטודנט ללימודי מ.א ולדוקטורט, ככתב שרות השידור בצפון אמריקה, כמרצה אורח במכללות במדינות ניו אינגלאנד, וכמשתתף בקורס בינלאומי לטלוויזיה ולקולנוע אשר כלל סמינר במכון ניוהאוז לקומוניקציה של אוניברסיטת סיראקיוז בצפון מדינת ניו יורק וביקור  בעשר תחנות טלוויזיה בארה"ב, במזרח, במערב ובדרום.

במסגרת הסמינר לטלוויזיה ולקולנוע , אשר נערך מטעם ממשלת ארה"ב  לנציגי 14  מדינות מתפתחות, לרבות מדינות מאפריקה, מן הגוש הקומוניסטי וישראל, השתתפתי גם אני..הסמינר נמשך 4 חדשים מספטמבר 1963 ועד סוף אתה שנה.הוא כלל שני חלקים. חלק סמינריוני שנערך במכון ניוהאוז לקומוניקציה באוניברסיטת סירקיוז בצפון מדינת ניו יורק וביקורים בתחנות טלוויזיה שונות ברחבי ארה"ב. בכול מקום שבו שהינו, הייתה לנו משפחה אחת שארחה אותנו אירוח חברתי, כלומר שהינו אצלה, ותחנת טלוויזיה, נכון יותר המנכ"ל שלה, שאירחו אותנו אירוח מקצועי.

במהלך הביקור הזדמן לי להתארח אצל שני  יהודים טובים ,ראשים של תחנות טלוויזיה. הראשון מרטין  ומאנסקי מקומית בעיר וויצ'יטה במדינת קאנסאס.ביום השני לביקורי נתקלתי בתופעה מעניינת. הוזמנתי להיות אורח של  - מועדון אקסקלוסיבי בעיר אשר יהודים לא היו חברים בו.יומאנסקי סיפר לי על כך,והיה צריך למצוא איזה פתרון מניח את הדעת. "חליתי". היום יהודים  חברים בולטים במועדון הזה. אחד השינויים באמריקה.

בתחנה הבאה בעיר אלבקרקי, שבמדינת ניו מקסיקו, מנכ"ל תחנת הטלוויזיה, ג'רי דאנציגר ,עמד על כך שמשפחתו גם תארח אותי- חברתית, כלומר אשהה בביתם במשך אותם ימים שבהם הייתי צמוד לאולפני הטלוויזיה בתקופה לאומית טראומטית וטלוויזיונית מרתקת- רצח השניא קנדי.. מאז שתי המשפחות, שלנו ושל הדנציגרים, הן בקשר מתמיד והן בביקורים הדדיים.אף שרוב שהותי באמריקה- כשמונה שנים בסה"כ, חייתי בניו יורק. אני רואה לנכון להביא לדוגמה דווקא קהילה זאת של אלבקרקי, שהיא מן הסתם נמנית עם הקטנו  ביותר באמריקה הצפונית, אף שמן הסתם יש גם קטנות ממנה..ואכן באמצעות משפחת דנציגר אני עוקב אחריה ואחר התפתחותה במחצית היובל מאז עשיתי הכרות עם מדינה זאת,עיר זאת,ומשפחה זאת. 
 

צדודית של קהילה יהודית קטנה.

ניו מקסיקו היא אחת המדינות המרתקות בארה"ב בכלל, ובדרום מערב בפרט. היא קטנה באוכלוסין- כשני מיליון תושבים אך היא מגוונת מאוד בשטח ובתושביה. יש בה אזורים מדבריים,חצי מדבריים,מישורים ירוקים והרים מכוסי שלג כמו הרי הסנדיה, ובלבם ה " סגרה דל קריסטו( הדם של ישו). היא שוכנת ליד  נהר הריו גרנדה האגדי, ובירתה היא העיר הציורית הלא גדולה באוכלוסיה ובשטח אך עשירה בשכיות חמדה ובהיסטוריה- סנטה פה. גם האוכלוסייה שלה היא מגוונת ורב גזעית., המיעוט הגדול ביותר הוא ממוצא ספרדי. ניו מקסיקו נכבשה על ידי ספרד בסוף המאה ה- 16  וכעבור  250 שנה לערך,חלקיה נכבשו על ידי השכנה מצפון ארה"ב והנותרים נרכשו. ב- 1912 היא הפכה למדינה ה- 47 של ארה"ב. ניו מקסיקו ידועה גם בשל מעבדות ב ",לוס אלאמוס" שבהן פותחה הפצצה האטומית. יש בה גם תעשייה אווירית ובסיסי חיל האוויר.

על כך מספרת לי סידני דנציגר, אותה נערה צעירה מלבבת שהכרתי בשנת 1963 בביקור בארץ לפני כמה שבועות.והשלמה בכתובים משם. האוכלוסייה של מדינת ניו מקסיקו מונה כשני מיליון תושבים, כרבע מהם באלבקרקי, העיר הגדולה ביותר שבה.בשל הייחודיות שבה היא משכה גם אוכלוסיות צעירות אשר מחפשות אורח חיים שקט,סביבה נעימה, בנייה ידידותית וכיו"ב גורמים סביבתיים. המסורת מספרת על יהודים למחצה שהגיעו ביחד עם הספרדים, אולם ההגירה הגדולה היהודים לניו מקסיקו הייתה במחצית המאה ה-19 עם ההשתלטות האמריקנית על המדינה.האוכלוסייה היהודית במדינה מוערכת כיום  בסביבות ה 12,000 ,כלומר 0.65% מכלל האוכלוסייה במדינה. ובכל זאת בכול הקשור בקהילה היהודית יש בה הכול. באלבקרקי פועלות כול התועות הדתיות היהודיות, בראשם הרפורמים,השמרנים, האורתודוקסים ובראשם תנועת חב"ד וגם תנועה שנקראת "התחדשות". לכול אחד מהם , בית כנסת אחד לפחות. וגם, ואיך לא במדינה כזאת, שלושה בתי כנסת משיחיים- תערובות של יהודים ונוצרים. יש גם מקום תפילה שחבורה שנקראת "חברותא" וכן "חבורת המדבר".

        

האוכלוסייה היהודית של ניו מקסיקו  גדלה פי תשעה מאז מלחמת העולם השנייה.מלחמת העולם השנייה, ובעיקר השואה הביאו לפעילות מוגברת של הקהילה. גם בכול הקשור בתיעוד וזיכרון וגם בהקמת מוסדות יהודיים בעיר. זה התחיל בהקמת מסגרת למגביות, תחילה לפליטים ניצולי השואה, לתיעוד ולזיכרון. כפועל יוצא טבעי גברה הפעילות בכול הקשור בנושאי הפלייה, בכול תחום שהוא סוגיית זכויות האדם, זכויות שוות לנשים,(יש גם רבנית מקומות) סיעוד לקשישים ולאנשים במצוקה..יש בה סניף גדול של הליגה למניעת הפליה מיסודה של בני ברית. הקהילה הקימה את החברה ההיסטורית שלה, הן בכול הקשור לעברה  שלה והן בכול האמור לגבי עבר היהודים, ובעיקר באירופה שלפני השואה. מסגרת זאת כללה גם שיקום בי עלמין לא רק בניו מקסיקו אלא במדינת נבאדה השכנה. במדינה עשרה רבנים, שלושה חזנים,מוהלים  ושוחטים שחיטה כשרה.. באלבקרקי "בית שלום" שמיועד  לקשישים בעיקר בודדים או חסרי אמצעים,שם עורכים להם גם אירועי מחגים ומועדים.

אג'נדות חדשות.

דמות יהודית מיוחדת במינה  בניו מקסיקו הוא גרשון  ווינקלר " הרבי הרוכב". האיש ומשפחתו חיים  באזור מרוחק בלב הרי סיינט מיגואל. ווינקלר . הוא מחנך, איכר ומרצה מבוקש בתחום היהודי המיסטי ובראש וראשונה –הקבלה.הוא מקיים סמינרים בתחום זה לא רק בניו מקסיקו אלא במדינות הסמוכות בדרום מערב ארה"ב.הוא נולד בקופנהגן שבדנמרק ואת חינוכו הדתי קבל במסגרת האורתודוקסית בארה"ב ובישראל. הוא פרסם 13 ספרים מאז 1980 ששניהם מהם הוחרמו על ידי הקהילה האורתודוקסית. שמו יצא לפניו בקרב אנשים רבים והעולם האקדמי  והעיתון רב ההשפעה ה" וול- סטריט ג'ורנל, אף הקדיש לו  כתבת תחקיר

בשל היות האוכלוסייה רבגונית בתחומי הדת נוסדה הפדרציה היהודית ובשנת 2000 הוקם מרכז יהודי קהילתי גדול, ראשון מתוך כמה אחרים שהוקמו לאחר מכן.. במערכת החינוכית פועל בית ספר יהודי ומרכז ספורט. הקהילה מוציאה ביטאון בשם "הקשר היהודי " בתחום הייצוג  הקהילה הוציאה מתוכה, צירי בית הנבחרים, עם חברי הקהילה נמנים מוסיקאים בעלי שם ואף מפקדים בכירים במשטרה. ברב שיח הפנימי יש דיאלוג מתמיד בין הקהילה היהודית לבין הקהילה הקתולית והפרוטסטנטית ואף עם קבוצות מוסלמיות והינדיות.

המגמה כולה היא יהדות עכשווית אשר תדבר אל הדור הצעיר בקהילה וגם יובן טוב יותר מחוץ לקהילה היהודית. אחד הפרויקטים הללו המשותפים לוועדה לקשרי חוץ של הקהילה ולפדרציה היהודית. היא דווחי רדיו על הנעשה בישראל. בדרך כלל אלה שידורים חיים ויש להם רבבות מאזינים יהודים ולא יהודים. החדשות מישראל מתפרסמות גם בכתובים וגם במערכת ענפה של עיתונאות מקוונת.כאמור, נושא השואה הוא על סדר יומה של הקהילה וכדי לקרב אליו את הדור הצעיר הוקם במום מוזיאון צנוע לשואה ולגבורה. יחד עם זאת זהו גם מוזיאון לסובלנות, שהיא אחד מלקחיי השואה, לקחים שמדברים אל אנשים צעירים .צעירים רבים נשלחים הן ל"יד ושם", בירושלים והן למוזיאון השואה בוושינגטון כדי לשמש כמדריכים במוזיאון המקומי. גם האוניברסיטה של ניו מקסיקו הקימה קרן מחקר בכול הנוגע לניצולי השואה, אשר לכול אחד מהם שואה משלו. עשרות רבות של ניצולי במדינה כבר רואיינו ומסמכיהם תועדו.

בתחום האומנות ישנן תערוכות מתחלפות של ציירים יהודיים. בתחום ההיסטוריה בת זמננו, הקהילה מנסה להביא מיצגים מן  המאה ה-21 וזה כולל  סיפור יהודי ברה"מ, הגולאגים, הרדיפות, רצח הסופרים היהודיים. מחנות העינויים של הנאצים  לא רק של יהודים אלא של עמים אחרים בשל היותם שונים, כמו הומוסקסואלים.

אלה הביטים שמדברים אל הדור הצעיר. כמובן יש כאלה,אף שהם מעטים מאוד שמוצאים את דרכם אל בית חב"ד ומשם לחיים חרדיים, ולעתים גם לישראל. ישראל חשובה מאוד גם ללא דתיים בקהילה הקטנה והתוססת הזאת, אבל הם ברוח התפיסה של פיטר ביינרט, שאותה הבאנו בפתיחה, רואים את הקשר בפריזמה שונה לחלוטין מזאת שאנו הורגלנו אליה. הפרדיגמה שלהם קובעת שכדי להיות יהודי היום אתה חייב לראות את העולם סביבך, את היקום כולו,שהולך וקטן והתקשורת הבין אישית ,הבין קבוצתית זורמת לכול הכוונים.

, הדוגמה היא ניו מקסיקו. חרף היותה קהילה קטנה בארצות הברית של אמריקה הפעילות היהודית שלה היא כה ענפה.דת ומדינה בשבילם הם שתי סוגיות קרדינאליות, אך כמו במערכת הכללית, יש הפרדת רשויות, ככה לדידם הדת צריכה להיות מופרדת מן המדינה, בהיות הדת עניין אישי לכול יהודי, ובתור שכזאת יש לה תכלית קולקטיבית. אולם בשום אופן לא צורה של כפייה דתית, או פסילה של קהילה  יהודית אמריקנית בכול נושא וסוגיה כולל נושא הגיור. העובדה שממשלת ישראל שבוייה בידי גורמים חרדיים, כמו אגודת ישראל וש"ס לא ברורה להם. הם תוהים שפוליטיקאי צעיר כמו אלי ישי דוחה יהודים מן היהדות במקום לקרב אותם.גם אם הדבר משמש אותו לצרכים פוליטיים טקטיים. בכלל- הם טוענים: ישראל היא אלופה בטקטיקה ורדודה באסטרטגיה. הגדרה נפלאה לדעתי.

איש אקדמיה אמריקני שבא לכאן לעתים קרובות ראה לנכון להתייחס לדברים של שר החוץ אביגדור ליברמן שהתבטא: "אנו לא רוצים להתערב בעניינים של יהודי אמריקה והם לא צריכים להתערב בעניינים שלנו". הוא אמר זאת בהקשר של  הצעת חוק הגיור. איש האקדמיה הביע תמיהה על צרוף מוזר זה של תנועה כמו " ישראל ביתנו" שרבים מחבריה חשו וחשים את נחת זרועה של המפלגות החרדיות, ומהן  שנישאו לאהובי לבם בגיור רפורמי או קונסרבטיבי בארה"ב.- מתחברת לש"ס. אבל לא רק זה. "האיש הוא צר אופקים. האם באמת ישראל לא מתערבת בענייניהם של יהודי אמריקה? ואנו מקבלים זאת. הכול שאנו רוצים הוא שישראל, הממשלה והעם יכירו את פניה השונים של יהודי אמריקה. האיש הזה ( ליברמן)  נכנס  כמו שני פילים לחנות חרסינה. שאתם בחרתם בו להיות שר החוץ, זה באמת עניין שלכם, אבל אם הוא מנסה לפגוע בנו, במרקם הפנימי שלנו וביחסים בינינו לבין העם בישראל- זה גם עניין שלנו, וזה חייב להיות גם עניין שלכם."

להערכתי, אנו כאן עדיין לא תפסנו זאת. כמו במקרים רבים, אמריקה מקדימה אותנו בהרבה, גם בתחום הזה של קשרי העם היהודי. אפשר  ורצוי שיהודי אמריקה ידברו איתנו שלא באמצעות הגופים הרשמיים והממוסדים שלנו. בדיוק כמו שם."הממסד הוותיק- הם אומרים- לא מחזק את יהדותנו. להיפך הוא מרחיק אותנו ממנה."

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב