לפני עשרה ימים לערך, ירושלים ותושביה רוו קצת נחת לאחר שהקרון הראשון של הרכבת הקלה הופיע בנסיעת בכורה איטית, חגיגית, כיאה לחלוץ מלכותי אשר מבשר את בואה של המלכה בעוד כשנה וחצי. אין סמל הולם יותר לסבל ולהתשה שעיר זאת ותושביה סוחבים על גבם- סבל רגיל ו"סבל ירושה"- מאשר הרכבת הקלה הזאת אם היא תיוולד ללא פגם זה יהיה נס, ומכיוון שמדובר בירושלים- נס משמים.אבל גם נס לא יוציא את ירושלים מן המלכוד שבה היא נתונה.
מנכ"ל חברת "סיטי פס" המבצעת את העבודות- יאיר נווה- מצוטט כמי שאמר: "זאת הרגשה טובה ומרגשת, אנחנו רואים את תחילת הסוף". אמר ולא ידע איזו סמליות יש בדבריו. גם אני מתכוון לתחילת הסוף, אבל לא לרכבת הקלה. אלא למטען הכבד שעיר זאת נושאת מאז ומעולם ואשר הפוליטיקאים העכשוויים מוסיפים לה עוד משקל שהיא לא תוכל לשאת אותו. הרכבת הקלה היא משל. היא כמו דברים רבים שנעשים בעיר,נולדה בחטא, בכך שבמקום להשקיע מיליונים ברווחת תושבים אלה שחיים בה, שיוסיפו להתגורר בה ולא יברחו לשפלה או לערים סמוכות, ואלה שעזבו -שחלקם יחזרו, הכספים הושקעו במוליך ראוותני שאין צורך בו. חשמלית מפרקית אשר קשורה בכבלים מעל יכלה למלא אותו תפקיד אם הנתיב היה מיועד רק אליה, כמו פסי הרכבת. וכתושב ירושלים במשך קרוב ל-40 שנה,לבי עם תושביה.
הרכבת הקלה גם היא לא נמנית עם הבעיות הבסיסיות של ירושלים . בעוד שלגבי ישראל כולה הציבור מודע לאיום פוטנציאלי שאם לא ניפרד מן השטחים זאת תהיה מדינה דו לאומית ולבסוף פלשתינאית, בירושלים האיום הזה מצוי בינתה כמו עננים כבדים שיושבים עליה בימי חורף. בעוד שכאשר מדובר בשטחים קיים איזה קונצנזוס שלא נוכל להישאר בהם לנצח, בירושלים ההסכמה היא הפוכה. הסכנה של דילול האוכלוסייה היוצרת והמפרנסת את העיר היא מוחשית מאוד. ובהקשר זה אני מתייחס לשני חלקי העיר. הנתונים הסטטיסטיים של מכוני סקרים של מוסדות מחקר ובראשם מכון ירושלים לחקר ישראל, חוקרים במדעי החברה בגיאוגרפיה באתנוגרפיה, קובעים חד משמעית, שאם לא ניפרד ממזרח ירושלים ומרבע מליון תושביה עתידה של ירושלים נחרץ.
בעוד שהרכבת הקלה עשויה לסייע בהקלת העומס בעיר המרושתת סמטאות ורחובות צרים את הרכבת הכבדה- ההיסטורית החמצנו. ירושלים, אם תחוזק ותקוים איכשהו במתווה כפי שהוא נראה עכשיו היא לא תרכוב על רכבת קלה. היא תהלך במקרה הטוב על קביים. רק ניתוח קרדינאלי פתוח יכול להציל אותו ברגע האחרון.
על פי הנתונים של מכון ירושלים לחקר ישראל, כבר 20 שנה שירושלים סובלת מהגירה שלילית. יש בה עניים רבים הן מקרב החרדים במערב העיר והן בקרב הערבים במזרחה. די בנתון אחד בלבד כדי להעיר אותנו מן השרעפים ההזויים שאנו נתונים בהם. עם כיבוש מזרח העיר היו בה 69,000 תושבים פלשתינאים. מספרם כיום יותר מרבע מיליון. באותו זמן היו במערב העיר 200,000 יהודים בקרוב. כיום יש בה קרוב לחצי מיליון יהודים. משמע שהגידול באוכלוסיה היהודית היה פי שנים וחצי ואצל הערבים פי ארבעה.
אביא דוגמה קטנה במיקרו. כאשר עברתי לירושלים מתל אביב, בראשית שנות השבעים ונכנסנו לבית חדש בשכונת קטמון הישנה היו שני אלמנטים שהיום לא קיימים עוד. אחד. זאת הייתה שכונה חילונית, עם קומץ תושבים מסורתיים שהועברו מן העיר העתיקה. כיום זאת שכונה דתית ברובה. לא חרדית, אלא דתית לאומית, לרבות תושבים אורתודוקסיים רבים שבאו מן המערב, והתחנכו לסובלנות דתית. בעוד ששכונה כמו רמות שהייתה פעם רובה חילונית היא כיום ברובה חרדית. התופעה השנייה היא היציאה מן העיר של תושבים וותיקים ובעיקר של הדור החדש, ובעקבותיה ההורים מצטרפים אל הילדים. בביתנו היו 14 משפחות שלהם שלושים ושלושה ילדים ,מאלה שנולדו באותו בית ואחרים שבאו כילדים . כיום 30 מקרב הדור השני ירדו לשפלה וגם ה- 3 הנותרים עברו לפריפריה הירושלמית. זה קורה לסטודנטים,לא רק אלה שבאים אליה מבחוץ, אלא שנולדו בירושלים. הם מדברים ברגליהם.
במשך הזמן במוקדם או במאוחר חלק מן הדיירים , ואני נמנה איתם, הלכו בעקבות הילדים. תהליך זה נמשך גם בשכונות אחרות ובשבועות האחרונים קבלתי הודעה משני מכרים שהם , כמוני , חיו עשרות שנים בירושלים, והם מחפשים דירות בתל אביב והסביבה להיות בקרבת ילדיהם ונכדיהם.זהו תהליך בכוון אחד בלבד מלמעלה למטה. גם צעדים מנהליים לא יצליחו לשנות את המגמה הזאת. לדוגמה. כחלק מן הסיכום עם ערוץ 10 להארכת הזיכיון שלו ,הוא אמור לעבור לירושלים, כפי שבעצם הוא התחייב עם הקמתו. אבל גם אם הוא יעלה הוא לא יבוא לירושלים אלא ליישוב כפרי נווה אילן, מרוחק מירושלים ולא שייך לירושלים ובו מצויים אולפני ג.ג לקולנוע
ולטלוויזיה. אני כמעט משוכנע שרבים מקרב העובדים יעדיפו להישאר בתל אביב ולנסוע בכביש מספר אחד מרחק של 50 ק"מ, על פני חיפוש דירה, בתי ספר לילדים וכיו"ב. וחלקם ימצאו דיור הולם בישובים הסמוכים כמו מוצא,בית זית, מבשרת,עין חמד ואפילו מודיעין. ירושלים לא תצא נזכרת מצעד מנהלי כזה. אולי באספקת מצרכים ואי אלה שירותים. מכאן שאיזה צעד מנהלי או עוד בית בסילואן או בעיר העתיקה,לא יעלו ולא יורידו.
כיום בעידן של רעשים ניתן לומר שירושלים יושבת על הר געש. לא כזה שמרעיד את אמות הספים שמקורו בלוחות הטקטוניים שנעים למטה.בדקתי כמה רעשים פיסיים עברו באמת על ירושלים ומצאתי שמעט מאוד. ברובם ירושלים לא הייתה המוקד. גם לא במאה ה-7 לפנה"ס כאשר בארץ כולה נספו 30,000 בני אדם. ברעש במאה הקודמת, ב- 1927 נהרגו בירושלים ( ע"פ ויקיפדיה) 135 אנשים, 450 נפצעו ו-300 בתים ניזוקו או התמוטטו.רעידת האדמה שחזויה בירושלים היא אתנוגראפית מדינית ,והיא לא בחזקת ניחוש אלא תחזית מדויקת. והשקט, במידה והא ישנו, הוא שקט מטעה,מרדים, שקט לפני סערה.
עיר היא יצירה ודמות תושביה.
ירושלים היא עיר מקסימה. יש בה יופי ואופי והוד, אך זה לא בא לה לא מן ה"מקום" למעלה ולא מן המקום הטופוגרפי. הרים בלבד לא עושים עיר, ולא עושים עיר ליפה. זאת עושים אנשים. אינני יודע עד כמה ירושלים הייתה מפוארת בימי דוד ושלמה או המלכים שבאו אחריהם. אני יודע שבמשך קרוב לאלפיים שנה( למעט תקופת הצלבנים וימי הורדוס) היא הייתה עיר מוזנחת. עיר כבושה, עיר עזובה או עיר מקלט, עיר עם ריב ומדון- דתי בעיקרו. יש על כך מאות ואלפי מסמכים כתובים של אלה שביקרו בה במשך השנים ורשמו את חוויותיהם ורישומיהם. רובם לא מחמיאים ל"יופייה" . היא הייתה עיר קוסמופוליטית בימי המנדט הבריטי- 1918-1948 ושגשגה תקופה קצרה לאחר האיחוד בתקופת טדי קולק.
אבל זרעי הפורענות נזרעו כבר אז. קולק לפחות רצה להטיב עם התושבים במזרח ירושלים אבל הממשלה לא נתנה, וקרן ירושלים שהוא הקים בקושי הספיקה לשיפור מערב העיר. אבל גם אילו היטיבו עם תושבי מזרח העיר זה לא היה משנה את האלמנט האתנוגראפי . אפשר והמחדל הממשלתי היה מכוון. שכן ככול שאתה הופך מקום למושך יותר ככה הוא מושך יותר, במקרה זה עוד פלשתינאים. ככך או אחרת זה היה והווה ה- catch – העוקץ הירושלמי. "גידול" במלוא משמעות המונח הזה. והרכבת הקלה, תקל יום, יום על התושבים וגם זה דבר לא מבוטל בעיר החנוקה הזאת. אבל מה ה"תכליס" -ביידיש - שמקורו הוא עברי צרוף- תכלית.
מדי פעם אנו עדים כמה שהמצב נפיץ בירושלים. ביקורו של שרון בהר הבית גרם לאינתיפאדה, פתיחת מנהרות הכותל על ידי ביבי, גרמה למהומות, הכרזה על מערכת המכפלה כעל אתר שמור , גם כן מבית היוצר של רה"מ, הוציאה את הפלשתינאים להפגנות. אף שאני חושב שכול הצעדים הללו ,ששימשו מאיץ לאירועים, היו מיותרים, בלשון המעטה, אני מבקש להצביע דווקא על המציאות השברירית מאוד. די שיהודי יחליק על קליפת בננה בהר הבית ומכנסיו יגלשו כדי לגרום למהומה. כי המהומה היא כאן היא המציאות. היא מחפשת לה עילה ,מהמורה, ותמיד תמצא אותן.
או ניתן לראות את המצב האבסורדי מהיבט אחר. בדרך כלל יש לראש רשות מוניציפאלית,בוודאי לראש עיר גדולה, סמכויות סטאטוטוריות בכול הקשור לסדרי ממשל בעיר. ראש עיריית ירושלים, במקרה זה ניר ברקת, משולל בפועל סמכויות רבות, בשל הרגישות המדינית. פוליטית אני מתנגד להשקפת עולמו של ניר ברקת ולאי אלה מעשים בירושלים, מאצ'ואיסטיים מתגרים. אך זה סותר לחלוטין את עמדתי לגבי אוטונומיה של ראש העירייה. אצלנו מעשי חלם הם עניין יום יומי. הרי ידוע הסיפר החלמאי כאשר השמש החלמאי לא רצה להקיש על הפתחים לקרוא ליראי השם לבוא לתפילה, כדי שלא לקלקל את שכבת השלג היפה,והפתרון נמצא שארבעה חברי הקהילה יישאו אותו על שולחן. רה"מ פנה לראש עיריית ירושלים שלא להרוס מבנים בשכונת סילואן והפתרון היצירתי של ניר ברקת הוא הכרזה על הקמת פארק ציבורי אולי מעין פארק "טיבולי" של קופנהגן אבל שם לא מעלים באש מיכלי אשפה בשדרות אנדרסון ולא משליכים אבנים על המשטרה באוגוסטגראדה.
מדי פעם אנו קוראים על הצלחה שיש לקבוצות לחץ מקומיות, בעיקר חילוניות, לשמר אתר זה או אחר או למנוע עוד מפלצות נדל"ניות במקום בית היסטורי,ובית קולנוע במושבה. אבל אלה הם טיפה בים. בעצם לא טיפה בים אלא מעין שמורות אינדיאניות במוקד אורבאני שהולך רק בכוון אחד- אם לא יוציאו את הגידול המזרח ירושלמי.
ממשלה עיוורת,לא יכולה להוליך.
אך פתי יאמין שזה יקרה. אילו הייתה לנו ממשלה אשר יודעת להוליך ויודעת איך לכבוש את דעת הקהל (כמו שהיא יודעת לכבוש אדמות) כדי שהעם ילך אחריה, היה סיכוי שהמצב הבסיסי האתנוגראפי ישתנה. בכך שניפרד כמו שכנים טובים שהגדר משכינה ביניהם שלום.(ואני תומך נלהב בגדר ההפרדה ובלבד שלא לפגוע
במוקדי אוכלוסיה פלשתינאית ולפצות בעלים של אדמות מופקעות) גם אז יהיה דרוש עירוי דם רציני כדי להביא לעיר אוכלוסיות צעירות ויוצרות, למשוך סטודנטים במלגות ובדיור, בעלי מקצוע בהייטק או במדיטק. יידרשו לכך הרבה מיליארדים לא פחות מאשר לתוכנית התחבורתית השאפתנית של ראש הממשלה. אבל אז זאת תהיה בירת ישראל שתוכר על ידי העולם כבירה. שגרירויות תבאנה אליה ובעקבותיהם יותר מבקרים וצליינים וגם אנשי עסקים וממון. אבל,כאמור, זה חלום באספמיא.
ולא יהיה זה נכון להאשים את הממשלה הזאת בלבדית במחדל הזה. כול אלה לפניה דיברו הרבה ועשו פחות ממעט. הממשלה הנוכחית, כולל מפלגת האבודה רק מוסיפה שמן למדורה ואבנים לנטל. ירושלים היא כיום יותר נטל מאשר נכס.וודאי שככה לגבי התואר שלה כבירת ישראל. אם אני לא טועה רק לעם היהודי בירה שהיא גם המקום הקדוש ביותר לעם היהודי . מרכז העולם הקתולי הוא בוותיקין, שהוא תחום אקסטריטוריאלי בתוך רומא.
רומא איננה הבירה של העולם הקתולי. כמו ריאד, בירת ערב הסעודית איננה הבירה של העולם המוסלמי, והעיר קום הקדושה לשיעים היא לא בירתה של איראן, אלא טהראן. ואתונה היא לא בירה של הכנסייה היוונית האורתודוקסית .לונדון אינה המוקד של הכנסייה האנגליקנית. הדתות האסייניות אין להם מוקדים בכלל, והם ראויים לקנאה.
אפשר מאוד שאילו הבירה הייתה בתל אביב, שבמובנים רבים,כלכלית,חברתית,תרבותית,אמנותית, עסקית היא הבירה בפועל, המצב היה שונה. בכך שהפריזמה הייתה משתנה. כבירת ישראל –ירושלים היא מוקד דלקתי . בכך שללא פתרון סוגיית מזרח ירושלים, בראש וראשונה מבחינתנו אבל גם מבחינת הפלשתינאים, לא נראה את קצה האור במנהרה. והאור,כמו שאומרים, יהיה של אורות רכבת שבאה ממול . אולמרט כראש הממשלה היה מוכן ללכת בעניין זה כברת דרך לקראת הפלשתינאים. אהוד ברק אף הוא היה מוכן אבל בפיו בלבד.ולא ברור לי,גם אם אני מביא בחשבון את התאווה האישית לשררה,לא מתקבל על הדעת - שאנשים כמו דניאל בן סימון, שלי יחימוביץ' והשר אבישי ברוורמן, מוסיפים לשבת בקואליציה כזאת שאינה זזה, ואם כן- היא דוהרת לאחור. דומני שאין צביעות גדולה מזאת, ושום גימיקים תקשורתיים לא יכסו על הערווה הזאת.שלי יחימוביץ תורמת לחקיקה ראויה בתחומים חשובים.אך בכך היא לא שונה מח"כים של קדימה או בימין. גם הם תורמים. אבל במרכז הווייתם עומדת ארץ ישראל- אדמה, ולא אנשים ,וקדושת עצים ואבנים היא מורסה פתוחה. היא גם עבודה זרה לפי הדת היהודית. ח"כים אלה מן ה"עבודה" הם כמו אותה שלישייה ידועה,שלא רואה,לא שומעת,לא פותחת פה.העובדה שאני לא מחדש מאומה אכן אומרת שהנושא מתקבל כפתטי, מעלה גירה, משעמם..אדרבא הייתי שמח אילו יכולתי לחדש על סמך מידע אחר שחל שינוי דרמטי באשר למציאות הירושלמית. כאשר אתה משמיע צפירה זה לא אומר שצריך להשתמש בכול פעם בצופר חדש. אפשר באותו צופר להתריע מחדש, באותו זרקור להאיר מחדש את "מטעני הצד" שמונחים לאורכה ולרוחבה של ירושלים.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
