נראה לכם שבזמן אחרון בכל פעם שאתם מפנים לרגע את המבט בעת נסיעה חולף על פניכם עוד רוכב קטנוע ואחריו עוד אופנוע ואתם מרגישים שאתם, עם היונדאי שלכם או המזדה שייכים למיעוט הולך ונכחד? אל תיבהלו - זו עדיין אשליה. יחסית לאירופה למשל, יש לנו או דרך ארוכה, תרתי משמע. הסיבות לכך: אנו עדיין קצת בחיתולים בנושא רכיבת אופנועים. האמא היהודייה בנושא הזה היא עדיין דומיננטית ופעילה מאד. היא תעשה הכול, ממש הכול, כדי למנוע מבנה או בתה להוציא רישיון על אופנוע או רישיון לקטנוע. שנית, עלויות הביטוחים והמיסוי על אופנועים גבוהות, ורכישת קטנוע או אופנוע גדול יותר הוא עסק קצת יקר. נהגי ישראל הידועים לשמצה המתייחסים לרוכבי אופנועים כאל פשפשים מעצבנים שמפריעים להם בדרך. אבל בכל זאת דברים משתנים כאן בכל מה שקשור ליחס לרוכבי אופנועים. הרוכב על אופנוע הוא לא המשוגע המסכן שאיבד בורג כפי שהתייחסו אליו עד לא מזמן. הוא הפך ממשוגע מסכן וחסר כסף שלא מסוגל לקנות רכב "נורמאלי", למישהו דווקא חכם המחפש נוחות, ניהול זמן נכון יותר ואוויר צח על הדרך. היום כשנכנסים גבר או אישה לאוניברסיטה לשיעור או אפילו לפגישה חשובה בעבודה כשקסדה בידם, זה כבר לא מחזה נדיר והם לא מתקבלים יותר במבט מוזר או בוחן. מה הסטיגמה של בעלי אופנועים? מיום ליום גם עורכי דין, רואי חשבון ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, מוציאים רישיון על אופנוע ונראים רכובים בחליפותיהם ביוקרתיות, על גבי אופנועים. בחו"ל לראות איש עסקים חשוב מגיע לפגישת עסקים כשהוא מעונב, מצויד בתיק ג'יימס בונד ומריח אפטר שייב יוקרתי על רכב דו גלגלי מתקבל כדבר שבשגרה. כמו בכל דבר אחר אצלנו, והספורט למשל הוא דוגמא טובה לכך, זה עניין של תרבות. אנחנו עוד נגיע...
