מי צריך מבנה ארגוני

מי צריך מבנה ארגוני ? בבתי הספר לניהול אנו לומדים בין השאר על "המבנה הארגוני" לכל ארגון (כמעט) יש מבנה ארגוני, הנפוץ הוא מבנה הפרמידה אותו אנו פוגשים בחברות ובארגונים, בצבא, בממשלה, בבית הספר ובמקומות רבים נוספים. האם המבנה הוא כורח המציאות? במאמר זה אני רוצה לפתוח צוהר לעולם אחר במקצת, עולם שבו קיימת עריצות פנימית של המוח הכופה עלינו לראות את הדברים בסדר מסויים. המבנה הארגוני הוא רק אחד המצבים, ישנם מצבים לא מעטים שבהם אולי "חוסר סדר" הוא הסדר הנכון. פרגמטיזם של הראיה מה אנחנו רואים למעשה? אפלטון ב "משל המערה" מביא אלגוריה חריפה על הדרך המאוד לא מושלמת שבה אנו רואים את העולם: "..תארי לעצמך אנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש. תארי לעצמך עכשיו שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר מכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה. מה את חושבת יקרה ברגע שיסובב את ראשו ויראה את הצורות השונות המציצות מעל לשפת החומה? ראשית כל האור החזק מסנוור אותו, והבהירות של הצורות מסמאות את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אם יצליח לטפס על החומה ולעבור את המדורה אל העולם שבחוץ, יסתנוור עוד יותר. אבל אחרי שישפשף את עיניו יתחיל לראות כמה יפים הדברים. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא יראה את בעלי החיים והפרחים כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את השמש בשמים, ויבין שהיא המפיחה חיים בפרחים ובבעלי החיים, בדיוק כפי שאש המדורה יצרה את הצללים. שוכן המערה בר המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים "ממשיים". אבל הם לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו. " (1) פרשנויות רבות ניתנו במשך השנים למשל המערה של אפלטון, וקצרה היריעה מלעבור על כולם. אולם דומה שמעבר לכל ספק מביא אפלטון את העובדה שמה שאנו רואים תלוי בנקודת המבט שלנו והוא אינו בהכרח המציאות כפי שהיא. ה"תמונה" שאנו רואים היא מה שאנחנו "רוצים" לראות, לא "רוצים" מתוך בחירה חופשית אלא "רוצים" כי זה כנראה מה שאנחנו מסוגלים לראות. בהתחשב בתרבות שלנו, בנקודת המבט הפיזית והאישית, במה שאנחנו "יודעים" על העולם ועל מה שאנו בוחנים ועוד מספר משתנים שאת חלקם ננסה לברר בהמשך. "פעם, כשהעולם היה כולו כתום מבעד לוואזה הקרירה המנצנצת על המזנון בסלון, שברגע שיצאנו מהחדר אולי נעלמה עם שאר הרהיטים, והצצנו דרך חור המנעול כדי לבדוק שהם עוד שם, אבל אולי הם ראו שאנחנו מציצים וחזרו מהר" (2) הבישוף ברקלי היה זה שטען כי אם עצם כלשהו לא נמצא בטווח ראייתנו, הוא למעשה לא קיים. וראסל טען שההגיון הבריא מניח שהעצמים קיימים וממשיכים להתקיים גם אם אין מי שרואה אותם. מבלי לדון בשאלה מהו הגיון בריא אנו יוצאים מנקודת המבט של ראסל - יש מציאות שאיננה תלויה האם אנו רואים אותה או לא ודנים רק בשאלה מה אנחנו רואים מהמציאות הקיימת. את ספרו, בעיות הפילוסופיה (3) בחר ברטרנד ראסל לפתוח במשפט הבא : "האם יש בעולם ידיעה שהיא ודאית במידה כזו שאין בידי אדם בעל שכל להטיל בה ספק ?" בהמשך, בוחן ראסל את תפיסת העולם החושית שלנו, ובתחום הראיה הוא בוחן את השולחן, מה אנו רואים בשולחן מול מה שאנו יודעים על השולחן והכל מנקודת מבט ביקורתית פילוסופית. מסקנתו של ראסל היא "...הניסיון לימדנו לבנות את התבנית ה"ממשית" מן התבנית המופיעה, והתבנית ה"ממשית" היא שמעניינת אותנו כאנשי מעשה. אולם התבנית ה"ממשית" אינה מה שאנו רואים כי אם מה שמוסק מתוך מה שאנו רואים, ומה שאנו רואים משתנה בתבניתו תדיר כשאנו מתהלכים בחדר. הנה גם כאן נראה שהחושים אינם מקנים לנו את האמת בדבר השולחן עצמו אלא בדבר תופעתו בלבד." כלומר, אין אנו רואים את המציאות כפי שהיא, אלא, את תופעת המציאות כפי שהיא משתקפת אצלנו. אנסה להרחיב מעט בנושא השולחן ולנסות ולראות מהו אותו שולחן - כלומר מה גורם לשולחן להראות ככזה על ידנו. השולחן נולד מתוך עיצוב התהליך של הבאת רעיון מופשט אל מערכת העצבים באמצעות החושים. העיצוב הוא המחשה של רעיון, מתן צורה למציאות מתוך קונספט. הקונספט הוא הרעיון לגבי האפשרות במציאות, שמתקיים בו זמנית ברמה המופשטת וברמה המוחשית - הקונקרטית. לדוגמא : שולחן. השולחן יש את המושג השולחן המופשט ("אידיאה" לפי אפלטון) ויש את השולחנות הקונקרטיים במציאות שכולם הם הגשמות שונות של השולחן המופשט. ומה מגדיר את השולחן כשולחן - ארבע רגליים - לא חייב, פלטה ישרה - לא חייב, עומד על הרצפה - לא חייב. מה שעושה שולחן לשולחן זה השימוש בו ככזה - ה"שולחניות" שלו. ולכן, אנו ניראה כשולחן כל מה שמוחנו יגיד לנו שיש לו את התכונה הזו של "שולחניות" ללא כל קשר, כמעט, למציאות. דרך השולחן של ראסל ראינו כי יש שולחנות שונים במציאות ושולחנות שונים בתפיסתנו. והשולחן, בסופו של דבר, אינו משהו המוגדר פיסית כפלטה ישרה העומדת על ארבע רגליים אלא מה שאנו תופסים אותו כבעל התכונה הזו של "שולחניות" והתכונה, יכול שיהיו לה הגדרות שונות אצל אנשים שונים. ניתן לראות שיחס לא שוויוני בין העובדות לתיאוריות מתקיים בין החושים למוח, תופעה זו בולטת במיוחד בחוש הראיה. המוח נהנה כנראה ממין סוג של אסטרטגיה אבולוציונית שאומרת שעובדה איננה עובדה עד שהמוח לא מאשר שהיא עובדה ובכך מתאפשרת הגמוניה מוחלטת של המוח על החושים. וככל שהמוח יהיה מפותח יותר, מכיל פרטי מידע רבים יותר, נקבל מוח "בטוח בעצמו" שחושב שהוא מבין את המציאות טוב יותר ולכן לא יאפשר לעובדות "לבלבל" אותו. העובדה הזו מובילה אותנו לשמרנות. המוח "מרגיש טוב יותר" בסביבה מוכרת וצפוייה. כאשר המוסר עושה מניפולציה על המציאות, יכול המקבל להבחין בה או שלא. בכל מקרה, יהיה תיאור המציאות שונה מהממשות שלה. הסופר והצייר והדובר יכולים לעשות מניפולציות, גם הצלם, מביא איתו לתמונה את המטען התרבותי שלו, את הבנתו שלו לתנאי הסביבה, את הפרשנות שלו למסגרת שיוצרת התמונה - מה להכניס ומה לא ואפילו שיהיה נטול חושים - עיניו עצומות ואוזניו אטומות, אפו סתום ופיו סגור, ידיו קשורות ואין כל מה שמוסר לו מה הוא מצלם הרי שהמצלמה "לבד" תיצור תמונה משלה עבור המציאות - תמונה שיש בה את מאפייני כיוון המצלמה - כמה צמצם ולכמה זמן לפתוח בתנאי אור כאילו ואחרים, מה יכנס למסגרת התמונה ומה יישאר בחוץ, ואם מדובר בסרט צילום ולא בתמונה דיגיטלית אזי יש את מאפייני הסרט, הרגישות לאור, ואת מאפייני הפיתוח, השימוש בכימיקלים ברמות ריכוז שונות יצור תמונות שונות וכד'. המוח הוא מוטה זיכרון - מבסס את תמונת המציאות על סמך מידע הצבור בזיכרון. אנו יכולים להבחין בין כמה סוגי זיכרון. לדוגמא : מה שאנו זוכרים מול מה שאנו חושבים שאנו זוכרים - סוג של "אמת" שנולדה מתוך אמונה שאיננה בהכרח קיימת או דומה לתמונת המציאות. או מה שאנו רוצים לזכור מול מה שאנו זוכרים בתת- המודע ובאופן לא רצוני, כר נרחב לעבודתם של הפסיכו-(לוגים, אטרים, אנליטקאים) למיניהם. אבל, בבסיס התמונה שהמוח מראה לנו יושבים פרטי זיכרון הצבורים במוח, וכאמור יכולים אלו להיות זיכרונות אמיתיים או מדומים, שיוצרים תבניות שכבר הודבקה להם תווית בעבר. ולמעשה, הראיה אצל מרבית האנשים (ראיה דרך האונה השמאלית של המוח, כ 90% מהאוכלוסייה או יותר) היא הדבקת תווית למציאות וחיפוש תבנית במוח בעלת תווית זהה. אנו ניראה את מה שהמוח מצא כבעל תווית זהה למה שהוא חשב שזו המציאות, וזהו קשר עקיף, ולפעמים עקיף מאוד, למציאות עצמה. המוח אינו יכול להשתמש בכל הזיכרון כל הזמן. הפסיכולוגים אומרים כי מתוך אלפי פיסות המידע הויזואלי, אנו רואים רק בין שלושה לשבעה (והשאר נקלטים באופן לא מודע). אנו יודעים שאנו רואים רק אחד חלקי שישים בערך מספקטרום הצבעים הקיים (וישנם בעלי חיים שרואים חלקים שונים ו/או רחבים יותר). שגרת הראיה פוגעת גם בחדות הראיה. המוח העמוס בפרטים חייב לסנן פרטים רבים החוצה ובעצם מנפה לנו, לפי אלגוריתם הידוע רק לו, ומבלי לקבל את רשותנו, זיכרונות, עוד בטרם נוצרו. כבר אמרנו שכאסטרטגית הישרדות המוח קובע מהי עובדה. אסטרטגיה נוספת שהמוח נוקט היא אבחון מהיר לפי מעט נתונים ואחריו אבחון איטי ומפורט על פי מרבית הנתונים. לדוגמא : העין רואה 'משהו' שדומה לנחש ולכן אנו זזים לאחור. זו התוצאה של המידע המהיר אך החלקי ביותר שהגיע למוח. המידע הרב, אבל במסלול האיטי מספר לנו שה'משהו' הוא בעצם מקל ואפשר להמשיך ללא חשש. זוהי אסטרטגיה שמניחה כי מחיר האבחנה השגויה נמוך ממחיר השגיאה באבחנה. על מנת לראות 'משהו' אנו צריכים ליצור תובנה לגביו ורק דרך מעטפת ההסברים שאנו נותנים לאותו 'משהו' - התובנה, אנו מסוגלים לראות אותו. הראיה לפי תוויות, כפי שכבר הזכרנו, היא ראיה דרך האונה השמאלית - הארכיון שלנו. קל לנו לראות דרך האונה השמאלית שכן הראיה איננה מצריכה מאמץ מחשבתי רב. באונה הימנית, משכנה של היצירתיות, אין ארכיון ולכן ראית העולם היצרתית, דרך האונה הימנית, מכריחה לעבוד קשה ולהתחיל בכל פעם מחוסר ידיעה מוחלט, כמעט, כי ברוב "טיפשותנו" חינכנו כבר גם את האונה הימנית לחשיבה שבלונית, תלויית התניה תרבותית וסביבתית המאפיינת את רובנו. כל הפעולות שעושה המוח בראיה, בסופו של דבר מטרתן לנסות וליצור עולם שלם והרמוני, עולם מוכר שבו יהיה למוח נוח יותר לעבוד וגם לנו לחיות. אנו רוצים מציאות מאושרת וטובה. מה שלא מתאים לתמונת העולם שאנו רוצים לברוא, אנו מדחיקים, מכחישים ובוחרים באופן מודע ולא מודע להתעלם. ולאן כל זה מוביל ? "שיעבוד למען חירות" - ניתן להניח, בהנחה שתיאורית דרווין לגבי מוצא המינים מקובלת, כי כל תהליכי המוח הם מכווני הישרדות. הזכרנו מספר אסטרטגיות שהמוח נוקט, כנראה תחת הנחת ההישרדות :

עובדה איננה עובדה עד שהמוח לא מאשר שהיא עובדה
מחיר האבחנה השגויה נמוך ממחיר השגיאה באבחנה
סבירות עדיפה למוח על ודאות (בחירת הדרך הקצרה)

בבחירת אסטרטגיות אלו, שמטרתם אולי טובה, הישרדות, אולם תוצאתם היא שאנו אסירים של מוחנו, גורם לנו המוח לתודעה שאיננה בשליטתנו. ההנחה שהתודעה, אותה כנראה לא ניתן להסביר בלי להזדקק לתודעה, עובדת במדרג של רמות אופן הבא : רמת המודעות הראשונה - שם נמצאים החושים הקולטים מידע מהעולם או מהגוף. בתהליך הראיה, לדוגמא, קולטות העיניים מידע מהעולם באמצעות גירוי הרשתית על ידי קרינה אלקטרומגנטית. המידע עובר דרך עצבי הראיה למוח, שם הוא עובר סדרה של עיבודים בכמה תחנות של המערכת הויזואלית.רמת מודעות שניה רגישה לפעילות במערכת הראיה, ומזהה בה שינוי בפעילות האלקטרו כימית. המידע עובר אליה מהרמה הראשונה, מעובד בה והופך לחוויה חושית. המוח ''רואה'', למשל, עץ. רמת מודעות שלישית מזהה את הפעילות המוחית ברמה השניה, ומפענחת את המידע האלקטרו כימי, וכעת החוויה החושית הפכה להיות מודעת. כדי ליצור תמונה דרושים אלמנטים, בדומה לפיקסלים בתמונות דיגיטליות, המייצגים עוצמות אור משתנות של חלקי התמונה. בהקבלה של ניורון מוחי לפיקסל בטלוויזיה למשל, נקבל תמונת מסך ענקית אבל אז תשאל השאלה מי בעצם מסתכל בטלוויזיה הזו ? שאלה אחרת שיכולה להישאל היא מי מפענח את התמונה הראשונה שרואה התינוק שזה אתה נולד - התשובה המתבקשת היא כמובן המוח. אבל על מנת שהמוח יוכל לפענח את התמונה הוא נדרש לתבניות, לזיכרון כלשהו. ניתן להניח לכן, אולי, שיש לנו משהו כמו "תודעה בסיסית צרובה" שמגיעה בחבילת המוח הראשונית והיא מהווה את הבסיס עליו אנו בונים את כל המציאות שלנו. ואם זה כך, הרי ש"הצריבה הראשונית" שאיננה כלל בשליטתנו היא זו שלמעשה קובעת את עולמנו ומכאן אין לנו כלל עוד עצמאות אלא אנו אסירים של מוחנו, ושל אותו מטען ראשוני שהגיע איתו. חיזוק אפשרי לטענה זו הוא במחקרים שהראו שהתינוק, בחודשי חייו הראשונים, אוהב להתבונן בצורות פשוטות שחוזרות על עצמם - למשל לוח שחמט או עיגולים כהים על רקע בהיר - כלומר תבנית פשוטה שקל לתפוס אותה. ויותר מכל מתעניינים, כך לפי המחקרים בפרצופים, אנושיים או דמוי אנושיים - בובות וכד'. ניתן לראות בזה חיזוק "לצריבה ראשונית הישרדותית" שכן התינוק, על מנת לשרוד, חייב להישאר בחברת בני מינו, ולכן הוא מגיב בחיוב לפרצופים אנושיים. בניסיון להקביל את "לימוד הראיה" ללימוד השפה אצל תינוקות לפי תיאוריה אחת מני רבים. מגלה מאפיין דומה של "שיעבוד בתמורה לחירות" במובן של שיעבוד יחסי וחירות יחסית. אם התינוק שלא היה כפוף לכל מערכת חוקים וכללים כל עוד ניהל את עולמו בבכי, צעקות וגרגורים ויתר על החופש המוחלט בתמורה לשפה, שאומנם מאפשרת לו לקבל יותר, אבל גוזלת את חירותו המוחלטת ומכפיפה אותו לכללי דיבור והתנהגות, חוקים לשוניים וכללים חברתיים. הרי שעל מנת להבין את המראות, מוותר התינוק על החופש של הפרשנות ומקבל "מציאות מוכתבת". בתיאוריה של ההתפתחות הלשונית ישנה הבחנה בשני מעברים - המעבר הסמנטי, מבכי וצעקות לדיבור והמעבר הפרגמטי, מדיבור פשוט להבנת הניואנסים של הדיבור - ציניות, אירוניה וכד'. באופן דומה ניתן להקביל בראיה : המעבר הראשון, המקביל למעבר הסמנטי, הוא מ"ראיה בסיסית" המושתת על התבניות המעטות יחסית, לראיה מורכבת - על בסיס התבניות שנוספו ונוספות כל הזמן. ואילו המעבר השני, המקביל למעבר הפרגמטי הוא ביכולת לראות "נכון" תעתועי ראיה, להבחין בין אגם ל"פטה מורגנה" וכד'. זהו השלב שבו כבר כמעט "נגמר" העולם - רוב המראות שנראה יהיו צפויים ולא מפתיעים. משהו שמקביל בשפה ל"אובדן התמימות" שנובע מגילוי הציניות, הסרקזם הרוע והאירוניה שבדברי האנשים. התפיסה היא עשייה, החושים עושים מניפולציה על הנתונים לפני שהם מעבירים אותם למוח והמוח ממשיך ועושה מניפולציות משלו לפני שהוא מספר לנו מהי ה"מציאות" שאנו חווים. המניפולציות מתבססות על ניסיון העבר, ולכן אנו חווים דברים צפויים. כך הוא בכל החושים ובפרט בראיה, שם מוצא המוח כר נרחב למניפולציות שלו. כבני אדם אנו עוברים מספר שלבים מהירים של "התפתחות ראייתית" כאשר להבנתי אנו מתחילים לראות על בסיס מספר "תבניות צרובות" שמגיעות בתוך המוח, די מהר אנו עוברים לשלב של קטלוג כל מראה ומראה והבנת המציאות כפי שהיא משתקפת בקטלוג שבנינו, ולא בהכרח כפי שהיא. לפרטי המידע יש תכונה שככל שהם נדירים יותר הם מכילים מידע רב יותר עבורנו. תכונה זו היא בעייתית למוח כי אין לו הרבה ניסיון עם פרטי מידע נדירים. מתוך אותה אי-נוחות, המוח יצמיד תווית למידע החדש, הנדיר, ויקטלג אותו במהירות אפילו במחיר הטעיה והסתרת מידע, ובלבד שלא יפגע העולם ההרמוני והמוכר, העולם השלם שהמוח עמל ויצר עבורנו. הבלתי צפוי הוא המעניין. ככל שהמידע נדיר יותר הוא מעניין יותר. המוח, מנהל ביד רמה את החושים ובונה לנו תמונת עולם מבוססת על זיכרון והגיון. המוח נוקט באסטרטגיה של סבירות ולא של ודאות. לתוך הסבירות הזו נכנסת כל ההטיה התרבותית שלנו, כל הנחות המוצא שלנו על העולם. זו תמונת עולם שמרנית וככל שתהיה שמרנית יותר היא טובה יותר עבור המוח. אולם, נובע מכך שהמוח דואג לנו לשעמום ראייתי, וחבל שכך. בכך יוצר לנו המוח בעיה כי איננו יודעים שהוא מסתיר מאיתנו מידע ואם איננו יודעים שאיננו רואים את המציאות הרי שאין דרך שנוכל להתחיל לראות אותה אי-פעם. אז מה הקשר למבנה הארגוני? יש לא מעט סרטי אינטרנט בנושא התנועה בצמתים של הנוי וסייגון בויטנאם. המשותף לכולם זו העובדה שהתנועה, המסיבית מאוד, זורמת באופן חלק יחסית ללא רמזורים, שוטרים ותמרורים - לכאורה מה שאנו קוראים - ללא יד מכוונת. (דוגמאות נמצאות בYouTube בחיפוש traffic in Saigon וכד') http://www.youtube.com/watch?v=1dqibvh96Og http://www.youtube.com/watch?v=RTg9MoIEvow&feature=related במבט ראשון הצומת נראית ונשמעת כמין כאוס אחד גדול. נראה כאילו אין שום חוקים, אולם לאורך זמן, נראה שיש כאן מערכת המתנהלת בצורה יעילה וחלקה במידה מופלאה. התנועה זורמת בכל הכיוונים, יש עצירות רגעיות אולם הן משתלבות ברצף הכללי ואינן "תוקעות" את התנועה, ובסופו של דבר כמות גדולה של אנשים וכלי רכב שונים עוברת בצומת העמוסה כמעט בלי להתעכב. נראה גם שבשום רגע לא נוצר מצב מסוכן. הדרך המערבית והמודרנית להסדיר תנועה בצומת עירונית מבוססת על רעיון הסדר המכניסטי. על פי הרעיון הזה, סדר במערכת מאורגנת יכול להתקיים רק אם הוא מוכתב למערכת "מלמעלה למטה", כמערכת של חוקים קבועים שקודמת למערכת עצמה. המערכת יכולה לתאר מבנה של חברה עסקית, כאשר התיבות מתארות את יחסי הסמכות והכפיפות בין בעלי התפקידים: מנכ"ל, סמנכ"לים, ראשי אגפים שכפופים להם, וכדומה. הגדרות היחסים האלה קבועות מראש, עוד לפני שנבחרו האנשים המסויימים למלא את התפקידים. ארגון התנועה בכביש בשיטה המודרנית מבטא גישה דומה. גורמי התנועה השונים ממויינים מראש לקבוצות שלכל אחת מהן מסלולים וחוקים משלה: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, רכב ציבורי או כבד, וכדומה. חוקים קבועים ומערכת של תמרורים ורמזורים מכתיבים לכל קבוצה מסלולים וזמני תנועה מותרים ואסורים. לדוגמה, הרמזור מחלק את זמני התנועה בין מכוניות והולכי רגל, ותמרורים קבועים מסמנים נתיבי נסיעה חד כיווניים או אוסרים על פניות שמאלה, פניות פרסה וכדומה. מערכת החוקים והתמרורים הזו היא קבועה מראש, והיא מכתיבה מה מותר ומה אסור לנו לעשות עוד לפני שנכנסנו לצומת.בניגוד לגישה זו של ארגון מלעמלה למטה יש ארגונים של "סדר מתהווה" שבהן המערכת כולה פועלת בצורה מתואמת ויעילה. סדר כזה מתהווה "מלמטה למעלה", כלומר צומח מתוך קשרי הגומלין שבין המרכיבים השונים ואינו מוכתב למערכת מבחוץ, זהו תהליך של "ארגון עצמי". ארגון עצמי כזה מאפיין מערכות אורגניות כמו הגוף החי שאיבריו פועלים במתואם ויוצרים גוף שלם. לסדר המכני אפשר למצוא גם מקבילות המבוססות על סדר מתהווה. במקום החברה העסקית עם המודל הלינארי וההיררכי, אפשר לחשוב על קומונה שיתופית כמו קבוצת חברים המקימים יחד סטארט-אפ טכנולוגי, או אולי על אסיפת הקיבוץ של פעם, שבה החברים עצמם החליטו בכל פעם מחדש מי ימלא איזה תפקיד ומה יהיו סמכויותיו. ארגון התנועה בצומתים של האנוי וסייגון מציג גם הוא דוגמה לסדר מתהווה. בניגוד לצומת המערבית, אין כאן הפרדה קבועה מראש בין גורמי התנועה השונים או בין מסלולים מותרים ואסורים. הולכי הרגל, נושאי הסלים, רוכבי האופניים, הקטנועים והמכוניות נעים כולם באותו מרחב, כאשר כל אחד מהם מקיים תקשורת מתמדת עם הסביבה באמצעות צפירות, קשרי עין, תנועות גוף וכדומה. במקום לנוע בנתיב קבוע מראש, כל אחד מהאנשים וכלי הרכב שעוברים בצומת מתאים את תנועתו בכל רגע למה שקורה סביבו. מתוך רשת הקשרים שנוצרים בין גורמי התנועה השונים, כאשר הם נפגשים זה עם זה באופן רגעי ומקומי, צומחת התופעה הקולקטיבית של תנועה חלקה ורציפה בצומת כולה.בצומת הוויטנאמית אין חוקים קבועים ומוחלטים כמו חוקי התנועה המודרניים. אבל ברור שגם כאן יש חוקים מאד ברורים שכל אחד אמור לדעת אותם. החוקים האלה, שכמובן אינם כתובים בשום מקום, הם מעין כללי התנהגות שמסדירים את המפגש המקומי בין גורמי תנועה סמוכים. לדוגמה, הולכי רגל אינם אמורים לבצע תרגילי התחמקות מהקטנועים שחוצים את דרכם. מה שהם אמורים לעשות הוא להתקדם לאט אבל ברציפות, כך שרוכבי הקטנועים יוכלו לצפות מראש את תנועתם ולנווט את עצמם בהתאם. אז איזו שיטה יותר טובה להסדיר תנועה בצומת - המערבית או הוויטנאמית? אי אפשר לקבוע מראש שיטה שתהיה נכונה בכל מקום ובכל מצב. קשה להאמין, למשל, שתושבים בעיר מערבית יהיו מוכנים לסבול את הצפירות הבלתי פוסקות, שהן מרכיב חשוב של התקשורת בין גורמי התנועה בצומת הוויטנאמית. גם כללי ההתנהגות בצומת הוויטנאמית מתאימים לתנאים הייחודיים שלה. רוב התנועה הממונעת היא בקטנועים, המאפשרים לרוכביהם תנועה זריזה וגמישה דיה כדי שיוכלו לחלוף סביב הולכי הרגל שחוצים את הצומת.וכמובן, הרבה מאד תלוי בדרכי החשיבה וההתנהגות של האנשים עצמם, ששונות מתרבות לתרבות. אפשר לראות זאת בחווייה שעוברים תיירים מערביים בצומת הוויטנאמית. הסכנה העיקרית נמצאת לא בצומת עצמה, אלא במפגש בינה לבין התייר המערבי עם ההרגלים שלו, שמותאמים למושג שונה לגמרי של סדר. בוויטנאם היו השפעות חזקות במיוחד לעקרונות החיים והארגון החברתי שמקורם בתורת קונפוציוס הסינית. בחברה כזו האדם אינו אמור להתאים את התנהגותו למערכת של חוקים קבועים ומוחלטים, בדומה לחוקי התנועה שאנו אמורים לשנן לפני מבחן התיאוריה בנהיגה. במקום זאת הוא אמור להתבונן בסביבה שבה הוא נמצא, ולהתאים את התנהגותו לתנועה הקולקטיבית שמתרחשת בפועל בצורה הרמונית ככל האפשר. זה, בעצם, מה שעושים גם הנהגים והולכי הרגל בצומת הוויטנאמית. אז אולי בעצם "המבנה האירגוני" הוא הכתבה של המוח, שאוהב לארגן את הכל בתבניות שנוחות לו, ובצורה זו, בעריצות, הוא מבצע אופטימזציה עבורו ולא עבור הארגון כולו? על מנת לראות את העולם באמת אנו צריכים לחפש את הסדקים בחומה. העולם ההרמוני שהמוח מנסה לייצר עבורנו הוא בעצם חומה החוסמת את ראיית המציאות כפי שהיא. עומק הראיה לכן עשוי להתגלות דרך סתירות ופרדוקסים - דיסהרמוניה, קטנה ככל שתהיה, היא פתח לעולם האמיתי. בתורת הזן עושים שימוש בקואן - חידה או שאלה שיש בה פרדוקס. ככל שהפרדוקס קשה יותר לפתרון כך הפתרון יביא, לפי הזן, להארה גבוהה יותר. דומה הדבר להבדל הקיים בשפה למילה 'משחק'. באנגלית, משחק יכול להיות GAME ויכול להיות PLAY וההבדל הוא שלGAME יש חוקים קשיחים, אוניברסליים ומערכת שלמה של תקנונים ובירוקרטיות. ואילו הPLAY הוא יותר פשוט, החוקים הם מקומיים וניתנים לשינוי, הPLAY הוא 'משחק הילדים' הישן והטוב. המוח, דואג לנו שנראה את העולם דרך משקפי הGAME ומוציא את כל הכייף, הגמישות ואפילו את האמת התמימה שבPLAY. והמצער ביותר הוא שכנראה ככה נולדנו ואין אנו יכולים באמת לראות מציאות אחרת, דרך הסדקים שבחומה או בכל דרך אחרת. רשימת מקורות

אבי (אביחי) אלבאום, מוסמך במנהל עסקים ומוסמך בפילוסופיה. בעל נסיון ניהולי רב שנים.
http://www.linkedin.com/profile?viewProfile=&key=12391090&locale=en_US&trk=tab_pro