האם מחיר השכול נמדד בכדאיות או בתוצאה-הרהורים בראש השנה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

האם מחיר השכול נמדד בכדאיות או בתוצאה-הרהורים בראש השנה 

מאת    [ 23/09/2006 ]
מילים במאמר: 976   [ נצפה 2441 פעמים ]

 
 
האם מחיר השכול נמדד בכדאיות או בתוצאה- הרהורים בראש השנה.

מאת: צבי גיל פורסם ב,זרקור" ערב ראש השנה 22.9.2006

אמירות כאילו ראש הממשלה גרם אישית לנופלים בקרב, או שהמלחמה הייתה "ספין תקשורתי" אין להן תקדים,הן בלתי נסבלות בכל מקרה ופוגעות קשה באושיות החברה.
.
אני תוהה אם הייתי מהין להעלות נושא כה כאוב וטראומטי כמו המראה רבת ההשתקפות של השכול,אלמלא נתנסיתי בו כאן,בארץ ,ושם בשואה.מן הסתם הייתי עושה זאת מכיוון שמה שקרה עבר את הקווים האדומים.אך ,כאמור,אין לי ה"פריבילגיה" להיות outsider. לשכול לא צריך להסתכל בגובה העיניים כדי להכיר בעובדה שהוא שווה לכול.משפחה שאיבדה את יקירה בתאונה,בין אם התאונה נגרמה על ידי אותו קרוב משפחה ובין אם הזולת גרמה.משפחה שאיבדה את בנה בתאונת עבודה,או בשל סכסוך כספי,או בשל שוד,שיכרות, קנאה או קנאות, וכיו"ב מעשי הרג ורצח.משפחה שאיבדה את היקר לה ביותר בתאונת אימונים, או בשדה הקרב,ובשדה הקרב מאש כוחותינו או מאש האויב. חלל שנפל במלחמת שנחשבה לניצחון או קרבן למלחמה שנראתה ככושלת.הצד השווה שבהם הוא שכול.יש הרבה הורים לשכול,אבל נפגעי השכול אחים המה.

אנו אימצנו לכולם כמעט שם קולקטיבי.קורבן.קרבן תאונת דרכים,קורבן עלילת דם,קורבן סכסוך קרקעות,קרבנות מלחמה וכיו"ב.ע"פ אבן שושן קרבן משמעו:"ויתור מרצון על דבר מה יקר.הקרבת עצמו.נפגע או חלל בתאונה או באירוע ציבורי." כחלופה קיימים במקורות "קרבן יחיד" כינוי לקרבן שהיה אדם מקריב לאלוהים לכפרת חטאו או למילוי נדרו, כמו עולה,מנחה,חטאת,שלמים.או "קרבן ציבור"- קרבן שהיו מקריבים בשם כל עדת בני ישראל, כגון עולת התמיד.

האירוע הראשון כחלופה להקרבת אדם בהקרבת בעל חיים אחר,הוא כידוע "עקדת יצחק".הוא אירוע סמלי אלוהי,אשר בעת ובעונה אחת מעמיד בניסיון את הצו האלוהי, האב העליון, מול אהבת האב הארצי את הבן,והאמירה האלוהית שמכאן ואילך אין פולחן של קרבן אדם.שכן,בתולדות האנושות הקריבו בני אדם כדי לרצות את האלים,לרכוש את אהבתם לקהילה שהעלתה את הקרבן, או כדי לשים קץ למגפות,רעב ופגעי טבע.כל אלה היו קשורים בצורה זאת או אחרת למזל. הקרבת האדם ידועה גם בתרבויות עתיקות מאוחרות הרבה יותר, כמו בקרב שבטי האצטקים,בני המאייה והאינקה.

במסורת היהודית העיקרון האם מותר להקריב יחיד להצלת רבים הוא נושא למחלוקת בלתי פתורה. אגב,גם הקרבת בעלי חיים גרמה אי נחת לא מעטה להוגי דעות יהודיים.

אולם כאשר העם עומד על נפשו מול צר ואויב הסיפור הוא שונה לחלוטין. מורשת הקרב היהודית גדושה בסיפורי גבורה של הלוחמים עצמם מחד ומאידך בסיפורי גבורה שבה הקריבו חיילים ומפקדים את חייהם כדי להציל את חיי חבריהם ופקודיהם.קדושת החיים וחירוף נפש כרוכים זה בזה במורשת המלחמה היהודית.במורשת הזאת אין מקום לפציפיזם.

הפציפיזם.

פציפיזם הוא התנגדות עקרונית ומעשית לשימוש במלחמה.אין מלחמות צודקות בפציפיזם.
ע"פ " ויקיפדיה" ניתן למצוא בהיסטוריה ניצנים של תמיכה בפציפיזם בתקופות קדומות. במלחמה הפלופונסית (431-404 לפה"ס), הגטורידס איש תאסוס מחה נגד המלחמה,ובמחזה "ליזסטראטה" של אריסטופאנס, נשות אתונה קיימו שביתת מין.בימינו,ארגונים דתיים כמו ה"קוויקרס" ה"איימיש" ו"המניניטים" דוגלים בפציפיזם.אך כידוע לנו ישנם יחידים רבים שאינם נמנים עם תנועות דתיות או חברתית,והם פציפיסטים בודדים וכאלה מצויים גם בישראל.

אולם יש ואירועים רבי עוצמה מעוררים גל של פציפיזם בפועל. כזאת הייתה מלחמת העולם הראשונה, הקרויה "המלחמה הגדולה" ואשר בה הופיעו לראשונה טנקים,מטוסים,צוללות,נשק כימי שגרמו למותם של 9 מיליון חיילים ואזרחים ול-20 מיליון פצועים.ההרג ההמוני הזה עורר סלידה וחרדה ובעקבותיה קמו תנועות פציפיסטיות רבות.מלחמת העלם השנייה שנחשבה למלחמה צודקת נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה,הקטינה את הפציפיזם. הוא קם לתחייה בארה"ב בעקבות מלחמת וייטנאם.

ואצלנו.

קיימות שתי קביעות אקסיומטיות כמעט.מלחמה לא מוכרזת במשאל עם,בשום מקום ומשטר.גם במשטר הדמוקראטי ביותר הממשלה היא שמכריזה מלחמה ולעיתים באישור מוקדם או מאוחר של הפרלמנט. גם הפסקת הלחימה לא נובעת מסקר של מכוני דעת קהל אשר עשויים לשנות את משבי הרוח מנוחים לטורנאדיים,אלא ע"פ החלטת הממשלה.קביעה שנייה . ממשלה, תהיה זאת הרודנית ביותר, מעדיפה שחיילי האויב ייפלו במלחמה מאשר חיילה שלה.כאשר נשאל הגנרל ג'ורג' פאטון מן המפקדים המהוללים במלחמת העולם השנייה מה יש לו נגד טקסי זיכרון הוא השיב "אני מעדיף שהאויב יהלל את גיבוריו שנפלו".

אצלנו רוב המלחמות היו קונצנזואליות,לאמור רוב הציבור תמך בהן,למעט מלחמת של"ג אשר מלכתחילה קמו לה מתנגדים בציבור ואלה הלכו וגברו עם הזמן.גם מלחמת לבנון בראשיתה הייתה קונצנזואלית עד כמעט בשלביה האחרונים כאשר כוחות קרקע הוכנסו למערכה,וחיילים רבים נפלו או נפגעו.אך גם במלחמות שבהן הציבור מתח ביקורת על הממשלה,לא הופנתה אצבע מאשימה כלפי מנהיג, צבאי או אזרחי,כאילו הם אישית אשמים במות יקיריהם.זה היה טאבו עד למלחמת לבנון.הורה שכול מצוטט כמתריס כנגד ראש הממשלה, באירוע לציון ראש השנה: "איך אני יכול להרים כוסית כשהבנים שלנו נהרגו במלחמה שנכשלת בה?".זאת אמירה קשה מאוד,כמעט בלתי נסבלת אף שהיא באה מפי הורה שכול.ואילו המלחמה הייתה מסתימת בניצחון מוחץ,האם ההורה היה מרים כוסית,עם או בלי ראש הממשלה?

הציבור כציבור יכול לבוא חשבון עם מנהיגיו כאשר לדעתו הם כשלו במטלה הלאומית .זאת או באמצעות נציגיו בכנסת או בבחירות.אך להצביע על מנהיג שהוא הוא,בעקיפין הרג את בנו,זה דבר חדש בקהלנו. כמו דבר חדש כאשר רמטכ"ל לשעבר מכריז בריאיון שמלחמת לבנון הייתה "ספין מושחת".זה לא רק בוטה זה גם מטופש. מן ההערה הזאת אני הסקתי שטוב שרא"ל יעלון שהתבטא ככה לא ניהל את מלחמת לבנון,מלחמה צודקת שלא נוהלה במהלכה כפי שהייתה צריכה להתנהל.

כאן לא נפגעו כלים.הם נשברו.מלחמה אינה עניין של כדאיות.מלחמה אינה פוליסת ביטוח.כל מי שנופל בה,בין מאש האויב או מאש כוחותינו לחם למען המדינה לא למען ראש ממשלה, שר ביטחון או הרמטכ"ל.הם ניהלו את המלחמה אך גם אילו אליבא דעלמא כולה,כולל התקשורת הצדקנית שמדברת על "הריגת השליח",היינו מנצחים במלחמה,כמו למשל חיסול נאסראללה, השכול היה נעלם? ומה היה קורה במקרה זה,אשר לשמחתי הרבה לא קרה,אם עקב חיסול נאסראללה, מעשה שהיה נחשב לניצחון מוחץ, החיזבאללה היה פותח במרחץ דמים שמאות היו נופלים קרבן לטרור מבית מדרשו? האם גם אז היו מרימים אצבע נגד ראש הממשלה,שר הביטחון או הרמטכ"ל? או מרימים כוסית אתו? אני עוסק כאן אך ורק מן ההיבט הזה.אשר לתוצאות המלחמה, אני, כידוע, חולק על אלה שסבורים שהיא נגמרה בכישלון.

זה אומר peacenik מובהק ומוצהר כמוני,אשר לאחר שבוע של לחימה קרא לזירוז הסוף.אך ישנן נורמות שבלעדיהם שום חברה לא יכולה להתקיים,וודאי שלא חברה שסועה כשלנו.ומבחינה זאת למילואימניקים אין זכויות יתר, מלבד זכויותיהם כלוחמים, מאשר לכול אזרח אחר.השכול,הוא לצערנו בסופו שלדבר עניינו של היחיד,או המשפחה שצריכים להתמודד איתו מידי יום,וצרת רבים אינה חצי נחמה. אך כאן הנורמות נפגעו קשה מאוד.הפגיעה הייתה באושיות החברה.גם תופעה זאת ראויה לבדיקה ציבורית, עם וועדה או בלעדיה, בימים הנוראים ואחריהם.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב