בכל הקשור לפרסום לשון הרע בכתב די בכך שהפרסום "עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע" (סע' 2 (ב) (2) לחוק) וזאת מתוך חשש ממשי שדברים שהועלו על הכתב יתפרסמו סופו של דבר ברבים (ע"פ (ת"א) 1181/83 זיו נ. מדינת ישראל פ"מ תשמ"ח (א)224, 243.זהו המצב ממנו חושש התובע בלשון הרע.דבר שהועבר בכתב או באומר או בצליל לאדם אחד יכול באותה מידה להיות מופץ לכלל הציבור.
"משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בליבות אנשים. בעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר, ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח. ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע" (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ פ"ד נה (5) 865, 906)
אף המשפט העיברי נוקט אמת מידה אובייקטיבית לבחינת לשון הרע, כך שנינו בתלמוד הבבלי -
"כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחברו - מכנה היינו מלבין? - אף על גב דדש ביה בשמיה" (בבא מציעה דף נח עמוד ב)
חכמי התלמוד מקשים מה בין "מלבין פני חברו ברבים" ל"מכנה שם רע לחבירו" שהרי עניינם אחד הוא? ומבהירים כי איסור כינוי שם רע בא ללמד כי אף שהאדם הפגוע אינו מתרשם ונעלב מהכינוי שמכנים אותו היות והורגל לו, וממילא לא קיים לכאורה חשש של הלבנה ברבים, הרי שעדיין המכנה חברו בכינוי שהינו פוגעני מבחינה אובייקטיבית נענש בחומרה על מעשה זה.
כך גם מצאנו במקרא את סיפורה של מרים אחות משה אשר נענשה על לשון הרע שהוציאה כנגדו, וזאת למרות שהעידה התורה על משה שהיה "עניו מכל אדם" ואפשר שכלל לא נפגע מדברי מרים שנאמרו עליו, ועל אף שכך, דברי מרים נבדקו ב"אופן אובייקטיבי" על ידי הקב"ה שהענישה בגינם.
וכן כתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, המכונה "חפץ חיים", כשם סיפרו המונומנטאלי על הלכות לשון הרע, שאין לדבר בגנותו של אדם אפילו כשברור שאותו אדם אינו מקפיד על כך, אלא יש לבחון האם יש באמירה משום לשון הרע באופן אובייקטיב
י "על חטא שחטאנו לפניך בלצון ועל חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע "
)מתוך סדר הוידוי בתפילת יום הכיפורים). (ראה חפץ חיים, כלל ב', סעיף קטן כ"ח(
בית המשפט העליון קבע, לא אחת, כי גם קללות, חרפות וגידופים מהווים לשון הרע וזאת כאשר הקשר הדברים, נימתם ותכליתם אכן מלמדים על כך. כך בפרשת דיאב קבע בית המשפט כי האמירה "כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין" מהווה לשון הרע על אף שהתובע אכן היה עיוור בעינו האחת וזאת מכיוון שהאמירה נועדה לעלוב בו ולהשפילו לפני האחרים (ע"א 534/65 דיאב נ. דיאב פ"ד כ (2) 269,271)
כן נקבע כי פרסום פומבי שבו נאמר על אדם שהוא "טיפש שבטיפשים" מהווה לשון הרע (ת"א (ב"ש) 2594/89 פרץ נ' פוטולצקי, תקדין- שלום , כרך 91 (2) 7,10) וכך גם אמירתו של עורך דין כלפי קובל - "מקומך בבית משוגעים" מהווה לשון הרע (ע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' טריינין גורן, פ"מ תשנ"ד (א) 441,448) כמו כן נקבע כי כינויים דוגמת "הומו" ו"סוטה" מהווים לשון הרע (ע"א (ת"א)1145/95 קליין נ' אמסלם (לא פורסם); ת"מ 314827/96 פלוני נ' פלונית, פורסם במאגר נבו) ולאחרונה אף נפסק כי כינוי "טינופת" שכינה עורך דין את חברו במהלך דיון מהווה לשון הרע (ראה פסק דינה של כב' הש' ד"ר איריס סורוקר מיום 27.12.07 ת"א 5171/06 עו"ד גוטפריד ערן נ' עו"ד פרוינד יצחק פורסם באתר פקסדין.
ד"ר אבי זלבה
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
