חוק איסור לשון הרע
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע עוולה נזיקית ספציפית של פרסום לשון הרע, הוצאת דיבה.
כן קובע החוק, כי הפרת הוראותיו מהווה גם עבירה פלילית.
הדרישות להתקיימות עבירה פלילית חמורות יותר מהדרישות לקיום עוולה אזרחית בשני נושאים:
א. לצורך גיבוש עוולה אזרחית, די בפרסום לאדם אחד, לצורך גיבוש עבירה פלילית, נדרש פרסום לשני אנשים.
ב. לצורך גיבוש עוולה אזרחית, לא נדרשת הוכחת כוונה לפגוע בניזוק, לצורך גיבוש עבירה פלילית, נדרשת הוכחת כוונה לפגוע .
מסקנה: רצוי לפנות להליך האזרחי שבו ניתן ביתר קלות להוכיח את ההשמצה או הוצאת הדיבה.חשוב מכך וברור מכאן שמספיק שיהיה אדם אחד בלבד כדי שהעוולה הזו תבוא לידי ביטוי משפטי.
לשון הרע:
לשון הרע (הוצאת דיבה) היא דבר שפרסומו עלול:
1.להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם
2.לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו
3.לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו
4.לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית
בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד
מסקנה: הרבה מאוד אמירות או כתבים או אפילות תנועת יד יכולים להיכנס לתוך התחום הרחב הזה של לשון הרע.בית המשפט יתייחס לדברים בוטים וברורים.
פרסום:
הגדרת הפרסום הנה רחבה ביותר:
פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע
(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.
מסקנה: מוטיב הפרסום הוא קריטי ותנאי יסוד.מחשבות החולפות בראשנו שאינן באות לידי ביטוי מוחשי ופיזי הניתן למדידה באחד מהחושים לא יביאו לכדי אסור לשון הרע. כל פעולה מדידה הניתנת לאימות מוחשי תוכל להיכנס להגדרת הפרסום. כך גם דבורים, דואר אלקטרוני, תנועות גוף וכד'.
סמכות בית המשפט לפרשנות
רק בית המשפט הוא שיפרש אם ביטוי או אמירה עולים להוות לשון הרע:
"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים...".
"ואולם המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה הייתה כוונת הנתבע אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי האדם הסביר...".
(ע"א 740/86 תומרקין נ? העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ? 334, בעמ? 337 - 338)
מסקנה: מבחן האדם הסביר הוא הקובע לעניין זה. כל ביטוי שיש בו משום השמצה ייכנס לקטגוריה זו באם האם הסביר היה חושב כך. כפי שיש פרשנות של בית נשפט העליון של מבחן האדם הסביר או האדם מהישוב בקשר לעבירות פליליות.
"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..."
מסקנה: התייחסות ליסוד אובייקטיבי היא החשובה והמהותית.
"עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר והרגיל, אין בדרך כלל חשיבות לכך מה הייתה כוונתו של המפרסם, היינו בכפיפות לאמור בסעיף 16 (ב) (3) לחוק, הרי שאלה זו בלתי רלוונטית לחלוטין. כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא שבית המשפט הוא שישקול את הדבר..."
(ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ? חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ? 281, בעמ? 293).
מסקנה:בעת שהעדות המוחשית ( כתיב ,אומר ,תמונה) מונחת בפני בית המשפט לא נדרשת עדות כיצד יש להבין את הנאמר/נכתב.בית המשפט יסתכל על כך מבעד ל"עיניו של האדם הסביר" ובכך יקבע באם יש בכך הוצאת דיבה או השמצה.
"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו,
לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."
(ע"א 466/86 שאהנ? דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ? 734)
מסקנה: בדרך כלל לא יטה בית המשפט להוביל מתירנות או יקדם רפורמות חברתיות בישראל. אין ספק שבכל הקשור לתחום המין ודעות קיצוניות יהיה בית המשפט שמרן יותר מהמקובל כיום במדינת ישראל. החברה בכללותה מפגרת תמיד אחר התקדמות חשיבתית של פרטים בתוכה.
פיצוי ללא הוכחת נזק:
א.הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 63,000 שקלים חדשים(כפי שהוצמד למדד מאז חקיקת הנושא בשנת 1998 שאז נקבע הסכום של 50,000 שקלים חדשים), ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו
ב.במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק
ג.במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע.רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.במלים אחרות של 126,000 שקלים חדשים כמרכיבים של הרשעה ללא הוכחת נזק בתוספת של אותו סכום באותו ערך על כוונת זדון.
מסקנה: ניתן לתבוע על כל סכום. קיימים פסקי דין שקבעו מאות רבות של אלפי שקלים חדשים לתובע בלשון הרע.הקל ביותר ,במקרה של אדם פרטי זו תביעה ללא הוכחת נזק.באם הוצאת הדיבה נעשתה בזדון ובהקשר למקרה אחר שאינו קשור לתביעת לשון הרע ניתן להוסיף את כוונת הזדון לתביעה.ההוכחה אינה קשה במיוחד.לדוגמא :לקרוא לאדם רוצח כאשר הוא אינו כזה הוכחת כוונת הזדון היא קלה.
צווים נוספים (סע? 9 לחוק)
ביהמ"ש רשאי לצוות, בנוסף לקביעת פיצוי כספי:
א.על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם
ב.על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו.
מסקנה: יש למלא אחר פסק השופטים.אם הקדמת זו במסגרת "מקדים רפואה למכה" יש סיכוי טוב שבית המשפט יסתכל בעין טובה על פעילותך.
פרסומים מותרים (סע? 13 לחוק)
אלו הם פרסומים מותרים אשר לא יהוו לשון הרע על פי החוק:
1. פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת
2. פרסום בישיבת הממשלה
3. פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו
4. פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו
5. פרסום על ידי שופט, דיין או בורר, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.
6. פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי נחקר בא כוחו או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור
7. דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית,
8. דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל
9. פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור
10. העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש
11. פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (9) ,(8) ,(7) ,(4) ,(3) ,(1) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו.
מסקנה: ניתן לפרסם כל דבר בתחום זה כאשר היה דיון או תוך כדי דיון.הוצאת דיבה במסמכים לפני קרות הדיון המשפטי אינה נכללת במסגרת הסעיף הזה.
ד"ר אבי זלבה
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
