את סימתי הכרתי לפני כחצי שנה.( מעט יותר, אבל מי סופר? יודע בוודאות של שעות כמה זמן עבר מאז שראיתיה לראשונה באותה פגישה עיוורת :-)).מהר מאוד עברנו להיות ביחד.פעם בדירתי ופעם בדירתה.עבודתה והאחריות על ילדיה חייבו אותנו להיות יותר ויותר בביתה. חששתי מאוד מהעניין הזה.זה לא קל להיכנס לבית של אחרים שבו הכל קבוע ומוגדר.בית שבו איני אב הילדים ולכן איני יכול לקבוע בו תכנים חדשים. כל זאת על סמך הניסיון הקודם שלי שהיה רע בלשון המעטה.
לפני כחודשיים, החלטנו לעשות צעד נוסף ולגור יחדיו. השכרתי את דירתי . ממילא, איננו נפרדים ותמיד אנחנו יחדיו.היססתי רבות ,התלבטתי והחלטתי ל"חצות את הרוביקון".שוחחנו על כך רבות.עדיין נשקלת האפשרות לשכור דירה עבור שנינו וחלק מילדיה.עדיין שוקלים לקנות את הדירה מגרושה ( חצי מהדירה שייכת לה) .מחפשים למכור אותה.מנסים כל מיני חלופות.
בשלב זה, חיים יחדיו בביתה.זה אינו קל לי.אבל, וזה האבל הגדול מרגיש שם בבית.מרגיש רצוי.מרגיש אהוב.משתתף בהוצאות המחיה.זוכה לאהדה ולתשומת לב מילדיה ( כל אחד באופן שונה ובמינון אחר).מסייע לילדיה במידת האפשר.חי עם אהבותי ושמח בחלקי.
תחושה של בית היא החשובה ביותר. שם אני מקבל יותר מתחושה.
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
