לוחמיי תש''ח
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

לוחמיי תש''ח 

מאת    [ 10/06/2008 ]
מילים במאמר: 1490   [ נצפה 2408 פעמים ]

 
 

בארץ המבצעים, בניגוד למינהל, האירועים דווקא מאורגנים. "יום השואה והגבורה" הוא היום בנושא השואה- מבצע כללי בכול הקשור לשואה ולגבורה אז. ביום העצמאות - זה ה"סופר" לכול מעללי גבורות ישראל. אם במקרה, ישנו איזה אירוע מבין השניים שלא משתבץ באותו יום מיוחד, אזי מבחינה ציבורית- כלומר תקשורתית, הוא לא קיים. ככה זה קרה עם האירוע הבלתי רגיל, אחד ויחיד במינו- מפגש שרידי הלוחמים במלחמת העצמאות שנערך במתחם משרד הביטחון בקריה בתל אביב ביום א' האחרון ה- 1 ביוני 2008 .

ידידי,(אלוף מיל) משה נתיב, קצת הפחיד אותי כאשר העריך כי במפגש ההצדעה של צה"ל ללוחמי תש"ח ,במתחם משרד הביטחון בקריה בתל אביב, בקבלת הפנים של שר הביטחון והרמטכ"ל, עשויים להגיע כחמשת אלפים איש. כלומר הלוחמים עצמם במלחמת העצמאות ומלווים. אני משתדל להדיר רגליי ממפגשים ציבוריים, סגורים או פתוחים, שכן המונים מפחידים אותי. גם מעמדים צנועים יותר,בכמות, אך בולטים יותר במהות, כמו קבלות פנים בטרקלינים, לא מושכים אותי. זאת בלשון המעטה. כמי שנתנסה בכאלה בקריירה העיתונאית שלי, ההסתובבות עם הכוס והתקרובת, בחיפוש אחר מכר, או בניסיון להימלט ממישהו, מוכרים לי. וכאן מדובר בחצי ריבוא, חלקם ישובים וחלקם יסתובבו עם הצלחות, פיתוי גדול מאוד... שלא לבוא.

בכול זאת. לא רק הסקרנות למצוא איזה מכר או מודע, או ווטראן מתקופת המלחמה הזאת, אלא בעיקר במונחים של קושינסקי- "להיות שם" - שכנעו אותי שלא להיכנע לחולשות. וככה מצאתי עצמי מלווה בבתי, ראומי, נוסע לקריה במונית(חלילה לא ברכב פרטי כשאלפים מנסים לחנות) ביום א'- ה- 1 ביוני .2008 לאותו מכלול, שמחלקו מזדקר הסמל של צה"ל שפעם נחשב לאובייקט הגבוה ביותר בארץ, ולצידו הבית החדש המרשים שבקודקודו צלחת, אשר רבים סבורים שזאת אנטנה אבל זה מנחת מסוקים.

בדיעבד היו שם, לפי הערכת משרד הביטחון, 11,000 איש מיוצאי המחתרות וחיילי צה"ל ממלחמת העצמאות. אבל , עם היד על הלב. זאת הייתה חוויה. אישית, למצוא וללחוץ יד עם מכרים וותיקים לאו דווקא חברים לנשק באותו גדוד או חטיבה, אלא כאלה שהיו שם ואתה מכיר אותם. תמיד אני מוצא לשמחתי את הליריקן הלאומי והבן אדם הנפלא שמלווה אותנו מאז "באב אל וואד" , חיים גורי, ועליקה(עליזה) החיננית והנאה שמלווה אותו. זוג מן השמיים. ואם יש מפגש נוסטלגי כזה, וודאי שמוצאים שם את הקריין הנצחי, עמיקם גורביץ. ועוד הפתעה נעימה. גאולה כהן. היא אמנם הייתה במחתרת אחרת מזאת שלי, וגדולה ממני בכמה שנים, אבל אנו עמיתים למקצוע- שדרים. הכרתי את גאולה כהן כאשר בשנת 1976 הפקתי סרט על "קול ירושלים",( האבא המנדאטורי של "קול ישראל") וטבעי היה שנשלב בו את קרייני המחתרות ובראשן גאולה כהן. וגאולה לוותה אותי בשעתה למקום בדרום תל אביב משם שידרה. והיה שם עוד קולגה, לא מן הדור שלי, אך עמית קרוב וחם מן הטלוויזיה, יאיר שטרן, בנו של "יאיר" שייצג הפעם את יוצאי ארגון הלח"י כיו"ר שלו. המארגנים,כאמור, דאגו לייצוג מלא של הכוחות במלחמה ובטרום המערכה .והזכרתי רק כמה. עוד תופעה. רבים כמוני, הן בשל כורח הנסיבות והן במודע, הביאו אתם כמלווים את הדור השני. קצת גאווה. ובאמת הציבור היה מעורב מאוד בגיל ונראו הרבה מאוד פנים צעירים.

היו זמנים, זמנים שהיו.

זה היה המתאבן. חלק מן המנה העיקרית היה לראות את הנוף הפיסי שמיסגר אותם, גורדי השחקים מימין ומשמאל, ישראל של שנת 2008 שהם, להם ולא מירב המניות . הם עצמם לא בנו אותם, אך הם שאפשרו את בנייתם. הם השקיעו את תעצומות הנפש, את נכונות להקרבה עצמית, בתנאים בלתי אפשריים. מניות בכורה שלהם בפנתיאון הלאומי .בהמשך בא העיקר.להעיף מבט על הדמויות הללו שבתוך המסגרת, אשר הצעירים שביניהם הם כיום בני 78 ,או 77- אם רימו, חלקם שבפניהם עדיין תווים רכים, כאילו שמץ מן הנעורים השתמר בהם. פניהם סמוקים קמעה, לא הרבה. חלקם, הוותק על פניהם כמו יין טוב שהשתמר, וחלקם כולם תלמים חרושים לאורך ולרוחב. כל תו חד מאוד, כאילו פוסל באזמל אמן. זה כבר לא אדם שמביט בכך. זאת ההיסטוריה מישירה מבט, ואתה מחזיר לה מבט. אלא כאשר אתה מתבונן בהם מקרוב, הם מנסים לבדוק באותו מבט תוהה: אנו מכירים מאיזה מקום, מאיזה קרב, מאיזו זירה - באותם ימים רחוקים שלא ייאמנו - הפנים מביעים אומר ורגשה. אני לא מתעכב משמע שאנו לא מכירים, אבל, בסופו של דבר, כולנו היינו שם. כולנו משפחה לוחמת אחת, מטרה אחת, כמיהה אחת, נחישות אחת וחלום פרוע אחד שננצח, למרות כול המכות. אלה היו הזמנים.


"היו זמנים על המשלט ישבנו,היו זמנים לחמנו ואהבנו.
עכשיו דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר.
אולי בזכות אותם זמנים.

ותספר אז על כיבושים וקרב, והקטן מבין הילדים יעיר בלהט
ובכן, זה סבא שהציל את המצב ומסבא שכזה באמת יש נחת.

אז תראה את זרועך החשופה, ובה צלקת שהגלידה בשנים
ותחייך: את זאת סבתא אז ריפאה. נו מאז, היו זמנים היו זמנים."
(מתוך השיר "היו זמנים".מילים חיים חפר.לחן: משה וילנסקי. ביצוע: הצ'יזבטרון)

האמת היא שאין למי לספר היום. יש כאלה שכבר שמעו ודי להם. יש כאלה שלא שמעו ודי להם.
אבל את השיר שרנו אז, שם, כנערות וכנערים חולמים. ומי היה שם אם לא אנו, אנו לא רק הפלמ"ח, גם הגח"ל, המחתרות כולן. אנו, משמע, חלק קטן מן הקולקטיב ששרד ונמצא כאן. בתל אביב המוארת, בקרני השמש האחרונים ובזרקורים אדירים- כיום. אז- בנתיבים האפלים והקודרים של הקרבות.
במבצעיי "נחשון","משמר העמק", טבריה,חיפה, הגליל המערבי, "כפר דרום","יד מרדכי" ,"יואב",חירם", "חורב", "עובדה". חפשו ותמצאו מה סימלו מקומות אלה. חלק מלוחמיהם נמצאים כאן. בתחילת המערכה הם מנו 40,000 מול כוחות ערביים עדיפים ואח"כ צבאות ערב, כולל עיראק. כן גם העיראקים לחמו כאן. וככה אמר שר הביטחון אהוד ברק בין השאר:

" .....אין לטעות: נמצאים כאן הערב הלוחמים והלוחמות הנועזים שבזכותם קמה מדינת ישראל ובזכותם היא מתקיימת במלאת 60 שנה לעצמאותנו . ערב יום ירושלים הזמנו אתכם כדי לומר לכם בשם מדינת ישראל,בשם מערכת הביטחון ובשמם של כול חיילי צה"ל ומפקדיו, מאז ועד היום- תודה, על מה שהייתם, תודה על מה שהנכם-מקור חיים ומקור השראה לכולנו..."

ועכשיו-מי מכיר, מי יודע? אני יודע.

כאשר התלבטתי אם להשתתף באירוע הזה, חשבתי לעצמי: מדוע לי להידחק, הרי המדיה תהיה שם. שר הביטחון מדבר ואולי יתייחס לענייני היום, כלומר למשבר הפוליטי,וזאת יסקרו בתקשורת. ואכן שר הביטחון אהוד ברק באמת התייחס, אך בעקיפין מאוד. במישרין חסר היה לי בנאום אזכור של ניצולי השואה במלחמת העצמאות, למעט אזכור בין היתר של אנשי הגח"ל. הניצולים הוו כמחצית מן הכוח הלוחם בראשית המערכה ומספר החללים מביניהם היה כפול יחסית משאר הלוחמים. מכיוון שרובם לא דברו עברית, הם לא הועברו ליחידות שירותים, אלא ליחידות הקרביות. עם זאת חרג אהוד ברק מן הטקסט הכתוב , בדברו על הערכים והאידיאלים שהנחו את לוחמי תש"ח ואשר צריכים להנחות אותנו גם כיום. זה היה לרוחי. לא אדבר בשם אחרים, אבל אשר לי, רק לשם כך באתי לארץ הזאת. ובשיחה שהייתה לי השבוע עם אחד מגדולי היסטוריונים של השואה , פרופסור ישראל גוטמן, קבלתי תימוכין טוטאליים לאמונה זאת. באתי לכאן, כמוהו וכרבים אחרים, במקום לחפש לי ארץ מבטחים אחרת, שלווה ורגועה, מבטיחה עתיד כלכלי למי ששרד לבדו. מי יודע את הסיפור הזה. מי מכיר את הפרק הזה שלא נכתב עדיין.

ברוח הדברים שהעיר, אגבית, שר הביטחון באופן כוללני אני התבטאתי לפני 4 שנים ברשימה שנכתבה ע"פ בקשת y-net על השנה שחלפה אז. באותה שנה מתה רעייתי יהודית בת ה-67 ממחלת הסרטן והחלק הראשון הקדשתי לה.בהמשך כתבתי: "מן התוכן בבית הראשון והבית האחרון יובן שניצול שואה אני, שכן הדימויים של פרידה לקוחים מן ה"מחוזות ההם". ועוד משהו שקשור בשואה ובאובדן.רעייתי, החזירה לי משפחה לתפארת, לאחר שאת רובה המכריע איבדתי שם. זה מביא אותי לשבר השני, שבר קולקטיבי שקשור בנשמתו של עם, אובדן דרך חברתית, לאומית, ערכית ומוסרית.

האמירה "חלום ושברו" היא מטפורה. הרי חלום הוא דבר לא מציאותי ויש שהחלום הוא מבועת. הכוונה
היא לשאיפה גדולה, לכמיהה עמוקה. המציאות היא שונה, היא כמו שיטפון בנחל אכזב שמנתב לו יובלים בדרכו אל הים, ומשאיר צלקות יבשות. אני מסתכן בפתטיות כאשר אני מעלה את זיכרון עליתי לארץ ב - 1945 כנער צעיר, מתוך ברירה מוחלטת (יכולתי להגר לכל מקום בעולם) ולאחר מלחמת הישרדות איומה שם. הייתי גאה לקחת חלק במלחמת העצמאות שלנו כאן. באותה מלחמה, אני וכמוני שלחמו לא ראו את החזון מעבר למחר או מחרתיים. לחמנו כי לא הייתה לנו ברירה, לחמנו על קיום.

רק לאחר שוך הקרבות, כאשר מלחמת העצמאות הסתיימה , חדרה בנו הכרה שלא לחמנו רק למען מדינה, עצמאית, חזקה ויהודית אלא גם למען חברה מתוקנת, "עם סגולה אור לגויים" ככמיהתו של בן-גוריון. ככה יכולתי אני כניצול שואה, להסביר, רטרוספקטיבית את עובדת בחירתי בארץ הזאת. מדינה לאומית לעם שאלפיים שנות גלות ,גירוש ונדידות מאחריו. מדינה ערכית ומוסרית לעם שכה סבל מרדיפות והשפלות, מפגיעה מתמדת בזכויותיו מדריסת כבודו ומורשתו. עם שבמאבקו למען זכויותיו כמיעוט היה דגל וסמל למיעוטים ומדוכאים אחרים בעולם. הייתי מסתפק במדינה שהיא "אור ליהודים". אבל האם היא כזאת? אני חש כאילו שמנסים לקרוע ממני את המדינה, היהודית, הנאורה, הצודקת. זאת שלה ייחלתי שנים רבות, ואני מנסה שלא להרפות.

אני תוהה: איך זה ייתכן שלאחר שיישמנו את הלקח הלאומי של השואה, בהקימנו מדינה שהיא מקלט לכל יהודי, ובשמירה על בטחונה, ולאחר שעשינו מאמצים אדירים בשיקומנו שלנו ( אף שהצלקת בפנים של שואת היחיד לעולם לא תגליד) לא השכלנו ליישם את הערך האוניברסאלי, המוסרי, היהודי במובן הרחב ביותר- את הנאמר במגילת העצמאות שלנו."

דעתי לא השתנתה מאז. להיפך, השאלה נוקבת יותר. זאת שאינה מוצאת ביטוי כיום בתקשורת. אם רציתי לחפש איזה רמז לאותו אירוע במשרד הביטחון, לא מצאתי אותו. כאילו הוא התפזר ברוח שנשא עימו ששה עשורים. כאשר צפיתי ב "מבט", המוקלט באתר של רשות השידור הממלכתית, והגעתי לקראת סוף המהדורה לידיעה על קבוצת "בני יהודה" , ידעתי שאם "בני יהודה" in לוחמי תש"ח- out
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב