דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


סקירה: המסגרת הפילוסופית למחשבת פרנץ רוזנצוויג* 

מאת    [ 30/07/2023 ]

מילים במאמר: 4660   [ נצפה 272 פעמים ]

סקירה: המסגרת הפילוסופית למחשבת פרנץ רוזנצוויג*
מאת: ד"ר צדוק כרוס
המחבר מביע  את תודתו למר ישראל תומס., שמבלי הסיוע הטכני שהעניק לי מאמר זה לא היה עולה לאוויר.

 הקדמה

הפילוסופיה של פראנץ רוזנצוויג הינה אחד הגילויים המעניינים, המקוריים והמפתיעים ביותר במחשבה המודרנית, הכללית והיהודית גם יחד.

ואמנם על רקע זמנו בולטים הוגי דעות יהודים ממנדלסון - הפילוסוף הראשון במחשבה החדשה, שהגדיר שיטתית את מהות היהדות - עד הרמן כהן ועד בובר, אולם רוזנצוויג היה הראשון שהכניס לגבולות במחשבה היהודית את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ונתן לה כיוון יהודי - תיאולוגי - מקורי.

שכן, רוזנצוויג טבע מערכת טרמינולוגית שאם כי מונחיה לקוחים מן המסורת היהודית, רוזנצוויג נתן להם הוראות משלו וייצר על ידם רקמה הגותית ייחודית, שיש בה משום אינטרפרטציה בהתמודדות של היהדות עם הדתות המונותיאיסטיות האחרות.

"רוזנצוויג מבחין בפילוסופיה בין שלוש דרכים שונות - דרכים המסמנות קו התפתחות אחיד ומקורי בהגדרת מקומו בתולדות הפילוסופיה:
הפילוסופיה כאונטולוגיה או כשיטת הזהות שבין חשיבה להוויה, פילוסופיה כהשקפת עולם ופילוסופיה כהשקפת חיים או כנקיטת עמדה.
למעשה מציין רוזנצוויג בהבחנה המשולשת הזאת את דרכה של הפילוסופיה המערבית מראשיתה עד היגל (Hegel) וממנו אל שופנהיור (Schopenhauer) ואל  ניצ'י (Nietzsche) ועד לרוזנצוויג"  (משה שוורץ, ממיתוס 216)

בהשקפתו על היהדות מדגיש רוזנצוויג את השקפת החיים הייחודית והשיטתית שבה, וכך הוא כותב באגרת "על החינוך":

 "היהדות שאני מתכוון לה אינה ספרותי ואינה נתפסת ע"י כתיבת ספרים או קריאתם. אפילו יסלחו לי כל בעלי המחשבה המודרנית - אין 'להתנסות' בה או ל'עבוד' אותה. אפשר רק לחיות אותה ואפילו לא זאת - אתה פשוט הנך יהודי, ותו לא".

בכוכב הגאולה, ספרו הגדול של רוזנצוויג, עם שהוא יוצא חוצץ נגד כל המגמות השכלתניות בפילוסופיה ובתיאולוגיה, הריהו כתוב בייחודיות שיטתית - דיאלקטית להפליא. זהו אחד הניסיונות הבודדים לנסח פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית דתית בדפוסים שיטתיים.  ניסוח זה מקנה לספר את טיבו הבלתי שגרתי - היוצא הדופן בין ספרי ההגות של זמננו. הספר נבדל מיצירות המופת של הפילוסופיה הקלאסית, באשר הוא מטעים את אי הזהות בין החשיבה והממשות, ומתבסס על שלושה יסודות: אלוהים, עולם, אדם - הקודמים לכל פעילות הגיונית, והניתנים לתפיסה רק על דרך האמונה.

מאידך שונה ה'כוכב' גם מהקו המקובל  בפילוסופיה האקזיטנציאליסטית מקרקגור (Kierkegaard) ועד סרטר Sartre)), באשר הוא משתדל, כאמור לכונן שיטה פילוסופית במובהק.

גם חייו ואישיותו של רוזנצוויג מהווים אספקלריה ייחודית הספוגה מפילוסופית החיים שלו כפי שהוא מעיד ביומנו: "אדם חושב שהוא מתפלסף אך באמת הוא כותב את הביוגרפיה שלו".

הרי חזיון מופלא ובלתי רגיל של איש יהודי, שגדל בסביבה מתבוללת, התחנך על ברכי האידיאליזם הגרמני הקלאסי, ספג את הפילוסופיה השכלתנית הרחוקה מאמונה דתית, ולפתע פנה תפנית חדה - אל חיק האמונה . 

מי היה מעלה על הדעת כי המחבר של ספר תיאולוגי, כמו כוכב הגאולה, מתרגם השירה העברית של ימי הבניים, ויתירה מזו, המתרגם של המקרא ללשון אשכנז - הוא גם המחבר של מחקר פילוסופי מסוג  "הגל והמדינה"? - הוא שעמד כבר על סף ההתנצרות וחזר אל היהדות, אף נעשה אחד מהוגיה  המעמיקים; איש אשר כתב את ספרו הפילוסופי הגדול בהיותו חייל בחזית. 

מי היה מעלה על הדעת, כי אותן המסות ההגותיות והספרותיות המבריקות, המצטיינות בלהט שנון, בחריפות השכל, החדורות התלהבות והתמסרות לנושאים הנדונים, שיש בהן לעיתים מן ההומור - נכתבו במשך שמונה שנות חייו האחרונות בידי חולה אנוש ומתייסר, חשוך מרפא, משותק בכל איברי גופו, ונטול כוח הדיבור? 

 ואולם עם כל הייחוד של  האיש ושל תורתו, אין הפילוסופיה של רוזנצוויג תופעה בודדת, אלא היא תהליך רוחני כולל, המאפיין את הפילוסופיה אחרי הגל: להעמיד במרכז המחשבה לא את התבונה או השיטה המופשטת, אלא את האדם האקזיסנטציאליסטי, הממשי, החי על כל שלל בעיותיו הקיומיות - רחשי לבו וייסורי נפשו, רגשותיו וגעגועיו.

מעמדו של האדם בעיני הוגי העת החדשה

 מעמדו של האדם לבש צורות מצורות שונות, ואילו עצם המגמה הזאת - להתבסס בעיון הפילוסופי בראש וראשונה על מעמדו הקיומי של האדם כישות פעילה שיוצרת את עצמה בתדירות - עצם המגמה הזאת  להדגיש את היחסים שבינו ולבין העולם  - כשה'עולם' נתפס בעיקר במובן של הזולת - עולמם של בני האדם האחרים שעמם יש לקיים חיי צוותא ושיג ושיח - הייתה והינה משותפת להוגי דעות שונים זה מזה.  הוגי הדעות שונים  היו מבחינת השקפותיהם הפילוסופיות,  אחרי הגל בין שהיו בעלי השקפות ראציונאליות או לאו, בין שהיו דתיים או חילונים.

עובדה היא, כי במאה השנים האחרונות ניצבת בעיית האדם במרכז המחשבה הפילוסופית. הבכורה ניתנה מעתה לאדם על פני הקשריי מהות כלליים. "הכן צומח ועולה במקום הטיפוס הישן, הבלתי פרסונאלי טיפוס אישי מאוד, טיפוס פילוסופי של השקפת העולם או של נקודת עמדה" (כוכב הגאולה 143) "המייצג מיינה וביה 'טיפוס חדש' של פילוסופיה". (כוכב הגאולה 144). 

התפשטות האסכולה האקזיסטנציאליסטית על שני כיווניה: התאיסטי והאתאיסטי, בין שני מלחמות העולם ופרסומה והשפעות ספרותה אחרי מלחמת העולם השנייה, היא מסימני התופעה הרוחנית הזאת בימינו. 

אסכולה קיומית זו חדרה לאמריקה הצפונית והדרומית ונעשתה לפילוסופיה של מחאה כנד המדע והמחשבה השיטתית.  נושאי דגלה הדגישו, שהמחשבה צריכה לבטא את החוויות האישיות ביותר של החושב עצמו. אין לדעתם, מדע פילוסופי אובייקטיבי בלתי תלוי באדם, והפילוסופיה אינה מיוסדת על עקרונית כלליים או אפריוריים, אלא על הרקע של 'הסטואציה' הממשית - היסטורית, שבה זורמים החיים.

אפילו זרמי הנגד לתהליך הזה, עם התפתחות הפיזיקה והעניין בהכרה, כגון האמפיריציזם על גווניו השונים בארצות האנגלו - סקסיות או הסנסואליסם מיסודו של קונדיק אטין בונו דר הצרפתי (Etienne Bonnot de Condillac  [1714-1780]) , אינם מערערים על עצם חשיבותן של בעיות אלה, אלא מטעמים בעיקר  את משמעותן האמציונאלית - תחושתית והאידיאולוגית. בכל אופן, אף הם אינם יכולים להתעלם מן האספקטים האנושיים המובהקים בפילוסופיה של ימינו, המשקפים את מעמדו המיוחד והחשוב של האדם בחברה המודרנית. 

בייקון פראנסיס (1626-1561 Francis Bacon) אבי האימיריזם האנגלי בדיונו על בעיות האדם בשאלות של הכרה, יצירה וערכת המציאות עונה: מקור ההכרה או הידיעה הוא הנסיון שאנו רוכשים באמצעות אברי גופנו - החושניים וסגולותיו השונות. יש להניח ביסודו של כל מדע שיטת מחקר חדשה המסתמכת על איסוף עובדות מרובות, ככל האפשר, ובדיקתן הקפדנית על דרך האינדיקציה, כדי לגלות את חוקי הטבע. בתורתו הדגיש ביקון מאוד את מעמדו החשוב של דעת האדם. דעת זו היא כוח, שבו האדם משתלט על הדברים הסובבים אותו ועל עצמו, עושהו אופטמי, בעל בטחון, משחררו ממשפטים קדומים ומצעידו לאושר.

טומס הובס (1679-1588 (Thomas Hobbes בעל המטריאליזם הקצוני, ממשיך את הקו המדעי של בייקון בהדגישו שאת המעמד ההכרתי החשוב של האדם, יש לבסס על המאורעות הגשמיים והנפשיים באופן מכני (של חוקי הטבע). כי מקור ההכרה הוא בניסיון ובהרגשות המותנות ע"י התנועות. הובס תירגם תפיסה זו גם בהתמודדותו בבעיות מוסר המדינה והחברה באומרו שהמדינה מתקיימת באופן מכאני מתוך העובדות הפשוטות כפי שהן; כדי להתמודד עם בעיות האדם בחברה שהוא האדם רע ביסודו. השיקול היחיד לקביעת אורח החיים הוא, לדעתו, תועלתו האישית האנוכית של האדם מבלי להתחשב בטובת הזולת. 

גם דעתו של גוין לוק (1704-1632  John Locke ) מבססת את מוסר האדם על שאיפת הפרט לטובתו, על האיגואיזים, שביסוד הרצייה האנושית אך כדי להשיג שאיפתו האדם מתחשב בטובת הזולת, הוא יודע לוותר או להתחלק עמו, כדי למנוע מאבק המזיק לחייו. האדם הוא בעל מעמד שכלתני, היודע להעריך ולשקול את השאיפות המנוגדות  זו לזו ואת הנסיבות השונות. האדם יודע גם לוותר או לחלוק עם הזולת, כדי למנוע מאבק המזיק לחייו.

בהקדמה לספרו Essay Concerning Human Understanding הוא כותב:  "עלינו לבחון את יכולתנו ולראות באילו עניינים מסוגל או בלתי מסוגל שכלנו להתעסק... יש להסיר את חלק האשפה המונחת בדרכה של הידיעה". לוק מתחיל לערער על מה שקבע בייקון לפני כמאתיים שנה במסמרות, שהדעת היא הכוח, ועל האוטוריטה של דקארט (1596-1650 (Rene` Descartes  דור לפניו. לוק מניח את אבן הפינה לבנין ערעורה של התודעה האנושית .

אחריו הטיב לעשות בערעורה של התודעה ברקלי (1685-1753 (George Berkeley האנטי מאטריאליסטי והידוע כאדיאליסט סובייקטיבי. ברקלי טען, שהחומר כמכלול עצמים שאינם תלויים בתפיסתנו, אינו קיים כלל.  הפרח שאני מריח קיים אך ורק במידה שאני מריח אותו, נוגע בו, רואה אותו, כאשר איברי החושים שלי אינם מעברים אלי את התחושות הללו, אין לי כל בטחון, כי הפרח קיים כעצם חיצוני. כללו של דבר: 'להיות' פירושו 'להיות נתפס' בשכל האדם. בקיצור, הדבר האחד הקיים בביטחון גמור הוא המציאות הרוחנית, המחשבה, התוצאה שאליה מגיעות התחושות. אפשר היה לחשוב, כי עם שלילת מציאות העולם הגשמי, הגיע הספקנות לגבול האפשרות. והנה בה יום (1771-1711 David Hume) הסקוטי והגדיל את הרגשת אי-הביטחון.

ברקלי לפחות לא הטיל ספק בערך התודעה האנושית. היא קיימת, מאחר שהיא קולטת תחושות. ואילו יום מפורר גם את התודעה ומפרק אותה לשרשרת של רגעי תודעה מנותקים זה מזה. הוא שולל את הקשר בין תחושה לתחושה, כלומר: את אחדות התודעה. בדרך זו הגיע האימפריזם מן הדעה שההכרה מסתמכת על התחושה גרידא, של בייקון אל ספקנות עקרה, הסקפטיציזם, כלומר שלילת האפשרות להגיע בעזרת שכלנו להבנת אמת כלשהי על המציאות.

אין פלא אפוא שבעקבות ספקנותו של יום התעורר קאנט (1804-1724 Immanuel Kant) מ'תרדמתו הדוגמתית' והניעו להציע מעין סינתזה בין הרציונאליזם לאימפיריציזם, כדי להצילנו מספקנות זו. קאנט הציג את ההכרה המדעית של מעמד תודעת האדם, כעומדת על עיצוב הנתונים החושניים ע"י מושגים שכליים דווקא. סינתזה זו ביקשה להתחולל על רקע העברת נקודת הכובד מן 'העצם' אל ה'אני'. הסינתזה הזו היתה בדמות 'המהפכה הקופרניקית'  שלו. מהפכה זו אומרת שאנו יודעים מה שנתון לנו באמצעות חושינו וכפי שהוא מעוצב ע"י שכלנו, ולא על פי העולם המקיף אותנו כסברת האמפריציזם האנגלי. 

אין זה מקרה, כי שלוחות של האמפריציזם באנגליה, הפוזיטיביזם הלוגי של קונט(1798-1857 Auguste Comte) והפילוסופיה האנליטית והלינגיוסטית הסטרקטואלית ברשותו של רסל (נ' ב-1872 Russel Bertrand) מקדישה תשומת לב רבה לעניינים של אתיקה דווקא.

סטוארט (1873-1806 John Stuart Mill) הנמנה על הזרם הפיזיטיביזסטי קובע שהתועלתיות העריכה את תורת המידות רק לאור האושר והתענוג האישי שהיא מביאה. רסל מסביר שטובת האדם ותכליתו בטבע הוא פועל יוצא של שימוש נכון בשכלו הבריא, ואז יכול הוא להתעלות ממעגל הסכסוכים שלו עם הטבע, עם עצמו ועם הזולת.

הזרם הרציונאליסטי טיפח מאוד את 'האני'. דקארט (1596-1650 (Rene` Descartes  אבי הפילוסופיה החדשה, סובר שהאני החושב הוא נקודת המוצא הקיומי המיוחד, הוודאי האמיתי והסמכותי. את ההכרה מעמיד עח עיקר אחד: 'אני חושב משמע אני קיים (`cogito ergo sum`). 

ליבניץ (1716- 1646Gottfried Wilhelm Leibnitz ), ממייסדי האקדמיה למדעים בברלין, חיזק את האני של דקארט בתורת  המונאדות (LaMonadologie ) כיחידה בפני עצמה, סגורה, ללא חלקים, ללא 'חלונות'.

שפינוזה, (1677-1632 Baruc Spinoza) ראה באני אחדות טוטלית על דרך המוניזם והדטרמיניזם הנאטורליסטי דווקא. 'האני' מגשים את שלמותו האמיתית והמאושרת ברעיון האחדות הרוח עם הטבע כולו.

דיו (1952-1859 John Dewey) יוצר האינסטרומנטאליסם בגישתו האמפיריסטית, לאטיווסטית ואנטי ספקולאטיווית מעמיד את הכרתו של האדם כמכשיר לפעולה שעל ידו מתגבר על מצבי רוח פרובלמטיים.

הוא הדין בזרם הפנומנולוגי השולט היום בגרמניה ובצרפת שמייסדה הסרל (1859-1938 Edmund Husserl) שמבקש להאיר את מעמד האמיתי של תודעת האדם ע"פ נתונים נפשיים או חיצוניים ('תופעות') ללא כל קביעה אונטולוגית, אפריורית.

ואילו כהן(1918-1842 Hermann Cohen) שנחשב לאחד מאבותיה החשובים של 'אסכולת מרבורג' הנאו-קאנטיאנית, סבר שדווקא ה'לוגיקה של הראשית' (Logik des Ursprungs`') או האנטולוגיה הטראנסצדנטאלית מבקשת את 'היש האמיתי' או את עצם הסופי בחשיבה. פרושו: שחקירת היצירה הרוחנית האמפריורית, החשיפה של הנתון מראש כתהליךאין סופי היא  היא הקובעת את המעמד התוכני של תודעת האדם. כהן רוצה להגשים חברה מאורגנת ע"פ עקרונות המוסר והערבה לשמירת כבודו של האדם. הוא הדין כמובן, ביחס למחשבה המארקסיסטית בזמננו, המתרכזת בעיקר בשלל הבעיות של ההומניזם הסוציאליסטי.

קרט (1883-1818 Kart (Heinrich) Marx) רצה לבנות חברה חופשית שתחיה בשלום וביצירה מספקת. למיליוני אנשים היתה זו בשורת תקווה, דרך חדשה של חשיבה ושל פעולה, הבטחת גן-עדן עלי אדמות.

מעמדו הקיומי של האדם מהרקליטוס (Herakleitos) ועד לרנסנס

 ובכן קשת רחבה של זרמים פילוסופיים החל מאמצע המאה השבע עשרה ועד ימינו, לשים את הדגש בעיוניהם בבעיות מעמדו של האדם בעולם, ולא רק בתור ספקולציה פילוסופית מופשטת, כי אם בגדר בעיה אקזיסטנציאליסטית, הכרוכה בחיים מוסריים וממשיים של האדם ובזיקתו לבני סוגו.

אפשר  לומר, שהזרמים המודרניים בכלל והזרם האכזיסטנציאליסטי בפרט הם שמות חדשים לפילוסופיה ישנה. 

הרקליטוס (470-530 לפהס"נ Herakleitos) הפילוסוף היווני הקדם סוקראטי, מעדיף את משנת מוסר האדם על מחקר הטבע. תכליתו של האדם, הוא אומר, להינזר מאותה דעה פרטית ולהבין ולקבל את המשותף, להבין שהטוב והרע הם אותו דבר והכל נבחן באמצעות ה'מחשבה' או ה'שכל' ('הלוגוס' גרם ליקום להיות עולם מסודר ע"פ מאורעות המשתלשלים בתוקף חוקיות קבועה) 

הסטואיים  נמנו על האסכולה הסטואית ( 333 לפנה"ס - 264 לפנה"ס מייסדה זנון מקיטיון ) בשעתם הורו משנה  אכסיסטציאליסטית. הם אמרו שכל הפגעים והיסורים הבאים על האדם מבחוץ, ומהעולם הטבעי, הבל הבלים הם, ואין לנו לשים לב להם. האדם אינו מותנה על ידי העולם והעולם אינו מותנה על ידי האדם. מטעם זה דרשו הסטואיים בגנות העושר והכבוד, מעמד חברתי, בריאות הגוף, סגולות רוח וכשרונות מעשה. כל הטובות האמורות אינן מעלות לאדם ואינן מורידות. מאידך נכבד ונעלה מכל הענינים שבחיים הוא מצבה של הנפש, והוא עיקר גדול וחשוב בחיי האדם.

הראשון שנתן ביטוי מפורש למעמדו של האדם החושב כחלק של הוויה היה פרמידס (540 לפנ"הס - 480 לפנ"הס Parmenides) בן האסכולה האלאסטית.  רק השכל ולא החושים יכולים לתפוס את העצם האחד, הישות האמיתית והנצחית. רוזנצוויג  ראה בו את הראשון שביסס את המחשבה הדתית דווקא  - האמננטית והבלתי אמצעית המזווגת את החשיבה להוויה (כוכב הגאולה 61 ). 

הסופיסטים - מורים שחלקם פילוסופים שלמדו את תורת השכנוע, הנאום והוויכוח (בהם נמנו פרותגורס Protagoras 490 לפנה"ס - 420 לפנה"ס וגורגואס 483 לפנה"ס - 376 לפנה"ס) היו הראשונים שהפכו את הדיון הפילוסופי מהשאלה בדבר טיב היקום לשאלה בדבר מהות האדם. פרותגורס שהיה בין ראשיה, העלה לראשונה שאלה בדבר טיב הכרת האדם דרך סיסמתו על האמת: 'האדם הוא קנה מידה לכל דבר'. פרותגורס דן בבעיות אתיקה ברמה מוסרית נעלה, כפי שמעיד עליו אפלטון. הבושה והצדק תנאים מוקדמים טבעיים לחיים משותפים, הוראתו הייתה מכוונת למטרה מעשית: כיצד ינהל האדם את ענייניו ואת ענייני המדינה על הצד הטוב ביותר. 

סוקראטס (470 - 399 לפנה"ס (Sokrates  היה פילוסוף אכסיסטנציאליסטי במידה חשובה. הוא פנה עורף למחקר בטבע והתנגד למדעים של זמנו. משנותיהם הפיתגוריים ותורות אסכולות המליטית והאלסטית לא עינינו אותו כל עיקר. הוא חשב לחטא כל מחקר בטבע שהוא חדירה למופלא ולמסתורין. סוקראטס קבע  'שחכמתי היא שאני יודע שאיני יודע דבר', כלומר אין לגלות את הצפון מעין האדם. במשנותיו קבועה בעיה מרכזית שהיא ראשיתה ואחריתה של הפילוסופיה. בעייתו של סוקראטס היא: האדם מהו? סוקראטס לא נקט בשיטת המחשבה של הסתכלות חיצונית. שיטתו היא שיטת החיטוט בנפש בחינת 'דע את עצמך'. בנפש בלבד טבועה מלידה כל ידיעת תבונת האמת החיונית כולה, ובה יכול האדם לטפח המידות הטובות, ומתוכה להקדיש את החיים למציאת דרך לאושר, לאמת ולצדק וללכת בה. כלומר, האושר איננו בעושר בכבוד ובתענוגות, אלא ביושר החשיבה והמצפון, ואפשר למצוא אותו בנפש כל אדם. סוקרטס פתח לשיטה הפנימית - אכזיסטנציאליסטית, השיטה הסובייקטיבית במחשבה. 

אריסטוטלס (347 לפנה"ס - 428 לפנה"ס Aristoteles) מברר את יחסו של האדם לחברה וקובע שלאדם תפקיד גורלי ומכריע בחברה.אין האדם מוציא מן 'הכוח' (האפשרות הגנוזה באדם) אל 'הפועל' (האפשרות ההופכת את הגנוז למציאות) את טבעו השכלי אלא בחברה, כי האדם הוא לפי טבעו בעל חיים חברתי.

פילון האלכסנדרוני (20 לפנה"ס - 50 לפניה"ס), הראשון שפרש את תורת משה באורח פילוסופי, מעמיד את יכולתו המיוחדת של האדם דווקא בדרך המיסטית או ברוח של הנבואה ולא על הדרך השכלית. 

משנה אכסיסטנציאליסטית אחרת עולה מתוך הגיונותיו של אוגוסטינוס (354 לפנה"ס - 430 לפניה"ס Augustinus) מאבות הכנסייה הקתולית. הוא חי בשעת משבר תרבותי וחברתי. בזמנו פלשו עמי הצפון הפראים בארצות האימפריה הרומאית. השעה הייתה שעת פגעים לבני הדור ההוא. בזמן, שאין קורת רוח לאדם והחיים תלויים מנגד, אין מקום למחשבה שלווה, מלוכדת ומתונה.  אדרבה, הרגשות תוססים, הלב הומה ונוטה לקבל תנחומים מחלומות והזיות שאין השכל יכול לעמוד בהם. הלכך קורא אוגוסטינוס תגר על השכל ועל הפילוסופיות הנשענות עליו. הוא מבקר קשה את חכמי יוון על שיחדו את משנותיהם על סמכותו המוחלטת של השכל. לאמיתו של דבר, מלמד אוגוסטינוס, שהשכל הוא מהעניינים המעורפלים שאין בהם נכונות ואמת. אסור לסמוך על השכל. השכל האנושי אינו- בר-סמכא בענייני האדם וחייו. כל שכן שאין ללכת אחריו בעיני חכמה. שכלו של האדם נשתבש ופחתה מעלתו בשל החטא הקדמון. לפיכך פונה האדם תחת זאת לאמת האמונה.

טומס אוקיוינס, (1274-1225 Thomas Aquinas) הולך בעקבות הנימה האקסיטנציאליסטית של אוגוסטינס - פחיתותו של השכל ומאידך, הדגשת האמונה,ערעור הבכורה על השכל, הלכה ונשנתה בימי הביניים על ידי הפילוסוף הערבי אלגאזאלי   בעל ההשפעה ותלמידיו היהודים והגויים. 

'המהפכה של קופרניקוס' הולידה בשעתה תסיסה עצומה. הקוסמולוגיה החדשה שיצאה מבית מדרשו הורידה את הארץ ואת האדם מגדולתו. הארץ בקוסמולוגיה זו אינה מרכז הבריאה, והאדם אינו בחיר היצורים, שהכל נברא לכלכלתו ולשירותו. מעתה נקבע מקומו של האדם בעולם של אין-סוף במקום שהוויתו בטלה ומבוטלת, כגרגיר של חול על שפת הים. קוסמולוגיה חדשה זו הטילה מורא בלבבות ועוררה חרדה וייאוש. 

פסקל (1662-1623  (Blaise Pascal היה מהראשונים בדורו שהגיב על משנותיה של הקוסמולוגיה הזאת ובכך נעשה מחלוצי המחשבה האקסיסטנציאליסטית. 'הדממה הנצחית שבחלל האין סוף של הקוסמולוגיה הקופרניקית מבעיתה אותי' קרא פסקאל.  פסקל מוחה כנגד 'השיטה הגיאומטרית' של המדע. בענייני אדם, סובר פסקל, אין כוח השיטה הזאת יפה. 'אין לדרוש את האדם כדרך שדורשים 'קוים, גופים ושטחים'. את האדם יש לחקור על פי שיטת הרגש הפנימי או בדרך 'הרוח הדקה'. מחמת חטא הקדמון עלה קלקול ברוחו וחכמתו נסתלקה ממנו. בעטיו של החטא הזה אין האדם יכול להישען על בינתו. המדעים עוסקים בטבע הדברים, בגרמי שמיים, בצמח, בחי ובדומם. בעיית האדם נדחית לקרן זווית.  'האמת היא, שאנו, בתור בני אדם, מעונינים בגורלנו ובאחריותנו. נכבד מכל הוא גורל האדם. מה צפוי לו בסופו ומה מנת חלקו בעולם.'

תנועת ההומניזים, זרם חברתי ותנועת תחייה תרבותית, שהתעוררה לראשונה באיטליה במאה ה-15 ונמשכה עד המאה ה-17,  בקשה להעמיד את האדם כנושא המרכזי במחשבה.  לשם כך חזקה את ערכו הפוטנציאלי של האדם והדגישה את טובתו וטיבו הקיומי. תנועה זו השיגה זאת בדרך שחרור רוח האדם מן ההגבלות והאיסורים המחשבתיים שהטילה  עליו הדת. באי כוח התנועה התנגדו לפילוסופיה ולמדע הסכולסטי של ימי הבניים שהוכיחה 'אמיתות' בשכל ללא פנייה לניסיון. החיפוש והאיסוף של כתבי יד עתיקים של גדולי הוגי הדעות סללו בפניהם לפרוץ את החברה ולעלות ולהחיות את חיוניותו ומרכזיותו של האדם. פניית העורף לאסכולות ימי הבניים שבמרכזה עמד מושג האלוהים ('תיאוצנטיריסם') ולחזור לתרבות הקלאסית של התקופה העתיקה שנושאה היה האדם, גרמה לגילוי דווקא את להבת אלוהים בליבו של האדם הפרטי ולא מחוצה לו. החידוש האקזיסטנציאליסטי בתקופת רנסנס זו הוא ההדגשה ברוח אוגוסטינוס, שיצירת אמנות האדם אינה בהתבוננות: לא חיקוי או בעתק של משהו אחר, אלא כמבע - כמעשה יצירה חופשית של האמן. לאונרדו דה וינצ'י  הדגיש את הפוטנציאל העצום והמקורי שבאדם בתשובתו לשאלה מה הוא בעצם היצירה האמנותית וכיצד היא מתבצעת. והוא ענה: 'כל דבר שבלב אדם עשוי לחמוד מצוי ביד אמן'. האמן אינו מתימר לשתף פעולה עם אלוהים בבריאת עולם המציאות, אלא בורא בצד העולם הזה עולם משלו - את עולם האמנות, שמקורו הוא בדמיונו היוצר ואשר בו הוא שולט. 

גדול הפילוסופים האטלקים בנדטו (1952-1866  Benedetto Croce ) ראה באדם את הפוטנציאל של העשייה שבאמנות ז.א. חיפוש אחר הצורה המבקשת להבעת האינטואיציה שהיא 'פעולת יצירה' (espessione`').

ובכל זאת במחשבה המודרנית, ולדיוק, לאחר הגל (1831-1770 (Georg Wilhelm Friedrich Hegel , התחוללה תזוזה רבת-משמעות ומיוחדת במינה של הפילוסופיה שמן הראוי - כהגדרתו הקולעת של פראנץ רוזנצוויג , לכנותה 'מחשב החדש'. המשנה ההגליאנית לדעתי מבהירה את משמעות התזוזה פרי 'המחשב החדש' של רוזנצוויג. 

המשנה ההגליאנית ומסכת התגובות לה כרקע ל'מחשב החדש'

תרומתו של הגל למחשבה הפילוסופית החדשה הייתה כדלקמן:


    • בכינון תולדות הפילוסופיה בתור רשות מרכזית, ובכינונה של הרשות כחלק אינטגראלי של החינוך הפילוסופי, המוביל ליתר סובלנות לדעות הזולת. שכן, הדיאלקטיקה המשקיפה על הדברים  בזרימתם, ויודעת שלא כל מה שהיה בבחינת אמת אתמול יוסיף להיות אמת גם מחר, על פי עצם - טבעה עשויה היא להרגיל את האדם ליתר סבלנות.
    • בקביעה ראשונית שהשיטות הפילוסופיות השונות במהלך ההיסטוריה האנושית מושגית במונחים של התפתחות התבונה לקראת פילוסופיה אידיאליסטית אחת, החותרת אל האמת הכוללת והמוחלטת, ז"א אל 'רוח עולמים' - המגמה האלוהית השואפת להביא את העולם האנושי להגשמה מלאה של חירות רוחנית.  פירושו שהגל זיהה את הפילוסופיה עם תולדות הפילוסופיה, וראה בהן את מצעדה המנצח של תודעת הרוח לקראת 'הידיעה המוחלטת'. הפילוסופיה לא הייתה רק הבנת ההיסטוריה, כי אם הכוח והאמצעי היעיל ביותר לכוון את המהלך של ההיסטוריה בחינת כל דבר מתהווה ליידי מאורע בדרך התבונה.

ואולם החתירה של הגל לקראת פילוסופיה אחת שלמה וגמורה מלמדת שהפילוסופים שלפניו לקו בחד צדדיות יתירה, כי כל אחד ראה את השקפתו שלו כאמת כולה, כשבא כביכול כתגובה על ההשקפות הכוזבות של קודמיו. מצב זה מהווה סתירה בין ריבוי התורות הפילוסופיות של הפילוסופיים שלפניו ולבין הפילוסופיה האחת החותרת אל האמת המוחלטת.

הגל פתר סתירה זו על הדרך הדיאלקטית שלו. השקפות פילוסופיותמבוססות על תזות - כלומר על הנחות בעלי תפיסות חלקיות בלבד של אמת המושג - ההופכות בהמשך החשיבה לאנטיתזות (שליליות), שאף הן חלקיות בתפיסתם את אמת המושג, אולם מזיגתן מביאה להשלמה הצדדית - לסינתזה - להגשמה של אמת פילוסופית אחת (כוליות, .(clie Totalitat  במלים אחרות, אין להכיר שום פילוסופיה רק בדרך סתירה, אלא שומה להכיר גם את יסודותיה האמיתיים, שכן הפילוסופיה סתורה  בתוכה אך היא גם שמורה ס הרכביה  המחשבתיים. חיוב ושלילה כרוכים יחדיו. זאת אומרת, הפילוסופיה קולטת בתוכה את פירות הרוח של התקופה הקודמת, שהיא מתנגדות לה, והיא משלימה, משכללת ויוצרת את הסינתזה ההגליאנית. 

רוזנצוויג אמנם רואה בהגל כ'יורשן הגדול של אלפיים שנות תולדות הפילוסופיה' (כוכב 61). אך אין להסיק מכאן שהגל היה באי כוח יחודי של האמת הפילוסופית ושכל קודמיו בעלי השקפות שיקריות. אין פתרונו הדיאלקטי בחינת סוף פסוק, שאחריו לא תתואר עוד שום התפתחות המחשבה הנוגדת את עצם ראייתו הדיאלקטית. אכן הגל היטיב להעריך את גרעיני האמת שהיו כלולים בכל התורות הפילוסופיות, ועל סמך זה בנה שיטתו כסנתזה עליונה, הצומחת מן המאבק האידיאי הבלתי - פוסק בתולדות הפילוסופיה, שתוך כדי בניית השיטה, מתבטלים וכלים אותם היסודות הרעיוניים שלא עמדו במבחן ונשמרים היסודות של האמת. באנצקלופדיה נכתב ש'אותה פילוסופיה שהיא אחרונה מבחינה כרונולוגית, מגלמות את  התוצאה של כל הפילוסופיות הקודמות,  ומשום כך היא צריכה להכיל את העקרונות של כולן; לכן בתור פילוסופיה, היא המפותחת, העשירה והקונקרטית ביותר' (היגל 13;47). פרושו, שכל פילוסוף מייצג איפוא שלב מסוים של האמת החלקית בדרך אל הכוליות.

רעיון דומה במקצת היה מצוי מאה וחמישים שנה לערך מאוחר, אצל נתן רוטנשרייך (Nathan Rotenstrich 1993-1914). כל אחד חייב להרגיש עצמו כחולייה הכרחית מקשרת בשלשלת המסורת שהיא מכלול זיקות העוברות בכל דור ודור. זוהי מציאות מתמדת אינסופית בתוך הזמן. הרגשה זו של המשכיות המשימה כרוכה בתודעה, כי אני שותף למפעל ענקים, שלא יושלם לעולם. כך הופך  אני - עצמי, על ידי התרומה המקורית הצנועה שלי, לחלק של משהו אינסופי. האדם אינו ראשיתם של תהליכים, הוא יודע שאין העולם מתחיל עמו. לכן גם מותו אין בו כדי לסתום את הגולל על אותו מפעל, שאני שותף לו, ובזה האופן נוטל גם אני חלק בנצח. בדברי רוטנשרייך מובלט היסוד האנושי הסובייקטיבי; איך אין כאן המומנט של השלמת הפילוסופיה את עצמה, כמו אצל הגל, אבל המגמה של רציפות, המשכיות והתקדמות מצויה אצל שניהם בקווים כלליים.

הרעיון המתודי והשיטתי של הגל מנחה את רוזנצווייג בבואו להתמודד עם מחשבתו של הגל ומהווה מסגרת בסיסית ומקורית להגותו המאוחרת שבאה לידי ביטוי בכוכב הגאולה. הגל הוא החותם פרק של פילוסופיה ומעתה ואילך יש לנטוש כלי נשק פילוסופיים ממין חדש. 

אם בכל זאת מתעוררות בעיות פילוסופיות חדשות לבקרים, המחייבות התייחסות וחשיבה, משמע, כי במישור החברתי המשימה היא להתחיל מחדש. כמיהה זו למחשב פילוסופי ממין חדש, שיפעל בעולם ממשי, הרואה כמו שהוא את קיומו של האדם, תפס מקום מכובד במחשבה הפילוסופית המטריאליסטית של מארקס ( Karl Heinrich Marx 1818-1883    ) ואצל פיירבאך לודוויג ( Feuerbach 1804-1872).  כמיהה זו מבטאת למשל סיסמתו של ניטשה ( 1900-1844 Nietzsche, Friedrich Wilhelm)  על "שינוי הערך של כל הערכים". הלך רוח מרדני כזה איפיין את מרבית הפילוסופים של התקופה, בין שבאו מן האסכולה ההגליאנית ופנו לה עורף, ובין שלא נמנו עליה מלכתחילה, ובקשו להתייחס לבעיותיי האדם. עוד לפני שנעשה ניתוח בקרתי של המאטפיסיקה של הגל כבר  נתגלתה "פילוסופית הטבע" של הגל כחסרת שחר, וניסיונו לתפוס את תופעות הטבע מתוך הנחות רעיונית מופשטות ולא מתוך המדע הניסויי, עורר לעגם וביטולם של החוקרים המקצועיים כמו, קארל גס (Carl Friedrich Gauss 1777-1855) במחקריו בגיאומטריה (Hermann Ludwig Ferdinand von Helmholtz) ובמחקריו בתורת ההכרה. 

הראשון שהטיב לבסס את תופעות הטבע מתוך הניסיון היה בייקון (Francis Bacon1561-1626  )  מאה שנה לערך קודם ו- ויינגיר  הפילוסוף (Hans Vaihinger 1884-1906 ) שתי דורות מאוחר. בייקון מאס בחשיבה כשלעצמה ושאף לבסס את ידיעותיו על תופעות הטבע ועל הניסוי. ואילו  פיינגר הרחיק לכת. פיינגר אמר שאין ביכולת המחשבה להכיר אמיתות מוחלטות. צורות השכל אינן אלא בדויות ואינן אלא "כאילו" דהיינו מזויפות מעין "פגם" שיש להסירו. תכלית המדע אינה עיונית, אלא מעשית - תחושתית. 

ההוגים שבאו אחרי הגל לא יכלו לראות את שיטתו כסופית "מושלמת" והמשיכו את מלאכת בייקון ופיינגר במרץ ובלהט רב, אם כי בדרכים שונות לגמרי. הם נתנו באופנים שונים ביטוי לאכזבתם מהפילוסופיה האידיאליסטית והחלו לפתח מחשבה פילוסופית, שלא תיסגר בד' אמות "תנועתו העצמית של המושג" כמו בשיטתו המופשטת והמסורתית של הגל, אלא תמצא תשובה על הבעיות הפוגעניות של האדם הממשי בחיים הממשיים. 

ביקורתם של האירציונאליים

 תורת הגל לא מצאה  חן בעיני קירקגור, (Kierkegaard Søren Aabye 1813-1855)  הסובר שהגל הופך את הדת לפילוסופיה אידיאליסטית מושגית - תבונית, אבסולוטית ומונע ע"י כך מן האדם את האפשרות לבוא בקשר בלתי-אמצעי עם אלוהים כלומר: מונע מהאדם לסלול לפניו את האמונה באלוהות על טבעית או חיצונית ליקום (טרנסצנדנטית). האדם סר לפקודות השכל בלבד ולא ישות ליבו לדרישות ליבו ותביעות הרגש, האירציונאליים. הימנעות האדם מלבוא בקשר זה של אמונה מוסבר מתוך יסודו המונסטי של הגל.  האידיאליזם המונסטי של הגל מפענח את הכל מתוך עקרון אחד: האידאה - הרוח. העולם אינו אלא אידאה או אלוהים ללא נימה תיאיסטית. האל הוא הטבע ובכול יש מן האלוהות.  כיוון שהדברים לא נבראו על ידי האידיאה, אלא הם הדברים האידיאה עצמה. הגל הורה שהממשי הוא השכלי, והשכלי הוא הממשי, כלומר הטבע, המדע, האמנות - כולם התגשמות התבונה וגם האדם היחיד התגשמות התבונה הוא. רק התבוני ישנו לכן  ל"אני" הפרטי כשהו לעצמו אין מקום בשיטה זו.

 האני דומה בשיטה הזו, כמו בשיטת שפינוזה ברוך (בנדיקטוס) ( 1632-1677)ל"סלסול קל על גלי האוקיינוס". פירושו, שהעצם (substantia"”) אצל שפינוזה, הרוח אצל הגל בולעים הכל לתוכם. לכן אין האני הפרטי משום כך יכול לעמוד מול פני אלוהים - כדרך שעומדים באמונתם כולם: המתפלל או החוטא או בעל התשובה מול אלוהים. כולם אינם אלא זרם אחד של האידיאה המתהפכת והולכת בהתפתחותה ההגיונית - דיאלקטית בלבד. לאמונה האמננטית אין מקום אצל הריאליזם הקיצוני של הגל. כשם שאין מקום לאמונה אצל שפינוזה. כאן הוא מקום הסטייה של האקזיסטנציאליזם האי-רציונאלי והתאיסטי מהגל. הנחת כל ההנחות באמונה היא, שהאדם יכול לעמוד ולהרגיש את עצמותיו לפני אלוהים - שאלוהים יכול לדבר אליו והוא יכול לדבר אל אלוהים. כמו שבטא זאת ההסטוריון הגרמני ליפולד רנק (Leopold von Ranke 1795-1886 ) . "כאן באמת כל דור יחס מישרין לו אל אלוהים". (כוכב הגאולה 225). רנק מתאר את המאורעות העבר "כפי שהיו בעיצומם" (“Wie es eigentlich gewesen”(. פירושו, שרנק מתאר את המאורעות כדרך ההתגלות האלוהית בדמות האדאות המטפיזיות שנתנו המשמעות למאורעות ולא על דרך השכל דווקא. 

בשיטה הקובעת שהמוניזים הינו יסוד של עולם, אין מקום לאמונה. האמונה של פגישת האדם עם אלוהיו צריכה אף על פי שהיא שואפת אל ה"אחד" לצאת מן הרבים. מיסודות אחדים "מצטרפים". פרנץ (יהודה) רוזנצוויג (1886 - 1929) למשל יוצא בפילוסופית האמונה שלו משלושה יסודות: האל, האדם והעולם.

שלינג ( 1775-1854Friedrich Wilhelm Joseph von Schelling) פתח את השלמתו להגל בתחום האמונתי - האירציונאלי במשנתו המאוחרת: "פילוסופיית ההתגלות" מ-1841 ואילך. וכדי לסתור את ההגלייניזים, הוא טען שבשיטות רציונאליות יכולים אנו להגיע רק לידיעה על אפשרויות וחוקים כלליים, ואילו הידיעה על דבר המציאות היא תמיד אינדיווידואלית; הידיעה דורשת פעולה של הרצון, הנובעת מתוך צורך אישי שאין לספק אותו ע"י אפשרויות או חוקים כלליים. מול הפילוסופיה הרציונאלית "השלילית" העמיד שלינג "פילוסופיה חיובית", המבוססת על האמונה והרצון, ויצר את הבסיס האיתן והחלוצי להגותם הדתית הקיומית שיש לציין במיוחד את פראנץ רוזנצוויג, שהושפע רבות מכך.

שופנהיור (Arthur Schopenhauer 1788-1860) ו- ניצ'ה (Friedrich Nietzsche 1844-1900) מעלים את "הרצון" מעל  ל"תבונה" ("ratio") .  שופנהיור טוען, כי הרצון, בדומה לדבר כשהוא לעצמו - הקאנטיאני (של קאנט), הוא הממשות היחידה בנו ובעולם כולו. תבונת האדם עומדת לשרות כוח הרצון העוור ונטול תכלית והוכחה ושלעולם לא בא על סיפוקו. ניטצ'ה סובר שרק רצון לשלטון ולכוח קיים בכל היצורים, הוא היסוד הפעיל בתופעות הטבעיות והאנושיות. הכרתנו השכלית מסלפת את החיים ומנוגדת להם והמדע מועיל, אך אינו אמיתי. תורותיהם  ייחשב שלב משפיע בהתפתחות הפילוסופיה האירציונאלית לקראת ביסוסה של האקזיסטנציאליסטיות.

*פרנץ (יהודה) רוזנצוויג (1886 - 1929) היה פילוסוף יהודי, שנולד למשפחה יהודית אמידה וליברלית. הוא למד באוניברסיטאות גרמניה פילוסופיה, היסטוריה ולימודים קלאסיים .  בשנים 1907 - 1912 התנצרו כמה מידידו, בין השאר כדי לזכות במשרות באוניברסיטאות (שהיו חסומות בפני יהודים). לאחר ויכוחים עם הוריו והתבלטות עם חבר מומר הודיע רוזנצוויג על כוונתו להתנצר, אך לא עשה כן: ביום הכיפורים תרי"ד - 1913 הוא השתתף בתפילה  בבית הכנסת האורתודוקסי בברלין, ולאחר מכן הצהיר: "אישאר אפוא יהודי." חוויית התפילה ביום הכיפורים השפיעה עליו עמוקות, והוא החליט להתוודע לדת שזמן קצר קודם לכן שקל לנטוש: רוזנצווייג החל ללמוד עברית ומקרא ולמד בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין.  במלחמת העולם הראשונה (תרי"ד - 1914) התגייס לצבא הגרמני ושירת כקצין בחזית מקדוניה. בתקופת המלחמה כתב את ספרו הפילוסופי החשוב, "כוכב הגאולה". בשנת תר"ף - 1920 ייסד בפרנקפורט את בית המדרש היהודי החופשי ("פרייס יודישס לרהאוס"), במטרה להחיות ולשקם "נכסי דת ותרבות שדוכאו, אבדו או נשכחו" מאז האמנציפציה בגרמניה. רוזנצווייג היה למרצה מבוקש ואהוד, ומאות אנשים, ובהם לא יהודים, נהרו לשמוע את הרצאותיו.  שנתיים לאחר מכן, בגיל 36, חלה רוזצוויג בשיתוק קשה ואיבד בהדרגה את יכולת התנועה והדיבור. באמצעות מכונת כתיבה מיוחדת הצליח להעלות על הכתב את הגותו, עסק בתרגום לגרמנית של שירת יהודה הלוי (בצירוף הערות ומבוא), ועסק גם בתרגם של התנ"ך - יחד עם ידידו, מרטין בובר. פרנץ (יהודה) רוזנצוויג נפטר בגיל 41 בפרנקפורט.
כתביו של פרנץ רוזנצוויג כוללים ספרים, מאמרים, תרגומים - ובראשם תרגום התנ"ך - ואוסף מכתבים. ספרו הפילוסופי החשוב - "כוכב הגאולה" - נכתב כאמור במהלך שירותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הספר יצא לאור בגרמנית בשנת תרפ"א - 1921 ותורגם לעברית רק יובל שנים לאחר מכן (תש"ל - 1970). הספר מציג את שלושת היסודות ביקום - אלוהים, עולם (בריאה) ואדם - ואת היחסים ביניהם. היחס בין האל, הבורא והמשגיח, ובין העולם, הבריאה, הוא יחס קיים המתחדש בכל יום. לפי גישתו של רוזנצוויג, עיקר קיומה של היהדות מבוסס על העיקרון "וחיי עולם נטע בתוכנו", תוך הדגשת חשיבותם של מעגל השנה וטקסי החיים. 
כתביו של רוזנצוויג יצאו לאור באנגלית, ובהשפעתם גברה ההתעניינות בהגותו וביהדות, וצעירים יהודים בארצות הברית חזרו ליהדותם.  

המחבר שולח את תודתו העמוקה והמיוחדת למר ישראל ת. שמבלי הסיוע הטכני שהעניק לא היה מאמר זה זו עולה לאוויר.

צדוק כרוס




מאמרים חדשים מומלצים: 

מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה
התוצאה הסופית -  מאת: נדב ברקאי מומחה
תסמונת מטבולית והקשר לתזונה קטוגנית  -  מאת: אילנה בירקין מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב