דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


מדוזה - פרשת METOO לפני אלפי שנים 

מאת    [ 28/07/2023 ]

מילים במאמר: 920   [ נצפה 359 פעמים ]

 

 

                                                 מדוזה - פרשת METOO לפני אלפי שנים

 

במחשבת המערב התקבעה המדוזה כיצור מאיים ומפחיד, שערותיה נחשים ומראיה הופך לאבן את כל המביט בה. 

 

                                                        האם כך הייתה מדוזה מאז ומעולם?

על פי המיתולוגיה היוונית, מדוזה הייתה כוהנת האלה אתנה במקדשה, אישה יפהפייה בעלת עיניים כחולות ותלתלי זהב. אל הים פוסידון חמד אותה ואנס אותה. קודם לכן כבר הייתה אתנה יריבה לפוסידון ועתה, כעונש על כך שמעשה האונס חילל את טהרת מקדשה, הפכה האלה אתנה את מדוזה ליצור המפחיד והשלילי המוכר לנו. 

אסונה של מדוזה נחרץ סופית כאשר המלך פולידקטס הטיל על פרסאוס להביא לו את ראשה של מדוזה. 

כאמור, משימה זו נראתה תחילה בלתי אפשרית, משום שכל מי שהביט בה הפך לאבן. אלא שלעזרתו של פרסאוס נחלצו אתנה והרמס, שליח האלים, שהעניקו לו סנדלים מכונפים, מגל ומגן עם מראה בצידו הפנימי. פרסאוס הסתכל בהשתקפותה של מדוזה במגן שלו וכך יכול היה להתקרב אליה בבטחה כשפניו ממנה והלאה, ולערוף את ראשה.

בסיפור הזה בן אלפי השנים, פרסאוס הוא שליח הטוב שמיגר את המפלצת המפחידה מדוזה. 

                                                                                האומנם?

סביר שכל קורא בן זמננו, ודאי בעידן ה-ME TOO, יטיל על האל פוסידון את האשמה על מעשה האונס, ויראה במדוזה את קורבן האונס ולא את האחראית לו. יתר על כן, גם על פי הגיונה של המיתולוגיה היוונית, אפשר היה לכתוב המשך אחר לתחילתו העצובה של סיפור מדוזה. כך, כמו בסיפורי מיתולוגיה אחרים, יכלה אתנה לבקש מאבי האלים, זאוס, להעניש את פוסידון על מעשהו. 

אלא שכידוע, לא כך התגלגלו פני הדברים.

                                                             אם כן, איך אפשר להסביר סיפור זה?

תנועת ה"מי-טו" היא תנועה חדשה מאוד בהיסטוריה המערבית. במשך אלפי שנים ועד לא מכבר, נטו אנשים לא מעטים להאשים את הנשים הנאנסות במעשה האונס, ונימקו זאת בכך שהן התלבשו או התנהגו בדרך פרובוקטיבית שהובילה למעשה האונס. במובן זה, סיפורה של מדוזה אינו אלא שיקוף נורמה חברתית רווחת במערב.

זאת ועוד, אפשר להסביר את הפיכתה של מדוזה מיפהפייה למפלצת כעונש התואם את "חטאה" - כיוון שחטאה בפרובוקטיביות נשית מינית, ניטלה ממנה משיכתה המינית והיא אף הפכה למפלצת שכל רואיה נסים ממנה בבהלה. 

אם כן, כאשר אנחנו קוראים את סיפורה של מדוזה היפהפייה שהפכה למפלצת. אנחנו יכולים להזדעזע מכך שלא די שהיא עברה טראומה של אונס, אלא שהיא עברה בעקבותיה טראומה שנייה שהחריבה סופית את עולמה הקודם, ואת נשיותה. 

 

                                                                         הריגתה של מדוזה

אלא שלכותבי המיתולוגיה היוונית לא היה די בכך, והם היו נחושים בדעתם להרוג את מדוזה, וכך יצרו סיפור שבו פרסאוס הורג אותה. עם זאת, לאור הקריאה המחודשת כאן את סיפורה של מדוזה, עולה השאלה מדוע היה צורך להרוג את מדוזה?

לשם כך עלינו להיזכר שוב בכך שכל המביט במדוזה הפך לאבן, ולנסות ולהסביר את עריפת ראשה בזיקה לעובדה זו. 

 

                                          האם אנחנו יכולים להעניק למידע מיתולוגי זה פירוש מודרני?

                                                         ומה אנחנו יודעים על כוחו של מבט?

 

מקריאה בכתבי פסיכואנליטיקאים אנחנו למדים כמה חשוב לתינוק מבטה של האם, כיוון שהוא מעניק משמעות לקיומו. למבט ישנה איכות לא מילולית וראשונית, שמטביעה את חותמה מראשית חייו על התפתחותו של האדם לטוב - אם המבט קיים, ולרע - אם הוא נעדר מחייו. אחר כך מתגשם המבט בהתמזגות אינטימית של האדם עם הסביבה, התמזגות שיש בה איכויות אסתטיות (בולאס, צילו של האובייקט, הפרק "רוח האובייקט כרוח הגורל"). גם הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט התייחס לכך, כאשר אמר: "אנו יודעים שכאשר ילד אינו מקבל תגובות מראה או אישור, זה מייאש. התחושה של מתן תקוה לאחרים כמוה כתפקיד החמצן באטמוספירה לגבינו מבחינה פיזיולוגית: היא דרושה באופן מוחלט למען הקיום הפסיכולוגי" (פסיכולוגיית העצמי וחקר האדםעמ' 239).

דוגמה יפה למבט ריק נמצאת בשירו של ביאליק, "זוהר", בו ההתבגרות מתבטאת במשפט "ובלכתם [של הצפרירים הקטנים] מבטם לא אמר מאומה...ושירת הזוהר לנצח נדמה".  

ובחזרה לסיפורה של מדוזה. אפשר להעריך, כי התאבנות מי שהביט בה משמשת כמטפורה לזעזוע טראומטי עמוק שפקד אותו; הוא שב וחווה  את הטראומה הכפולה שעברה המדוזה, שלא באשמתה. אכן, התאבנות זו יכלה להוביל לתגובה אחרת למצבה של מדוזה - תגובה אמפתית וכואבת שמנסה, ולו במעט, לחלץ את מדוזה מתהומות ייאוש שתי הטראומות שעברה. אלא שלא כך חרצה המיתולוגיה היוונית, ובמקום אמפתיה כלפי מדוזה היא בחרה בחיסולה. 

                                                                                     מדוע?

אולי משום שקל יותר להעניש את הקורבן החלש מאשר את המקרבנים החזקים - שני האלים, פוסידון ואתנה. ואולי משום שהמביטים במדוזה לא יכלו להכיל את רגש הזוועה שהתעורר בהם בהביטם בה, ועל כן השליכוהו על מדוזה. ליתר ביטחון הם החליטו לבטל כליל את קיומה בעולם וכך לבטל את רגש הזוועה הזה שבליבם, בבחינת - אם קורבן הזוועה איננו, הזוועה לא התקיימה מעולם. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.




מאמרים חדשים מומלצים: 

מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה
התוצאה הסופית -  מאת: נדב ברקאי מומחה
תסמונת מטבולית והקשר לתזונה קטוגנית  -  מאת: אילנה בירקין מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב