אגדה מודרנית, לחלוטין מהרהורי דמיוני - הסיפור המוזר על ישראל הרצל האיש ששינה את האמנות הישראלית. 

ארבע שנים אחרי פרישתו מהיי טק, החל ישראל הרצל להתעסק בפוליטיקה של האמנות בישראל.

הרצל זיהה את האמנות הישראלית כחולה אנושה. לא בגלל השחיתות ולא בגלל האינטריגות האינסופיות, אלא מפני שבמקום לתקוף, האמנות הישראלית נסוגה למגננה. הרצל ראה בכך עדות לפחדנות. הפתרון שלו, כמי שהגדיר עצמו "מהפכן אמנותי", היה להרוס את האמנות כדי לבנות אותה מחדש. ועדיף לפי רעיונותיו.

"אחת הבעיות הגדולות של האמנות הישראלית היא שאנחנו לא מעודדים אתכם להיות תוקפניים", חזר ואמר הרצל בכול הזדמנות.עם שאיפות גבוהות, דיבר בפני כול קהל, בכול מסגרת שהוזמן, ולפעמים הוא כיוון את החצים דווקא לאמנים שהיו בקהל.

"המדינה רוצה אזרחים ואמנים צייתנים ופסיביים – התפקיד שלי הוא להוביל לשינוי. המדינה  מעודדת אתכם להיות נעימים, צייתנים, נאמנים וכל המילים שמשתמשים בהן ב"תנועת הצופים". אלה מילים נחמדות שאפשר לומר מסביב למדורה, אבל לא כשמדברים על האמנות הישראלית", הסביר לקהל. הפתרון שהציע לא כלל חזון או רפורמות. הוא לא יצק תוכן חדש, אבל בפירוש סיפק צורה חדשה. הכלל הראשון של הרצל היה ש"אין כללים". האיש שקרא אינספור ספרי אמנות, לא ראה הבדל בין שדה הקרב לאמנות. זו "מלחמה על כוח", אמר, ורק האמצעים שונים.

הוא הביט בפליאה בגורמים שגרמו לאמנים להפציר בשר התרבות בתקופת הקורונה לפתוח את המוזיאונים והתיאטראות.         בעיניו, הם הרימו ידיים, ויתרו על הכוח ללא סיבה. את "המחלה" הזאת הוא הבטיח לרפא. התרופה: השלת כל נורמה, מסורת וקוד התנהגות. אם צעד מסוים תורם לאג'נדה שלך ברגע נתון, יישם אותו. אם לא, פסול אותו. באמנות הישראלית, כמו בשדה הקרב, אין טעם לעסוק בשאלות של מוסר.

הרצל התפרסם. בשנותיו הראשונות כ"סלברטי" – לא התבלט, לא היו לו עבודות חדשות משמעותיות או יוזמה לרפורמות מרחיקות לכת באמנות.                                                                              בספרו " תולדות האמנות הדיגיטלית".  הוא כתב שהתכלית הינה שונה: לסכל הצעות של יריביו. הוא בחר לבנות עצמו כלוחם, אסף סביבו קבוצה של כעשרה אמנים, לוחמניים כמוהו.

המהפכה של הרצל התעצבה על דרך השלילה. התנגדות, סיכול, מניעה, מחסומים וחסמים. הוא ראה בתרבות המנומסת והמהוגנת טעות. אמנים שיבחו שיתופי פעולה, פשרות. עבודה שזכתה לקונסנזוס נחשבה מוצלחת במיוחד. הוא ראה בכך טעות אסטרטגית: כששני מבקרי אמנות מסכימים ולוחצים ידיים, כיצד יידע הציבור מה ההבדל בין רמת  עבודות שונות?

היו לו מקורות מימון משלו. הוא פיתח מנגנון חדש לגיוס כספים, שעקף את המערכת הממוסדת וסיפק לו כוח חדש — המצלמות. כלי התקשורת שימשו עבורו נשק יעיל. האסטרטגיה, שנוסחה בשתי מילים, "לעשות רעש", שימשה אותו היטב, וגם את יורשיו בעתיד. הרצל היה הראשון לזהות את הפוטנציאל של הערוצים המסחריים ששידרו אמנות. זו לא הייתה פצצת רייטינג, אבל הערוצים יצרו קהל יש מאין, כולם קונים פוטנציאליים של אמנות.  בהופעותיו בטלוויזיה הרצל נתפס כקוריוז— סוחף, נלהב, מלא להט ופאתוס. הגלריה  והמוזיאון הפכו לבמה ואולפן הקלטות. קהל היעד כבר לא היה בשטח, אלא בסלון בבית.

הגינות זה לחלשים

לפי מחקרים, בגלל מיזוג של שינויים תרבותיים, כלכליים וטכנולוגיים האמנות והאמנים השתנו. השאלה מי הוביל את השנוי הזה, או מי פשוט ביטא אותו, נותרת פתוחה.          להיסטוריוני אמנות, זו שאלה שהעסיקה אותם בזמן אמת, והם מחפשים כבר בזמן אמת  את הדמויות ההיסטוריות החשובות במהפכות באמנות.

הרצל הוביל גוש קטן אך קולני. הוא השתדל לעורר אנטגוניזם בקרב יריביו, אבל גם בצמרת האמנים בישראל. הרושם העיקרי שהותיר היה בעיקר סגנוני. הרדיפה להופיע אל מול המצלמות לא הייתה המצאה שלו, אבל מתן כינויי גנאי ליריביו נחשב להסלמה בשיח. הוא אהב למתג את יריביו כ"מטורללים". אלה היו כינויים שהאמנים המהוגנים לא העזו אז לומר, אבל הרצל עשה זאת בגאווה.

התובנה של הרצל, שהתגלתה כיותר ויותר מדויקת, הייתה שאנשים רבים לא מעוניינים בנימוס. להפך — הביקורת שספג התגלתה כיתרון בקרב הציבור הרחב. משימת חייו הייתה לאפיין מחדש ולבדל את האמנות הישראלית ולסלול את דרכה להצלחה בינלאומית. לשרטט גבולות ברורים לאמנות בארצנו.בכל פעם ששבר נורמה והותקף, הוא צבר מעריצים. לכן הוא גם הפציר באמנים ללכת בדרכו — לגדף ולגנות. הוא הבטיח להם שכעס מניע אנשים ללכת לגלריות ולמוזיאונים.

היו מנהלי מוזיאונים בני דור קודם, שהאמינו במנהיגות אחראית ומאחדת, גם אם לפרקים סטו מהקו.  הם תלו תקוות בתבונת ההמון שיבין שהעלאת מחירי כרטיסים למוזיאונים היא כורח המציאות. הם קיווה שיתגמלו אחריות ופרגמטיזם. זה לא קרה.

הרצל, יצא להכשיר את הקרקע למה שהוא כינה "המהפכה". השינוי הגדול שהוביל, שהשפעותיו מורגשות עד היום, היה לעשות קמפיין אמנות לאומי. עד אז התקיימו למעשה  קמפיינים שונים בכל מוזיאון וגלריה ששאפו תמיד לשקף את צורכיהם.

הרצל פעל בהצלחה רבה ליישר קו אחיד בין המוזיאונים והגלריות. הוא הקים ארגון חדש שחבריו דגלו בדעותיו.          ארגונו פעל להכשיר דור חדש של  אמנים פוליטיקאים. הפך  אותם לזרוע המבצעת שלו. הארגון צילם והקליט קלטות של הרצל שבהן תודרכו  החברים לגשת לכל משרה ציבורית בכירה, בתחום האמנות בישראל. בנוסף הוא יצר דף מסרים אחיד, הראשון מסוגו. תזכיר של הרצל, הדגיש כי "מילים הן כלי, כמו כל כלי". צורפו לו מעל מאה מילים שנשאבו מאוצר המילים של הרצל כדי ליצור מילון אמנותי חדש — עם שתי קטגוריות בלבד: "חיובי" ו"שלילי". הראשון לתיאור האמנים שבעדו, והשני לתיאור המתנגדים לו. "מטורללים" ועוד עלבונות הפכו עתה לחלק בסיסי מכל ויכוח אמנותי.

הרצל החליט להשיק קמפיין לאומי משלו. הוא אילץ את חברי  ארגונו לחתום על "החוזה עם מדינת ישראל", שבו התחייבו כל החותמים לשורת חוקים אחידה. שאיפתו, שהפכה מאז לנורמה, היתה לאחד את כל האמנים בישראל ,  למטרות משותפות             סביב קו אחיד. האמנות בישראל התחזקה והתגבשה.

האסטרטגיה של הרצל הייתה פשוטה: להתנגח בכל מחיר. השיטה שלו הוכיחה את עצמה בטווח הקצר.

הגל החדש הביא עמו המוני אמנים צעירים שהתעצבו בצלמו: לא מתפשרים ומוכנים להפיל כל יוזמה שאינה לטעמם. כך הפך הרצל ליו"ר אגודת האמנים הארצית, האמן הדיגיטלי הראשון במשרה זו, אבל הוא גם זרע את הזרעים לנפילתו. אמנים צעירים, לא היססו להתנגד ליו"ר הרצל כדי להעלות את הפרופיל הציבורי שלהם. כולם חיפשו עתה את המצלמות.

הקרקס מגיע לשדה האמנות

צרותיו של הרצל התעצמו ככל שהתפשט הסגנון הלוחמני שהנהיג. כיו"ר הוא גילה שהמציאות שתרם לעיצובה עבדה לו כשהיה במיעוט, אך לא כשהוא יו"ר וחלק מהרוב. הוא התקשה לקדם את האמנות. אמנים חדשים  הפכו את אגודת האמנים הארצית לקרקס. בדיון אחד הביאו חברים עמם שער עיתון שהודפס בענק, עם איור של הרצל כתינוק בוכה.

 היתה זו נקודת שיא, אך רק תחילת התהליך שהפך את אגודת האמנים הארצית לגוף שעסוק פחות בהגנה על האמנים והתווית מדיניות, ויותר בקמפיין מתמיד ובלתי?פוסק. מדיניות כבר לא נבחנה לגופה, אלא בעיקר לפי סקרים ושיקולי קמפיין עתידי.  תוצר לוואי נוסף היה שרוב הישראלים חשו גועל וסלידה מכל המערכת, ובסופו של יום, ראו באמנים אשמים עיקריים.

דעת הקהל זיהתה בהרצל אשם במשבר. כשגילה שהאמנים שהוא טיפח ויצר עומדים להתמרד נגדו, הוא התפטר מתפקידו.

כיום הרצל משמש יועץ אמנותי, ובין היתר עובד עם אמנים ידועים. במקביל, הוא משמש פרשן בטלוויזיה, כותב רבי?מכר שגורפים מיליונים, ומבלה לצד חברתו עליזה, ילדיו ונכדיו. בראיון למגזין אמנות " אמנות בישראל", הוא לקח קרדיט על המפנה שחולל בשיח האמנותי, שהכשיר את הקרקע לעלייתם של האמנים הצעירים. כשנשאל אם הוא לא מתחרט על חלק מצעדיו, הוא דחה את הרעיון בשם המהפכה שאותה קידם בהצלחה רבה. "הסדר הישן גווע", הכריז בגאווה. "בכל מקום שיש חירות, יש אי?שביעות רצון מהמערכת שאינה מתפקדת. זה מצב הכרחי אם רוצים שהציביליזציה המערבית תשרוד בישראל".