ההצעה לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות היא צעד פסול
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ההצעה לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות היא צעד פסול 

מאת    [ 05/09/2020 ]
מילים במאמר: 1058   [ נצפה 229 פעמים ]

 
 

 

 

בניגוד למה שנהוג לחשוב בישראל, "חוק השבות" איננו ייחודי למדינת ישראל. הוא נחקק במדינות רבות, ובנסיבות היסטוריות שונות. ההצעה האחרונה שעולה בכנסת לבטל את "סעיף הנכד" (סעיף 4 א בחוק השבות, 1970), דהיינו למנוע מבני הדור השלישי ליהודים, לתבוע זכות אוטומטית להתאזרח בישראל, מעלה שוב את הכרסום המתמיד בחשיבות החוק, שיש לו מטרה אחת ויחידה: לרכז במדינת ישראל את מירב היהודים, או האנשים שיש להם זיקה ליהדות ולישראל כמדינה יהודית. הכוונה היתה מלכתחילה – גם לא יהודים שסיבת אי ידיעת זהותם, איננה ידועה, או שאחד משני הוריהם הוא לא יהודי. הנכדים בהם מדובר, יכולים להיות נכדיהם של ניצולי שואה, או קורבנות שואה, שאבדו כל מסמכיהם. הם יכולים להיות תושבי ברית המועצות לשעבר, נכדי סבא וסבתא, שבמסגרת המשטר הסובייטי נמחקה הזהות היהודית (כמו גם של בני לאום אחרים). הם יכולים להיות נכדי סבא וסבתא רפורמים, שבדור ההורים – הזהות היהודית ניטשטשה. לגבי כל אלה: מדינת ישראל היא המקום האחרון למניעת היעלמות יהדות העולם, ומתן מקום לחיות תרבות ישראלית – יהודית- עברית.

  חוק השבות נחקק ב 1950. הוא תוצר ישיר של רוח הצהרת העצמאות, הקובעת כי ישראל היא ביתם של כל יהודי באשר הוא.       ב 1950, ספק אם כל עולה יכול היה בוודאות להוכיח את שושלת העץ המשפחתי היהודי שלו. ה"אזרחות", על פי קימרלינג וקופמן, 2006 , היא מושג משלים ללאום, והיא באה לציין שייכות לקהילה פוליטית (citizenship). מעמד האזרחות במדינה המודרנית הוא מקיף, כולל ועל מעמדי. מעמד האזרחות, על פי החוקרים, התפתח בשני כיוונים: עם התפתחות זכויות האזרח וביטול השיטה הפיאודלית, ועם עליית הלאום המודרני. תרומה מכרעת להתפתחות מושג האזרחות היא חובת הגיוס לצבא, אשר זוהה עם מטרות הלאום. חובה זו מחדשת את אחת מחובות האזרח האתונאי (citizen soldier), והיא זרזה את הענקת זכויות האזרח השוות לשכבה רחבה. מבין מסמכי היסוד של האזרחות המודרנית מציינים החוקרים את מגילת הזכויות האנגלית והחוקה האמריקנית.(קימרלינג וקופמן, 2006, כרך ג').

  גביזון (2010), סוקרת את הויכוח שקדם לחוק האזרחות. למשרד המשפטים הוגשו ב 1950 17 הצעות שונות. שר המשפטים עמד על כך שחוק האזרחות יהיה "נייטרלי" בעל אוריינטציה אוניברסלית. המשפטנים המנסחים קבעו במפורש כי החוק איננו מבדיל בין יהודי ולא יהודי. את הזכות למדיניות הגירה העדיפה יהודים – השאירו המחוקקים למשרד הפנים. תצהיר זרח ורהפטיג  קבע כי היהודי חוזר לארצו, ואיננו מהגר אליה. התצהיר הניח את היסוד לחוק נפרד ומיוחד שנקרא בתחילה"חוק קיבוץ גלוית"- ולימים חוק השבות, וכך הופרד נושא זה מחוק האזרחות (גביזון.ר. 2010 , 17- 20).

  חוקי האזרחות והשבות של ישראל, הינם מודל של קביעת אזרחות על פי קשר הדם (הקשר המשפחתי – אתני) וגם קשר הקרקע (זכותם של תושבי הארץ). ארצות הברית ובריטניה ,למשל, אמצו את שתי השיטות, שיטת הקרקע והדם, והגבילו את שיטת קשר הדם עד לדור השלישי של ילידיהן. (המכון הישראלי לדמוקרטיה, דצמבר 2010). רובינשטיין (1991) מציג את עמדת החוק הישראלי, שלא הכיר בתחילה בזכות הקרקע (jus soli), עיקרון שמדינות מהגרים רבות אמצו. החוקר המשפטן, מציג את הסיבות המרכזיות לכך, ובראש ובראשונה – עליונותו של חוק השבות בסולם הערכים של ישראל, מה שהיקנה זכות אזרחות מעצם ההשתייכות (קשר דם) לעם היהודי.

וייס ( 2001) טוענת, לחיזוק טענת הזכות של כל יהודי ובן יהודי,  כי לא בכדי לא התקבל השם "חוק קיבוץ גלויות", אלא "חוק השבות". דוד בן גוריון טען שהזכות לשוב טבועה בכל יהודי באשר הוא יהודי. זוהי זכות אישית. מבחינה זו, חוק השבות נותן עדיפות אתנית ברורה לקבוצת הרוב בישראל. וייס עורכת הקבלה בין הלאומיות הגרמנית והישראלית, ומציינת כי בשתיהן המדינות נותנות העדפה לבני העם היושבים מחוץ למדינה. אלא שישראל, מבוססת כולה על בני הלאום שהגיעו מארצות שונות. מאפיין מובהק של התפיסה האזרחית הישראלית המעדיפה יהודים, זו העובדה שהאזרחים הערבים הם לא רק תושבי הארץ, אלא גם ילידיה. בהמשך מחקרה, מתייחסת החוקרת לשנים המאוחרות, שנות ה 90 , בהן פתחה ישראל שעריה גם ללא יהודים, בחסות חוק השבות, ובכך שינתה את האיזון בין היסוד הדמוקרטי והאתני, ומסיבות שצוינו לעיל. (וייס .י. 2001). 

  חוק השבות (1950; 1970) הוא מנוף להגעת יהודים ולא יהודים הרוצים לחיות כיהודים ישראלים, ואף להתגייר. ההצעה החדשה של חבר הכנסת סמוטריץ', ותומכים אחרים בכנסת, אומרת בפשטות כי לא תהיה זכאות לבני הדור השלישי שירצו לעלות, ויימחקו המילים בסעיף 4 א "ולנכד", ו"של הנכד". ההצעה נוגדת את מה שקבע חוק השבות ב 1970 כי "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, ונתגייר או שאיננו בן דת אחרת". החוק אפשר למי שאיננו בן אחרת, לבוא, להתיישב בישראל, כולל האפשרות להתגייר. תומכי השינוי נאחזים בנתון המדבר על חצי מיליון אזרחי ישראל שאינם יהודים (מלבד המיעוט הערבי). רשות האוכלוסין, 61.5% מעולי רוסיה, ו- 66% מעולי אוקראינה בשנים 2012 – 2019 אינם יהודים. מדי פעם הם זוכים לכינויים מצד המיסמד הדתי : "קומוניסטים", "חלקם הולכים לכנסיות". על פי הויכוח הזה מוביל אותנו לשאלה גדולה בהרבה: מדוע אחוז המתגיירים מקרב הלא יהודים  קטן יחסית? מדוע הלאומיות הישראלית לא מכירה בגיור הרפורמי, למשל ? או הקונסרבטיבי? מדוע לא מתקבלות הצעות פשרה לגבי סמכות הגיור, אופיו, דרכים לקרב את שאינם יהודים – אל הזהות היהודית הישראלית? הרי לגבי יהודי הפאלאשמורה, למשל, נקבעה פסיקת הרב עאמר שקבע באופן נחרץ שאין לערער על יהדותם.

   פשרה אחת ממלכתית, כבר הושגה ברמה הפוליטית – ורבני הערים הורשו לגייר, וכי כל לא יהודי יכול היה לבחור את המקום בו יגוייר, על פי אופיו של הרב, או אופיה של הקהילה. אך כבר ב 2015 – בוטל צעד חשוב זה, כשהשתנה הרכב הקואליציה. כלומר, ישראל מדינת העם היהודי, מקשה יותר ויותר על מי שלא הוכחה יהדותם, להיכנס לקהל ישראל. המונופול המוחלט של הרבנות הראשית על הגיור, עוצר התפתחות ערוצי גיור שעשויים להיות מקובלים על לא יהודים. החוקר נתנאל פישר טוען כי מתוך כחצי מיליון לא יהודים  30000 בלבד עברו גיור. הדרך הנכונה לטפל בנושא, היא הפתיחות לעולם היהודי החדש, הכולל בתוכו גם נישואי יהודים ולא יהודים, עם כל ההשלכות. הורדת "סעיף הנכד"  תייצר אפליה ממנה יסבלו מאות אלפי ילדים וצעירים, היא תאט את קצב העלייה, והיא תשים מחסום בין ישראל והתפוצות. פיתרון היהדות המכילה, הליברלית – הוא הדרך הנכונה.

ביבליוגרפיה

ברנט, מ' (2010). מודל הלאומיות האתנית: מה ייחודה של ישראל?  סוציולוגיה ישראלית: כתבעת לחקר החברה הישראלית,  11 (2): 303-335.

גביזון .ר. ( 2010) שישים שנה לחוק השבות , היסטוריה, אידיאולוגיה, הצדקה , מרכז מצי"לה

המכון הישראלי לדמוקרטיה ( 2010 ),חוקי אזרחות בעולם, מיהו אזרח, גיליון 67

וייס, י' (2001). הגולם ויוצרו, או איך הפך חוק השבות את ישראל למדינה מולטי אתנית,תיאוריה וביקורת 19: 45-69.

קימרלינג.ב. וקופמן.א.(2006),בין מדינה לחברה – סוציולוגיה של הפוליטיקה, כרך ג', האוניברסיטה הפתוחה

רובינשטיין. א. (1991) , המשפט הקונססטיטוציוני של מדינת ישראל, כרך ב' , הוצאת שוקן, פרק 25 , 671- 678

שלג.י. (2020). הגיור בישראל – התמונה העגומה. מקור ראשון  31.5.2020

חוקר ויועץ אקדמי אסטרטגי 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב