עיון בספרו של עמוס עוז, פתאום בעומק היער 

פתאום בעומק היער

רשמים מקריאת הספר של עמוס עוז

  מעניין איך השיח הספרותי מקדים את הדיון היומיומי בסוגיות הרגישות ביותר, הנחבאות בתוך נבכי עולמם של הילדים. אין כמעט ילד שלא חווה ונצרב מהעלבת חבריו. אין כמעט ילד שבאיזשהו מופע חיים לא צרב, או לא נסחף עם זרם המחרימים והמעליבים. עומק התופעה, יגידו פסיכולוגים ואנשי חינוך, הוא בניסתרות שלה. היא לא מדידה, היא בלתי נראית לעין, היא נולדת בתוך סוד, ולרוב נשמרת בסוד, הן מצד המעליב והמחרים והן מצידו של המודר והמוקע.

   עמוס עוז יצר אגדה דימיונית, עשירת דימויים ותיאורי טבע נאיביים. לכאורה בתוכה מתרחשת עלילה אנושית מפתיעה בהסתכלות שלה על חברת בני האדם. כבר בבתחילה מצטיירת בסיפור דמותו של נימי הילד, הילד "החריג" או "השונה" במקרה הטוב, על פי מילון המילים השגורות בימינו:

 "נימי היה ילד מפוזר קצת וכמעט תמיד מנוזל. נוסף לכך היה לו רווח רחב בין שיניו הקדמיות הבולטות. לרווח הזה קראו הילדים בור זבל" ( ע' 8).

   הילד החולמני והאחר, הופך ל"מטרד חברתי" מודר. סיפור האגדה מתאר את הילד נימי המבודד, בורח אל היער.את צחוקם של הילדים כשהוא חוזר מן היער צוהל מרוב התלהבות. בשפה תיאורית דמיונית מתאר עמוס עוז את הדמויות הכפריות בעליבותן ובדידותן. כך למשל סולינה התופרת:

  " היתה סולינה התופרת מוציאה את בעלה הנכה לטיול בסמטאות הכפר. האיש הנכה, גינום, התכווץ במשך השנים עד כדי כך שסולינה יכלה בלי שום קושי להשכיב את בעלה בתוך עגלת ילדים ישנה ולהסיעו עד גדת הנחל וחזרה" (ע' 15).

   באוויר הכפר, בדומה לאגדות ילדים רבות, שורר פחד משד ההרים, הסוד הגדול של אנשי הכפר אותו שומרים מכל משמרת שהילדים לא יידעו חלילה. משהו קורה במעבה היער. המבוגרים מסתירים מפני הילדים משהו שאירע לפני שנים. אבל מיה ומתי שוברים את מעגל הסוד והשתיקה, ובאומץ לב נכנסים אל היער המסתורי והמרתק. יער מלא החיים אשר נעדרו והוברחו מהכפר הקטן. השניים מתוודעים בעקבות מסע מלא מסתורין אל השד נהי – הוא יורד מדי לילה אל הכפר ומטיל צללי פחד על הכפר. נהי הוא הוא הילד שפעם נגזרה עליו הבדידות, ההוקעה וההדרה. כחלק מההיבט האליגורי בסיפור, הוא שנהי הבודד סוחף אחריו אל מעבה היער את כל חיות הכפר.

  הם מגלים את נימי שברח מהחברה אשר הקיאה אותו מתוכה. נימי אחר, שלם עם עצמו, מאושר, לא דחוי, בחברת החיות "נמאסו לו ההצקות והביזיונות והלעג והוא החליט לצאת ולחיות לבדו חיי ילד – חופש בלי הורים, בלי שכנים, בלי כיתה, בלי מעליבים.....הוא בוחר לחיות לבדו".  

   ומה יותר משקף את את תחושותיו של החריג שמספר למתי ומיה איך הפך לנהי שבארמון היער שנים רבות קודם לכן, בגיל הוריהם "....ואני דווקא רציתי להיות אחד מהם. מאד מאד השתדלתי כל הימים להיות כמו כולם. עוד יותר כמו כולם מכולם. אבל כמה שהתאמצתי, יותר ויותר עוררתי רק בוז" (ע' 75).

   אפשר לבחון את הספר מזוויות רבות ככל שיבחר הקורא. מוסר השכל מהתעללות הילדים בחבריהם כחלק ממהות של יחסי אנוש בתוכם; גימוד כבוד האדם כתרבות שמשתלשלת מדור ההורים לדור ילדיהם; ביזוי השונה והאחר; ביטוי העצמי והאני כמוצא ומפלט מהערוצים החברתיים המקובלים כשאלה אינם יודעים להכיל; החיות כמייצגות נאיביות, שיבה אל חיק הטבע. הביטוי לעוצמת המשמעות של יחסי האדם והחיות.

   הספר מעורר מחשבה ותהיות לגבי החריגים בחברה הנדחקים אל סמטת האטימות שאין ממנה מוצא. מה גורלם של ה"לא מוצלחים", שאינם מסתדרים עם תרבות העדר? איך פגם או שונות חיצונית בונה דימוי המוטמע אצל כולם. היכן היו ההורים והמחנכים באותן שנים? סביבת המבוגרים בכלל לא באה לידי ביטוי ברצף העלילה. להיפך, אנשי הכפר שותפים מלאים להיעלמותו של נימי. גם גילוי הסוד הגדול – נעשה על ידי ילדים. "טיפש הכפר" יכול להיות כל אחד ש"מלכי" ו"מלכות" הכיתה סימנו כיעד. הוא יכול להיות מודר מקבוצות הוואטסאפ, מהזמנות לימי הולדת, משיתוף במשחק הכדורגל, או סתם ילד שאף אחד לא מוכן להיות אתו בחדר בטיול השנתי.  "פתאום בעומק היער" הוא פעמון מהדהד לילדים ומבוגרים כאחד. הוא אקטואלי, חושפני בדרכו שלו.

עמוס עוז, "פתאום בעומק היער", הוצאת "כתר", 2005