פרידה 

כבר אמר מי שאמר שבכל פרידה יש משהו מן המוות.
כל הנפרד מן היקר לו, לשעה קלה או לעת ארוכה,
מכיר את תחושת הלענה הממלאת את פיו,
את ריקנות העורקים המזרימים דם ללב,
חש את היעדרה של המוסיקה החמה,
מצר על רגעי החסד ההולכים וכלים.

השניות הללו של טרם פרידה
קצרות וארוכת הן בעת ובעונה אחת.
מחד- חולפות במהרה לבלי ישובון.
מאידך - משתהות כאילו לומר לנו:
ניצרו אותנו בתודעתכם וחבקו אותנו בזרועותיכם
כי עוד מעט קט, ואף אנו לא נהיה לכם.

לעיתים המוות סופי מן הפרידה
ולעיתים הפרידה סופית מן המוות.
הסופיות שבפרידות היא זו ממחמד הלב שייעלם מחיינו
או הפרידה מאלה שנטשו את חייהם מוטלים על חופינו
ויצאו על פני הימים למחוזות האין
ורק עקבותיהם נחרצו בנו כבברזל מלובן.

אנחנו, הנשארים, מקיימים טקסי פרידה עם עצמו
בהעדר אלה שהלכו מעימנו.
אנו נפרדים ממגעם, מניחוחם, מחיוכם,
רואים בערפל השנים את מראה פניהם,
שומעים את הד קולם המתרחק ודוהה,
מחזיקים בכוח קרעי זיכרונות שעדיין מתעופפים בראשנו.

מתוך המתפוגג ומתאייד אנו מפסלים
דמויות ופנים, הילוך וריקוד,
חום גוף ועדנה, רוך וחמלה.
אלה מעוגנים היטב במפרצי נפשנו
לבל תבוא רוח תעתועים חולפת
ותישא גם אותם מעבר לסף הזיכרון...