לאורחי אני מספר שמדינת ישראל הינה סיפור הצלחה אבל בלב אני מודע שזה לא כל הסיפור 

במרוצת ששת  השנים האחרונות עבדתי צמוד להרבה אורחים מארה"ב וקנדה, הם סיפרו לי על צפון אמריקה, אורח החיים והתרבות, ואני באפן טבעי  סיפרתי על הארץ, התרבות, הפרופיל הסוציו-פוליטי, ו"מוזרויותיהן", חלק מהסיפורים השתתפתי  בהם או שמעתי עליהם ממקור ראשון מחברים או בני משפחה, או הכרתי אישית את המעורבים בהם וחלקם סיפורים ידועים שהתפרסמו פעמים רבות בעיתונות ובתקשורת. ניסיתי גם לתת להם את העובדות והמספרים בצורה יבשה, אך תמיד

עצם העובדה שהריני נצר למשפחת הרצל,  זכה להרבה יותר תשומת לב מפי האורחים, מאשר מצד חברי האישיים או חברי לעבודה.

בפועל קמה מדינה השונה מהמדינה האוטופית שחזה הרצל, שמצד אחת הינה ככל המדינות והינה מודרנית אוניברסלית, אך מצד שני בסיפורים שאני מביא רואים גם את השוני התרבותי העצום, וגורמים לאמת להיות הרבה יותר מרתקת מהדמיון.

ישראל הינה מדינה זעירה מבחינת שטחה, אך מלאה ניגודים, המרחק בין ים המלח-המקום הנמוך בעולם לבין הר החרמון הנמצא בגובה של 2814 מטרים, הינו 209 ק"מ בצבד. הכנרת נמצאת במרחק 43 ק"מ מהים התיכון, וים המלח נמצא במרחק 82 ק"מ מהים התיכון, המרחק ביו הים התיכון לקו הירוק היה רק 14 ק"מ.

גם התרבות יהודית-ישראלית שונה מאד מהתרבות האמריקאית, אמנם תל אביב הינה עיר מודרנית, ולא נוסעים בה בגמלים אלא במכוניות אך אפילו נושא המיסים נראה למבקרים תמוה, וכשנודע להם שכל מכונית "סוברו" מסכנה הינה מרצדס (לפי מספר חודשי עבודה שעולה לשלם אותה), או שבארץ היו 400% אינפלציה רק לפני 12 שנים בשנת 1984, הם מבינים שיש הרבה יותר הבדלים ביננו לבניהם.

אחד הנושאים שסקרנו את כולם הינן מושג הקיבוץ, האם זה קומוניזם? ואם לא כיצד מצליח רעיוון שיתופי משונה שכזה.

הבחנתי גם בסקרנות אדירה לגבי ההיסטוריה היהודית, קודם כל השורשים הקדומים שלנו שהם אלפי שנה, רתקו אותם, כולם ידעו מיהו שלמה המלך, החכם מכל אדם, אך  להם על המלך רחבעם וטיפשותו, שמעתי סקרנות בלתי נדלית, והם משכו לספר להם על ד"ר תיאודור הרצל, וכמובן לא יכולתי לסרב, אך השתדלתי גם להיצמד לעובדות וגם לא לשעמם, ולאט לאט גיליתי אני עצמי כמה מרתקת דמותו.

התקופה האחרונה כולל מערכת הבחירות המרתקת והשקולה, שבסופה ניצח ביבי נתניהו ביתרון זעיר את ראש הממשלה היוצא  שמעון פרס, תרמה סיפורים נוספים.

כל האורחים בקשו לשמוע עוד ועוד. ולכן המשכתי מפעם לפעם בבדיחה לחדד את הנושא:

ראשי המדינה קנדי ואשכול נפגשו והחליפו חוויות.

סיפר קנדי: מהנדס אמריקאי מרוויח 50000$ בשנה (זכרו את האינפלציה מאז קנדי), אשתו מוציאה בשנה 40,000$ ובשאר הכסף הוא משתמש כראות עיניו, חוסך, מבזבז, נוסע לחו"ל , זאת דמוקרטיה ואנחנו לא מתערבים.

סיפר אשכול לקנדי: מהנדס ישראלי מרוויח 4000 שקלים בחודש, משפחתו מוציאה 5000 שקלים בחודש.

שאל קנדי: הכיצד?

ענה אשכול: ישראל הינה דמוקרטיה, ולכן אנו לא שואלים, הכיצד!"

מדינת ישראל הינה סיפור הצלחה של הבאת מיליוני יהודים מן העולם ומארצות נידחות כמו תימן ואתיופיה, הקמת כלכלה שיצרה צמיחה כלכלית מהירה ועיצבה דמויות כלכליות מרתקות, דו קיום במקביל של הגת והמדינה, והחלוקה לחילוניים, דתיים וחרדים הצמיחה דמויות מרתקות וחרדים שהשתלבו בצמרת הביצועית של המדינה.                                                                                                        הטקסים היקרים והנוצצים לרגל חגיגות ה?70 למדינה צפויים להסתיר את אחת השאלות הקריטיות ביחס למצבה של ישראל: האם הפערים בין הקבוצות השונות נסגרים או לפחות מצטמצמים – או שהשקיעה אל אי?שוויון, אפליה וגזענות נמשכת. למרבה ההפתעה, מי שירצה לשאת נאום אופטימי ביחס לשוויון ההזדמנויות בישראל, יוכל למצוא נתונים שיחזקו את דבריו. השינוי לטובה בתוואי החברתי והכלכלי מתגלה בהצטרפות דרמטית של ערבים לאקדמיה, בכניסה כמעט מלאה של אתיופים לשוק התעסוקה, אף כי בתנאים מפלים, ובעלייה בשכר בקרב הקבוצות שמתקשות למצוא את מקומן בשוק העבודה, ובמיוחד אצל הצעירים שבהם.    החדשות הרעות הן שהמגרש בישראל עדיין מעוות. התיקון שהתרחש בשנים האחרונות רחוק מלסגור את הפער החריג בקנה מידה עולמי בין רמת ההכנסה הממוצעת של חרדים, ערבים, תושבי הפריפריה וחלק מהעולים החדשים לבין זו שמקובלת במרכז הגיאוגרפי והחברתי החזק והמקושר. זאת, עוד לפני שהבאנו בחשבון את העשירון והאלפיון העליון, שמבוצרים בממלכה משל עצמם. ההתנהלות ממשלתית מנציחה את הפערים: "הבעיה היא לא בגודל תקציב המדינה, אלא בברדק האיום שיש בו. מנהיגי מפלגות דואגים בעיקר לאינטרסים של הקבוצה שבחרה בהם, ונהנים מהגישה של 'אני לא אחטט אצלך, ואתה לא תחטט אצלי' שמאפשרת לשנע מיליונים אם לא מיליארדים למגזר שלהם".

סדר היום הציבורי שממוקד בדאגה לזכויות של קבוצות מסוימות בלי יצירת מכנה משותף רחב, מגדיל את הסכנה למשבר חברתי חמור. זו פוליטיקה אינטרסנטית, מתלהמת וצינית שגולשת במהירות לאפליה, להקצנה ולגזענות.                                                                                                                                                            לדוגמה מצבם של עולי אתיופיה השתנה מאוד בעשור האחרון. שיעור התעסוקה בקרב בני העדה זינק בחדות ומתקרב לממוצע בחברה היהודית הלא?חרדית. עם זאת, רמת השכר עדיין נמוכה, ולעתים עובדים ממוצא אתיופי משתכרים עשרות אחוזים פחות מעמיתיהם.                                                                                                             בספרו "אלטנוילנד" מתאר הרצל באורח אידילי את החברה החדשה המתהווה בארץ ישראל ומתייחס גם לבעיה היהודית ערבית, ראשיד ביי הגיבור הערבי בספר, הוא טיפוס חיובי המודע למקורותיו. במציאות הקיימת יש אפליה בכל תחומי החיים ביחס לחברה הערבית, כי ישראל אינה מדינה שוויונית, גם משרדים ממשלתיים מצביעים על הפערים ועל מנגנוני הקצאת המשאבים המפלים.

לאור התגובות הנלהבות שקבלתי החלטתי לכתוב כתבה זאת כמאמר באתר "מאמרים".   זהו מבט אישי של הדברים שמעניין אותי לספר עליהם, בד"כ הסיפורים דרשו גם הסברי מושגים של מונחים שהינם יחודיים למדינת ישראל, אך בכל זאת הסיפורים עצמם אוניברסליים: על יזמים שהצליחו, על יזמים שנכשלו, על כאלו שקבלו הזדמנות שניה, על רבנים מסוגים שונים, על משוררים, על חולמים וקיבוצניקים, על מיסים ופנסיות פנטסטיות ללא קשר לחיי יום יום, על קמיעות ומנהגים קדומים הקושי הגדול היה לצנזר את המגוון הגדול של סיפורים שאספתי. חלקתי את הסיפורים לקבוצות מצומצמות מכל שטחי החיים של מדינת ישראל.