באחד מביקורי במקסיקו עם בני, הציע לי בני לבקר בתופעת טבע מופלאה. להרחיק לנדוד בין היערות ולהגיע לשמורה של פרפרי הדנאית המלכותית. פרפרים אילו נודדים מסע של 3200 ק"מ מצפון אמריקה עד למקסיקו, מטילים ביצים ומתים. ממקסיקו סיטי נסענו באוטובוסים עד ליערות מדינת מיצ'ואקן שבמרכז מקסיקו, ומשם התפצלו דרכנו. בני הלך ברגל לשמורה, ואני המבוגר רכבתי על סוס שבעליו הלך לצדו. לאחר שעות מספר בדרך הגענו לשמורת עצי האשוח. וכאן ראינו אותם כשהם תלויים, אשכולות אשכולות, על העצים. ענפי העצים כרעו תחת משקלם, וצבעם היה אפרפר-צהבהב, כצבע כנפי הדנאית כשהם מקופלים. בשמורה יש גדר המפרידה בין המבקרים ובין הפרפרים, כך שנוצר מרחק המגן על הדנאית מפני ההולכים על שתיים. כשהם פורשים את כנפיהם, נראית השמורה כעולה באש. נתקלנו גם בפרפרים מתים וראינו שהדנאית הינה פרפר גדול שצבעו כתום חזק. בילינו שם שעות מספר וחזרנו למקסיקו סיטי אחרי חוויה גדולה. ברכנו את מזלנו שהגענו למקסיקו ממש בעונה שהם נמצאים שם.
ומהחוויה האישית להסברים מדעיים, כאשר חלקו הגדול של החומר נלקח ממאמר שהופיע בירחון "מסע אחר".
מגוון החי עשיר ובא לידי ביטוי במספר המינים הגדול בכל קבוצה: כ- 27 אלף מיני צמחים, למעלה מאלף ציפורים, יותר מ- 400 יונקים, ביניהם טורפים, עטלפים וערפדים, כ- 1000 זוחלים ודוחיים, כולל מינים רבים של נחשים ארסיים כמו הפתנים והעכסנים, נחש ים אחד, גם הוא ארסי, והלטאה הארסית היחידה שקיימת. רבים מבעלי החיים והצמחים של הארץ הענקית הזו, הם מינים אנדמיים (ייחודיים). כתבה זו עוסקת בדנאית המלכותית (Danaus plexippus), אחד מ- 1200 מיני הפרפרים של מקסיקו.
מי שמע על נדידת פרפרים?
במדינת מיצ'ואקן שבמרכז מקסיקו, נמצאת שמורת הטבע הביוספרית לפרפרי הדנאית המלכותית (Reserva de la Biósfera Mariposa Monarca). זהו מעון החורף שלהם, אליו הם מגיעים לאחר שגמאו מרחקים עצומים, בתעופה, מעל יערות והרים, נהרות ומדבר. כמה פרפרים חיים בה? המספר משתנה משנה לשנה, ותלוי בגורמים שונים. ההערכה היא שבין 100 מליון ל- 300 מליון פרטים מגיעים לשמורה. בדרך כלל אנחנו קושרים את נושא נדידת בעלי החיים עם הציפורים. יש הנזכרים גם בנדידת היונקים הגדולים באפריקה או בנדידת דגי הסלמון מהאוקיינוס אל מקום היוולדם במי נהרות בלב היבשת.
אבל נדידת פרפרים? מסתבר שפרפרים ממינים שונים נוהגים לנדוד, לעתים למרחקים גדולים, ממש כמו הציפורים מאות מיני פרפרים נודדים, אבל הנודד המפורסם ביותר בסדרת הפרפראים (Lepidoptera) הוא הדנאית המלכותית. מבחינת מהירות התעופה ביצועי הדנאית אינם נופלים מביצועי הציפורים: הם מסוגלים לעבור 120 ק"מ ליום.
חיי הדנאית
להיות דנאית זה עניין מסובך למדי. תוחלת החיים וסדר היום של הפרפר נקבעים לפי התקופה בה הוא נולד. אורח חייו ואורך ימיו מנתץ את המיתוס לפיו פרפרים חיים זמן קצר, מטילים ביצים ומתים. בוגר הדנאית חי מספר שבועות, אוכל ושותה, נודד מאות קילומטרים ומוליד דור פרפרים חדש. ופעם בשנה נולד דור מאריך-ימים שתוחלת חייו כתשעה חדשים. דור זה מגיע לבגרות לקראת סוף הקיץ. בסוף אוגוסט מתחילה הנדידה דרומה, בנתיב שבו לא עפו הפרפרים מימיהם ואותו לא ראו מעולם. אוכלוסיית הדנאית של צפון אמריקה נודדת דרומה בשני נתיבים: הנתיב המערבי עובר דרך קליפורניה, ומגיע עד למקסיקו, עם מספר מושבות חורף קבועות, מסן פרנציסקו ודרומה. הנתיב המזרחי עובר מזרחית להרי הרוקיס, לאורך המערב-התיכון ומזרח ארה"ב ודרך מדינות הדרום, עד מרכז מקסיקו. הנדידה בנתיב זה, לאורך 3200 קילומטרים, נמשכת 5-6 שבועות. בסוף אוקטובר מגיעים ראשוני הפרפרים לעצי האשוח במקסיקו. האחרונים מגיעים בשבוע הראשון של דצמבר. כאן הם עוברים מספר חדשים בתרדמת חורף, בה הם שומרים על קצב מטאבולי נמוך, ומתקיימים על אנרגיה שנאגרה בגופם במהלך הנדידה. השומן הוא מקור האנרגיה העיקרי לתעופה מתמשכת, בעוד הסוכר משמש לתעופה קצרת-טווח. בסוף פברואר, כאשר מתארך היום, מתעוררים הפרפרים לקראת הנדידה. לפני המסע יש "תקופת הכנה" בה הם לוגמים צוף ומעלים את רמת הקצב המטאבולי שלהם. לאחר ההזדווגות נודדים הפרפרים מאות קילומטרים צפונה, בקצב ממוצע של 40 ק"מ ליום. הראשונים מגיעים לדרום טקסס בשבוע הראשון של מרץ והאחרונים עד אפריל. שם מטילות הנקבות ביצים, כ- 500 ביצים לנקבה, על צמחי משפחת האסקלפיים. הביצים, בגודל ראש-סיכה, מודבקות לצד התחתון של העלים בדבק שמייצרת הנקבה בשתי בלוטות מיוחדות. הדבק מתקשה באוויר במהירות ואינו מסיס במים. בהטלת הביצים מסיים דור זה את תפקידו והולך בדרך אבותיו. תוך 3-12 יום (תלוי בטמפרטורה שבסביבה) בוקע מהביצים דור חדש של זחלים, שמתחילים מיד לזלול את עלי הצמחים שעליהם יצא לאוויר העולם. גידולם מהיר ביותר, ובמהלכו הם משילים את עורם חמש פעמים. כעבור שבועיים שוקל כל זחל פי 3000 ממשקלו בעת שיצא מהביצה ובשלב זה הופך הזחל לגולם ירקרק. כעבור 7-10 ימים נעשה הגולם כתום, סימן שתהליך הגלגול מזחל לפרפר עומד להסתיים (הצבע הכתום הוא צבע כנפי הפרפר הנראה דרך מעטפת הגולם). זהו הדור הראשון של השנה (חי מאמצע מרץ עד מאי) והוא נודד צפונה בסוף אפריל, לכיוון מדינות המערב התיכון.
עם יציאת הפרפר מהגולם כנפיו שמוטות, לחות וגמישות. במהרה הן מתמלאות בנוזל (לימפה) שמיישר ומותח אותן. לאחר שהן מתייבשות הפרפר כשיר לתעופה, וכל מעייניו עכשוו במציאת פרחים מהם ילגום צוף, ובמציאת שידוך. הפרפרים, כמו הוריהם לפניהם, נודדים מאות קילומטרים צפונה. הנקבות מחפשות צמחים מתאימים להטלת הביצים, וכל הבוגרים מתים. הסיפור הזה חוזר על עצמו מספר פעמים במשך הקיץ הצפון-אמריקני, עד שהפרפרים מגיעים לקנדה, מקום רבייתם האחרון, ולפעמים למפרץ הדסון ולאלסקה. לקראת סוף הקיץ הנקבות אינן מתרבות ולא מפתחות שחלות פעילות. הן שייכות לדור שינדוד דרומה, עד מקסיקו.
אקולוגיה ואבולוציה
המשותף לנדידת הציפורים ולנדידת הפרפרים הוא ששניהם נודדים בין אזור הרבייה למעון החורף. אבל הפרפרים, בניגוד לציפורים, אינם מגיעים לאזור הרבייה במעוף רציף, אלא בקפיצות של דור אחר דור – מספר דורות נולדים, מתרבים ומתים בדרך, וכל דור חי חמשה שבועות. כל דור חדש ממשיך בדרך ללא הורה או מדריך שמכיר אותה מהעבר. הדור האחרון, שמגיע לקנדה בזמן לתחילת הנדידה חזרה, מאריך ימים. עליו להגיע למעון החורף המרוחק ולשרוד בו עד לאביב. ללא ידע מוקדם על נתיב הנדידה או היעד, עובר הדור הזה בנתיב בו עפו אבות-אבותיו, לאותן חלקות יער במקסיקו. האחריות להמשך קיום אוכלוסיית הדנאית מוטלת על כנפיו.
הסיבות לנדידה ברורות: הפרפרים מסתלקים מהאזור בו צמחי המזון שלהם נעלמים בחורף ומהסביבה בה יקפאו למוות. מצד שני, עליהם לחזור באביב צפונה, שם יימצא מזונם בשפע.
אבל מדוע הם מגיעים דווקא לאותו אזור מצומצם במרכז מקסיקו? ומדוע דווקא לעצי האשוח? וכיצד הם מצליחים להגיע לשם? התשובה לכך היא שיער האשוח במרכז מקסיקו הוא מערכת אקולוגית בעלת מיקרו-אקלים מיוחד, שמספק לדנאית תנאי קרירות ולחות אופטימליים לשהייה מתמשכת בתרדמת חורף. העננים הלחים מונעים התיבשות, הטמפרטורה נעה בין 5 – 15 ºC , לא קור מקפיא ולא חום שיגרום לאנרגיה האגורה בגוף להתבזבז בפעילות מטאבולית. הקרירות מאפשרת לשמר את האנרגיה לאביב, כשהיא דרושה לרביה ולתעופה. עצי האשוח מספקים מחסה מרוחות ומכפור, ומסייעים בשמירת חום הגוף, ויש הטוענים שבמידה מסוימת צבעם האפור מסייע בהסוואה. והאזור עשיר במקורות מים. התנאים האקולוגיים הדרושים לאשוח זהים לאלה הדרושים לדנאית.
כיצד מוצאים הפרפרים את דרכם?
נתיבי הנדידה של הדנאית פוענחו בשיטות דומות לפענוח מסעות הצפורים – על ידי סימון, שחרור ולכידת פרטים מסומנים. מזה שנים מסמנים את הפרפרים בתגים שעליהם כתובת לדיווח על מציאת פרפר מסומן (והיום – טלפון 1-800…) לדנאית כנפיים חזקות וגדולות, כ- 10 ס"מ, והתג הצמוד אינו מפריע בתעופה. רבבות פרפרים סומנו על ידי מתנדבים, ובמרוצת השנים נאספו אלפי תגים. במקסיקו גויסו למטרה זו הכפריים שבאזור מעון החורף, ומהם קונים תגים שנמצאו (בדרך כלל על פרפרים שמתו), וכך מסייעים להם להשתלב בתכניות שימור טבע ותיירות אקולוגית.
אבל שאלת השאלות שנשארה היא כיצד הפרפרים מצליחים למצוא, בסוף מסע של כ- 3200 ק"מ, אתרים נקודתיים, שנה אחר שנה, כשאין ביניהם פרטים שכבר היו שם. האם יכול יצור כלשהו לנווט למקום בו לא היה מעודו? כמו לגבי נדידת הצפורים, רבו ההשערות על יכולת ההתמצאות, כלי ההתמצאות וכישורי הניווט של הפרפרים. מחקרים העלו שהגורם החשוב עליו מתבססים הפרפרים הוא מיקום השמש. בהתחלת פעילותם בבוקר הם עפים לכיוון שלה, והם מסוגלים לתקן את כיוון תעופתם במהלך היום לפי שעון פנימי שלהם. אבל כיוון נדידתם מושפע גם מכיווני גאיות וקניונים, שלאורך מדרונותיהם יש פריחה ומקורות צוף רבים. השערה שהועלתה, שהם נעזרים בריח מקשקשי-פרפרים שנשרו בנדידות קודמות, לא הוכחה. גם להשערה שגבישי מגנטיט בגופם מסייעים להם לחוש בשינויים מגנטיים בדרכם לא נמצאה הוכחה. אמנם יש בגופם מגנטיט, ואפילו פורסם שליד מגנט חזק הם מאבדים את חוש ההתמצאות שלהם, אך עדיין לא נמצא קשר בין המגנטיט לבין יכולתם לנווט.
קל לנו לפטור את השאלה באמירה "הנתיב טבוע בזיכרונם הגנטי". אבל, אם זה נכון, הבה נחשוב באיזו רמת מורכבות גנטית מדובר! המוח של הדנאית זעיר מאד. יכולתו של הפרפר לעשות את הדרך הארוכה בה עברו הדורות הקודמים היא אחת החידות המופלאות של הטבע.
ישראל הרצל הרצל 73, כ"ס טלפון: 050-9258355 -----------------------------------------------
