'אושר' בתיאטרון החאן
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

'אושר' בתיאטרון החאן 

מאת    [ 09/12/2005 ]
מילים במאמר: 853   [ נצפה 5728 פעמים ]

 
 
מאת זאב בן-יוסף

בית משותף, שלוש קומות: בקומה העליונה גרים ויוי ואושר, זוג נשוי צעיר; בקומה שמתחתם - אביו המבוגר של אושר; בקומת המרתף משחקים ארבעה גברים בקלפים.
כולם רודפים אחר האושר, במירוץ נואש, כדי להיות מאושרים. אפילו מנחה הערב העולה על הבמה כשעימו שני פרשנים מלומדים, מבטיח לצופים הצגה שתגרום להם אושר ושמחה, כמו בטלוויזיה.

רק צלצול טלפון סלולרי באולם טורף את הקלפים.

"אושר" איננו רק שם המחזה, אלא גם שמו של גיבורו. ובעצם, נושא האושר, השגתו וחיסולו הוא המוטיב והמוקד של ההצגה כולה.
מה חשוב יותר מאשר להשיג אושר בחיים?
ומהו בכלל האושר? מתי יהיה אדם מאושר באמת?
האם כשהוא נהנה ומתענג? כשהוא משיג כוח וכבוד? כשהוא מעניק אהבה או זוכה להיות נאהב?
האם יש בכלל אושר אמיתי, או שבעצם הכל יחסי? מהי המשמעות של מי שמצא את עצמו? שמימש את עצמו? שהגשים את חלומו?
מהו חלום ומהי מציאות?
האם מימוש פנטזיה איננו גורם לטראומה?
האם רדיפת האושר איננה בעצם בריחה ממנו, והאם השגת האושר איננה כרוכה בחיסולו?

תערובת של מציאות ודמיון, הזיה ועירנות, חלום וחיים, סיוט ועונג, קהל ושחקנים, שמיים וארץ, חיים ומוות, הומור ועצב, מלאך ושטן, מלחמה ושלום, סדר צבאי ואנרכיה, ישן וחדש, אהבה ושנאה, תאווה ואהבה, רע וטוב, אחדות ופירוד.

המציאות היא הדמיון, ההזיה היא העירנות, החלום הוא החיים, סיוט הוא עונג, עצב והומור כרוכים זה בזה, קהל ושחקנים חד המה, שמיים וארץ יחדיו, חיים ומוות מכהנים בערבוביה, מלאך ושטן, מלחמה ושלום, צבא ואנרכיה, ישן וחדש, אהבה ושנאה, תאווה ואהבה, רע וטוב, אחדות ופירוד - הכל בעצם חבילה אחת המשנה פניה מפקידה לפקידה.

כשם שאמר קוהלת: הבל הבלים הכל הבל, ואין כל חדש תחת השמש.

ההתחלה היא מחזה, ובתוך המחזה סרט טלביזיה, המכשיר המבטא את השטחיות, הטכנאי שמתקן את הטלביזיה הוא המנחה את ההצגה, שצריכה להימשך, וסרט הטלביזיה הוא בעצם סיפור ההצגה, אבל האישה והבעל בקהל מוקפצים על ידי צלצול הטלפון הסלולרי, והבעל מספר על בעייה ויוצא לכאורה הביתה, אבל פתאום האישה מגלה אותו משחק בקלפים על הבמה במחזה והיא מחפשת נואשות דרך להתפרץ אל ההצגה ולא מצליחה, עד שהיא נאלצת להשתלב בהצגה הזו של החיים,

כי כל החיים הם הצגה אחת גדולה ממושכת שנמשכת ומתמשכת.
אבל היא חייבת להימשך.

כולנו בעצם משחקים בהצגה הגדולה הזו של החיים.
האם החיים הם האמת וההצגה היא שקר? או אולי להיפך?
אולי דווקא בהצגה טמונה אמת גדולה בעוד שהחיים המציאותיים לכאורה רצופים תמיד שקרים גדולים וקטנים, שחורים ולבנים?

מהו המלאך הטהור האמיתי ומיהו השטן?
האם הרע הוא המפקד האלים או אולי דווקא האישה הרכה העדינה?
האם המוות דווקא מרחף בשמים, בעוד מלאך החיים הוא זה הכלוא במרתף החטאים המסוייט?

הרצח, הקלות הבלתי נסבלת של הפסקת החיים, ההומור והעצב.
הסיוט והשמחה המשחררת בריקוד סוער, גרוטסקי.
הגרוטסקיות של המיתוסים בדמות "האמיני יום יבוא" של משוררת המלחמות...
הניגוד והתערובת של משורר ומלחמה...

שני המלומדים המלווים את מנחה ההצגה, בעלי החשיבות העצמית המפרשנים את המציאות, הלא הם מסמלים את האקדמיה והתקשורת הסבורים שהם יודעים הכל ובעצם אינם יודעים דבר...

האב והבן, השיתוק שאחז באב, המים של הנער-המלאך שפתאום מחיים את האב המשותק לחיים. פער הדורות, חוסר האונים של הזיקנה וחוסר האונים של הצעיר מול העוצמה האבהית שבבת אחת, ללא אזהרה, קופאת ונמוגה, מותירה את הדור הצעיר בודד ונטול כוחות.
הנבואה של האב, שמישהו יבוא, שמתממשת, כי הוא מרחיק ראו?ת, פרי תבונתו של איש מבוגר.

לכאורה, סוף ההצגה, כמו בסרטים ההוליבודיים, הוא סוף טוב.
מסתבר שכל הסיוט הנורא של רוב המחזה לא היה אלא סרט הטלנובלה בטלביזיה שבעצם הייתה מקולקלת, ותחתיו הזתה-חלמה האישה את הסיוט המדכא.
אבל הסוף הטוב משתבש קמעא עם המרק שנשרף בסוף המחזה.
כל מי שנכנס לדירה מריח שהולך ומתרחש משהו לא בסדר, לא תקין, שמשהו טוב מתקלקל ונשרף, אם כי השאר, כמו ישראלים תקניים מרגיעים שלא נורא, הכל בסדר ויהיה בסדר.
רק הדפיקה הסופית בדלת, המקפיאה את כולם, מבשרת שהסיוט המציאותי רק מתחיל...

כי האושר האישי לא הושג, ובעצם מסתבר שאין משמעות לא לרדיפת האושר ולא להשגתו.

יתרה מזו: כמו הארנב ב"עליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול, שבמשך כל הסיפור רץ נואשות במהירות רבה, רודף אחר הזמן האוזל אך איננו מגיע לשום מקום ובעצם נותר במקומו, כך גם גיבורי המחזה הרודפים אחר אושרם הפרטי ונותרים לבסוף קפואים בזמן.

כמו ב"עליסה בארץ המראה", חייהם של גיבורי ההצגה נכנסים לתוך המ?רא?ה, השיקוף המנוגד של החיים, מתמזגים עם הדמיון המסוייט עד שאין לדעת אם ההשתקפות היא המראה האמיתי או הדמות המביטה במראה.

שכן האושר האישי איננו צריך להוות מטרה ואין כל טעם להקדיש חלק מהחיים לחיפושו.

האושר האישי יתממש רק אם יושג האושר החברתי, אם יושגו השלום, הש?וויון והרווחה לחברה כולה.

רק אז יוכל גם הפרט למצוא את האושר.

הבמאי המבריק מיכאל גורביץ יצר בשנים האחרונות סגנון משלו, בו הוא באמת מפתיע כל פעם, כשם שהפתיע למשל בהצגה קודמת - "הקמצן", בה "נגנבו" התפאורה והתלבושות, מה שמאפשר אילתור יצירתי סוחף.
גם ההצגה "אושר" נוצרת עם שחקנים מסורים להפליא המעצבים הצגה סוחפת-זורמת המעניקה הרגשה שכתב אותה משורר, הוא-הוא הבמאי עצמו.

ניר רון - טכנאי, מנחה; יוסי עיני - ד"ר עיני, גבר 3; יואב היימן - ד"ר דלתותקין, פלוטניק; שרון שטרק - ויוי; יהויכין פרידלנדר - שמואל; פלורנס בלוך - אלישבע; לירון ב??ר?נ?ס - אושר; אבינועם מור-חיים - אבא של אושר; אודי רוטשילד - הנער/המלאך; אריה צ'רנר - המפקד (הרפגון ב"קמצן").

צוות השחקנים הנפלא מגוייס כאן בהתלהבות רבה מאד, מבצע עבודה בלתי שגרתית, מרגשת מאד, יפה ופיוטית, נוגעת מאד ללב ולעיתים קרובות מעלה גלי צחוק רם.
זאב בן-יוסף - עיתונאי ועורך, בוגר מדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב