פרידה ופירוק של תא משפחתי הם בראש ובראשונה משבר נפשי ואישי שכל אחד ואחת יתמודדו עמו לפי מאפייני אישיותם. משבר אישי עלול להיות קרקע פורייה לקבלת עצות והחלטות שעלולות להכשיל אותנו, למרות הכוונות הטובות. מאמר הזה מוקדש לכל אלה שעומדים בפני פרידה וקריעה; למי שחושב להתחיל לארוז ? למתפרקים ולאלה שעומדים על פי תהום.
ישנן בודאי אין ספור סיבות לפרידה; סיבות טראגיות או סיבות בנאליות להכעיס; פרידות הדדיות לחלוטין, ומנגד פרידות חד צדדיות קרות כקרח וחדות כתער; כך או כך, נתקשה למצוא שניים שמסכימים על הסיבה האמיתית לפרידה - אם יש כזו. תהא הסיבה אשר תהא, ברמה האישית - לא הזוגית - הרי שהידיעה כי הזוגיות או התא המשפחתי עומדים בפני פירוק, היא תובנה לא פשוטה להתמודדות, בלשון המעטה, בעיקר כשיש ילדים בתמונה. כל אחד ואחת יגיבו אחרת ? כל אחד ואחת לפי מאפייני אישיותם. ספקטרום התגובות הרגשיות כלפי פירוק התא המשפחתי, צפוי אף הוא והוא נע מאבל והתכנסות בקצה האחד, ועד התרסה, כוחניות ושכרון כוח בקצה הנגדי. אנחנו אנשים לפני שאנו בעלי-דין.
לצמצם את חשיבות הרובד המשפטי שבסכסוך
אחרי הכל, ובזאת אני בטוח, הליך פרידה ופירוק התא המשפחתי, הוא קודם כל ולפני הכל אירוע מנטלי, משברי, ורק אחר כך אירוע משפטי. ב"אחר כך" אני מתכוון לכך שבחינת המצב המשפטי, צריכה לטעמי להיכנס לתמונה ולהשפיע על מעשנו בשלב המאוחר של ההליך; על "המצב" המשפטי לזכות בחלק שולי מהליך קבלת ההחלטות ? וזאת אני אומר כעורך דין. זהו השלב הפחות חשוב לטעמי וכפי שאטען בהזדמנויות אחרות, המשפט יכול להכיל ולחול (כמעט) על כל הסכמה אליה יגיעו הצדדים בכוחות עצמם.
רוב הסכסוכים המשפטיים בין בני זוג, כלומר כאלה שגלשו להליכים משפטיים מזיקים, נובעים לטעמי ממתן עדיפות לרובד המשפטי ומהציפייה שבית המשפט יפתור את הסכסוך. דעו כי אין דבר הרחוק יותר מן האמת. גם ההנחה שבית המשפט "יודע" יותר טוב מהו הפתרון "הנכון" לסכסוך הוא חסר בסיס. מה גם שבית המשפט יעשה הכל על מנת שלא להכריע בסכסוך; אתם תתקלו במושגים כמו "גישור" ו"יחידת סיוע" ובהחלטות כמו "הצדדים ישיבו להצעת בית המשפט", הרבה לפני שתתקלו ב"פסק דין" (אינני עוסק כרגע בתביעות למזונות קטינים שמתנהלות ב"מקצב" שונה ולא נטול בעיות כשלעצמו).
השלב האחיתופי ? כולם חווים אותו
אחד השלבים הבולטים שניתן לזהות בתגובה של אנשים לפרידה, והוא שלב משותף כמעט לכולם, הוא שלב אותו אני מכנה "השלב האחיתופי". השלב בו אנו צמאים למידע על עולם מושגים חדש של פרידות, גירושין, משמורת וחלוקת הרכוש - עולם גדוש בתחבורה של מידע ואף של עצות מהמעגל הקרוב. כולנו מכירים אדם בשר ודם שהתגרש והופך בלית ברירה לבר סמכא (בלי לזלזל, חלילה, בכוונות הטובות של הקרובים לנו).
זהו השלב בו אנו מוצאים נחמה בצרת רבים אחרים, שמגדילים בסיפורי גבורה על כיצד יצאו מהסכסוך כשידם על העליונה ? לדעתם. ברור כי זהו שלב טבעי לאדם ברגעי משבר, אפילו שלב מתבקש מאליו, אך מנגד שלב מועד לפורענות, לטעויות ולהחרפת הסכסוך. למרות הכוונות הטובות, דברי עידוד וחיזוק אינם מגיעים בהכרח לדרגת עצה טובה ועניינית.
אני בטוח שרבים מכם נמצאים בשלב זה ממש כרגע. רבים מהגברים שבניינו נחשפים לסיפורים מסוג "איך חתכתי את המזונות בחצי" או "איך ביטלתי לה את כרטיסי האשראי ושרדתי כדי לספר"; הנשים שבניינו בודאי נתקלות בסיפורים כמו "איך הפלתי עליו את כל המשכנתא" או אנקדוטות מסוג "איך צו הגנה קטן הופך גבר לצייתן".
אני כמובן ציני, ובחיים האמתיים יש לעיתים צורך וחובה לפנות לערכאות לשם הרחקת גבר אלים למשל, אך לרוב אין בסיפורים הללו את מלוא האמת. אתם לא תשמעו ממר "פטור ממזונות" על דמי הכתובה בהם חויב, או על אלפי השקלים שמשלם מידי חודש עבור הוצאות מיוחדות לילדיו, או על העובדה שקיזזו מחלקו בבית את כל חוב המזונות שצבר במשך שנים של הזנחת ילדיו. ואתן בנות לא תמיד תשמענה מאותה אחת על הילדים שחזרו להרטיב מאז אותו ערב שבא שוטר הביתה; אתן גם לא תשמענה אחרי שנתיים מזו שאינה משלמת משכנתא, כיצד הדירה נמכרה בכינוס נכסים, ומהחלק שלה תקוזז המשכנתא ש"הפילה" על הגבר, עד השקל האחרון כולל הפרשי הצמדה וריבית. אלוהים נמצא אפוא בפרטים הקטנים, ובמשך שנים של הליכים משפטיים מצטברים להם הרבה כאלה. ללמדנו שאסור בתכלית לקחת דוגמא מהליכים משפטיים של אחרים.
חפשו סיפורים אחרים
עד כמה שההשפעה של הסיפורים האלה שלילית ומצערת, ולעיתים הרסנית, הסיבה האמתית שאין להיתפס אחריהם, איננה כי אין בהם אמת או כי אינם מדויקים, אלא משום שלא אלה הסיפורים שעליכם לחפש. עליכם לחפש אחר נרטיב שונה לגמרי. ישנם סיפורים אחרים בתכלית, ולא תמיד אתם פנויים לראות אותם. סיפורים על פרידות מושכלות ומתוכננות, ומהונדסות סביב טובת הילדים. אין צורך להפליג למחוזות רומנטיים. זה קשה ביותר; זה אומר להפקיד הדדית את האגו בצד, ולבלוע המון צפרדעים. אבל התמורה היא ילדים שבטוחים בהורים שלהם, בשניהם, לפי התנאים שלכם. החלופה היא פקידי סעד שיפגשו עם הילדים, ואתכם, וימליצו לבית המשפט מתי תתראו עם הילדים - ברמת היום והשעה.
אם תתעלמו מהנטייה הטבעית לחפש סיפורי "ניצחון" והשראה לרוממות ברגעי משבר, תוכלו לצלוח את אותו שלב "אחיתופי" ותיווכחו לדעת כי חיים בינינו כאלה שהסדירו את המחלוקות שביניהם ללא הליכים משפטיים מזיקים, אלא בהסכמה ופשרה, ובעיקר לאחר שחשבו באמת כיצד הם מעניינים שחייהם יראו לאחר הפרידה וכיצד הם מתכוונים לעבור את המשוכה לצד ילדיהם. אנשים נוטים לשכוח כי "הקטינים" (כך אגב יכונו ילדיכם בהליך משפטי...) לא נשארים קטינים לעד בזמן שההורים מתווכחים. המוקשים רק ילכו ויתרבו. היום, אתם מתווכחים על חיתולים וצהרון, שזה הכסף הקטן. מהר מאוד תמצאו את עצמכם מתווכחים על שיעורים פרטיים, חוגים, וטיפולים אורתודנטים; ואז מגיעה חגיגת בר/בת המצווה, וטיול לפולין, וסמארטפון ואז שיעורי נהיגה. כל אחד מאלה הוא מוקש פוטנציאלי ומחולל תביעות יעיל ביותר במקרים שאין הסכמה ? גם הרבה אחרי שתתגרשו. חשוב מכך, מחלוקת קולנית סביב אלה תגרום עוגמת נפש אדירה לילדים ולא פעם נזקים ממש. חשוב להפנים זאת ולהציב מול העיניים רף יחסים צופה פני עתיד אותו אתם תקבעו, ואין בית משפט בעולם שיודע יותר טוב מכם מה טוב לכם ולילדים שלכם, ואם אתם זקוקים לסיוע מקצועי, צאו והשיגו אותו. לא צריך את בית המשפט בשביל זה.
דמיינו את מסיבת בר/בת המצווה
נסו אם כן לדמיין את בר/בת המצווה של הילדים בימי הפוסט-גירושין. בעוונותיי נתקלתי בלא מעט חגיגות בר/בת מצווה לילדים להורים גרושים. זו השתקפות גראפית ממש של הנסיבות וזה התקבע אצלי כמקרה בוחן. מדובר לטעמי באירוע מכונן עבור הילדים - האירוע הגדול הראשון שלהם. זה יכול להיות אירוע מעצים, מאחד, כזה שמביא להתרוממות אמיתית לילדים, להורים ולמשפחה המורחבת. כל הסבים, כל הסבתות וכל היתר. מאידך גיסא זה יכול להפוך לאירוע טראומטי, מחלל, עד כדי היעדרות אחד ההורים ומשפחתו המורחבת; אירוע שנקשרו אליו מריבות ודם רע ומנקז עבור הילד, חזותית ממש, את הקרע הלא פתור של משפחתו.
אז לסיום, נסו לזהות עצמכם באותו שלב אחיתופי. היו ביקורתיים לפלט של הסביבה, ויש הרבה ממנו. אל תחפשו את ההשראה במקרים הלא נכונים לכם. עליכם לראות לנגד העיניים מקרים פשוטים מהחיים, בנאליים אפילו. יום הולדת, יום הורים, בר מצווה וסיום טירונות. עד לשם אתם צריכים להסתכל.
