כוח ואנושיות – מאמר דעה על פי תפיסת הכוח-ידע של פוקו.
אי שם בשדה הכוח האמיתי של שורדים ולוחמים אנושיים קיימת ה-דילמה החובקת כל ביט (BIT)
אנושי, הבחירה של שולט או נשלט, מדכא ומדוכא בין מעשה כוח למעשה האנושי. אלה האחרונים
אינם בהכרח נפרדים במתווי החיים אף כשלרוב מציגים אותם כשתי תפיסות מנוגדות. ניתן להציגם
במאמר המקוצר הזה רק באופן מופשט, מרומז, חלקי, אך הן בהכרח מציגות דילמה בה נתקל
לעיתים 'האדם האמיתי'. אדם המפעיל שיקול דעת או לא? המחליט על פי פקודת 'אדונו', תכונתו
האישית או על פי תפיסת עולמו? אדם טבעי מול מכניסט, אינדיבידואליסט מול המנורמל/הממושמע,
האקזיסטנציאליסט מול הדטרמיניסט, המאמין באל מול המאמין באדם?....ועוד לעילה ולעילה
בחירות המביאות את הפרט לדיסוננס הכרתי מול צורות הדיכוי השונות אותם מזמן לנו הריבון
(סימולציות שלעיתים מיושמות בלימודיי מנהיגות אף שלרוב מנותקות מסודות החברה ופולחן
האל/ים).
מהו הכוח הפיזי או המטאפיזי המאפשר לשלוט באדם? שימוש בטכניקות גלויות של כוח לשלוט
באדם ידועות ונלמדות. אך מה עם הסמויות? הממודרות? הפולשניות? אלא שמשמשות בעצם
לצבירת ידע חדש המהווה כוח לשעבוד, לשיטות של ניצול, אמצעים לצבור ידע בסתר להשפיע על:
הצופה בטלוויזיה, האזרח ברחוב, התלמיד בביה"ס, האסיר בבית כלא, החייל בצבא, האברך בכולל,
החבר בקיבוץ. במבט כולל הפילוסוף פוקו מציג טענה ובה הגוף האנושי נכנס לעידן של מכאניות של
כוח. כוח שמפרק את הגוף, בוחן ומסדר אותו, מנרמל אותו, ממשמע אותו, כל זאת באמצעות המבט
המצמית של הפנאופטיקון (מתקן לצפייה והתבוננות שהגה הפילוסוף ג'רמי בנת'ם). פוקו הגדיר אותו
כ "עינו של הכוח", הפנאופטיקון הוא בעצם מטאפורה לכוח ממשמע המודרני, הוא מבוסס על בידוד,
אינדיבידואליזציה, ופיקוח (;P-189,1984 ,Foucaultויקיפדיה,?20:57, 5 ,4 ,2010). שימוש באמצעי זה
ניתן לראות על ידיי שימוש במצלמות נסתרות וגלויות (ועוד תשלובת של אמצעים אלקטרוניים,
חברתיים ורוחניים ממעשיי מודיעין-מסכל, גופים שלטוניים או משטרה חשאית- ראה הסרט "חיים של אחרים"),
כוח המאפשר לשלוט על אנשים, חברות, אוכלוסיות.
פוקו מוסיף פרספקטיבה נוספת למשמעותו של כוח הפועל גם מאופן עיצובו של חלל, של מבנים
ומרחבים הטרוטופיים, ארכיטקטורה של מרחבים אלה פועלת לשנות אנשים, להחזיק אחיזה
בהתנהגותם, לשנות אותם, כך ניתן לבטל את הפרטיות של האדם, לעצב את אישיותו בהתאם לחלל
המתוכנן ולקבע אותו: ראה בית ספר, בניין משטרה, מחנה צבאי, הבנוי משבילים, מסדרונות, חלונות
- שדה היררכי של נקודות תצפית (P-190 ,1984 Foucault).
את המפגש בין הכוח המצמית של הריבון ושלוחותיו לבין אותם דילמות אנושית אפשר לראות
בסיטואציות פשוטות ומורכבות בחיי היום יום, אך תחילה מומלץ להזכיר את המושג אנושיות
והטרמינולוגיה אשר הוא מביא עימו ב- human rights. אם כן מהי מגילת זכויות האדם:
"הם לא שיעור בהיסטוריה, מילים על דף, נאום או פרסומות..,הם הבחירות שאנשים עושים כל יום
כבני אדם, הם האחריות שכולנו שותפים לה לכבד אחד השני, לעזור אחד לשני, ולעזור לאלה
שזקוקים לכך" (סינטולוגיה, 2010).
כך ממבט של שולט ניתן לשקול כיצד צבא שאמור לכבוש כפר ובו אזרחים בוחן את השימוש באמצעי
כוח מול הפגיעה האנושית. או כאשר וועדה רפואית פועלת לעיתים כ"סגן של אלוהים" כאשר קובעת
מה יכנס לרשימת התרופות ומי קהל היעד שיהיה זכאי להם. או נציג חוק המעניש פרט כחלק
מענישה קולקטיבית, באין התייחסו למצבו של הפרט או לקולקטיב שיצר את אותה בעיה. זאת לעומת
מבט של נשלט המתמודד למשל עם דילמות קיומיות, אישיות, כלכליות חברתיות או תודעתית,
המתמודד עם דרך אי שוויונית של חלוקה של משאבים באוכלוסיה ושואף להשיגם/לתקנם. אלה הם
רק מעט מדילמות אנושיות איתם מתמודדים קבוצות ופרטים שרגע לפני שהם פותרים את הדילמה
האנושית עימה הם נתקלו הם אינם מבצעים 'CLEAR' או 'CLEAN' (האברד, 1984), או בודקים זאת
מנקודות מבט נוספות לפני שהם מחליטים על פיתרון. ולעיתים "הפיתרון הטוב" לדילמה מטעה
ומתחלק במכוון, והאדם (השולט או הנשלט) סובל מהחלוקה והייאוש שהיא מביאה. זאת הריבון
עושה על מנת שיתחנך או יתענה האדם בפיתרון למען ענייניהם של אחרים ולא לו, ויתעלה האדם
וישיג את השניים, דעה בכוח והידוע בכוח, וישיגהו ויעמוד בשיעור זה (רמב"ם, 1977).
כל זאת נאמר בהתרסה לייצוג השטחי של אותם דילמות אנושית בידיי שחקנים "גלדיאטורים"
בסדרות הקולוסאום הטלוויזיוניות המטעות את ההמונים ומכוננת את 'תרבות העדר' המוכרת היטב
לבלשנים היסטוריונים ופחות למבקריי המדיה הנבובים (והרי לכם כוח-המעצב אישיות קולקטיבית
ומקבע אותה בתת מודע של צופה הטלוויזיה). ניתן להתייחס באמירה זאת גם לקבוצה של בניי
מעמד גבוה כזה או אחר, לקבוצות הגמוניות למיניהם שאוחזות עדיין בכוח השלטון אשר הכוח והידע
הוא נגיש וזמין להם. לדילמה האנושית שאיתם יתקלו אנשים אלה יהיה משקל נוצה ביחס "לאדם
הפשוט המדמם בשדה הקרב". הריי ידוע כי בשדות כוח כאלה או אחרים, חייו של אדם תלויים בכל
פיסה של מידע, ו"ידע מגבוה" אינו "ידע מנמוך" (אך גם לכאורה "ידע מגבוה" הוא כמו עיכוב של "ידע
נמוך", ועוד רפרטואר של תרחישים מבוימים).
נוכל לדון מעט בהשלכות על החברה משימוש במנגנוני שליטה כפי שציין פוקו, אם נאמץ את נקודת
מבטם של דינאטיקנים (הסיינטולוגיה- מדע הנפש הופיעה לראשונה בשנות החמישים, לאחר
הפרסום המקורי של הספר "דיאנטיקה"): כאשר יש דיכוי (כאב) הנוצר מראשיי החברה הישר לאחד
מאנשי החברה, מופעל מקור של אברציה – מחשבה או התנהגות לא רציונאלית של אדם או קולקטיב
(האברד, 1984), שיהפוך לאירוע מדבק. למשל כתוצאה מהיד החופשית של המדינה המשתמשת
בעונשים הפוגעים בחלק מהחירויות של הפרט, נוצרת סידרה של אברציות אצל הנפגע שמתמשכות
ואינם נראות בעיני החברה, אך עוברות לכל עבר: לדור הבא או לכל מי שנחשף לאותו פרט או לאירוע
שיצר את האברציה. את זאת יגידו לא רק מדעני הנפש, אלה גם נציגיי הדתות השונים שידגישו את
תפקידה של הנשמה של האדם והיכולת שלה להעביר את האברציה גם על ידיי המחשבה. כל זאת
נאמר עם חשש לחתירה תחת הזכויות האנושיות והדמוקרטיות של הפרט ובשם הטוב האנושי.
נוכל למשל לקחת את הנרטיב הגיאופוליטי של פריפריה-מרכז, ולשאול האם יש לו קשר
בייצור/פיתרון של אותן דילמות אנושיות? האם סוחרים ובעלי מקצוע מוצאים אותה מידה של חירות
וניידות בין שתי אזורים אלה, ספק, זה העיקרון הטריטוריאלי ועיקרון ההשוואה של המדינה, של
שולט-נשלט, מרכז-פריפריה. כאן ועכשיו לא יקום הנביא עמוס ויאמר את דברו למען קולקטיב נשלט,
אך בחברה הפוסט מודרנית נוכל תמיד להמציא אותו. או פשוט להמשיך ולהעלות משמעויות קטנות
וחשובות באופן גלוי או סמוי עד שמישהו יצליח להפוך מילים אלה למציאות (או להגיע לרה-
טריטוריאליזציה קוסמית ולא גיאוגרפית ואז נאמר...נרטיב גיאופילוסופי) (דלז;גואטרי, 2008).
מסביב לדיאלקטיקה הדיסקורסיבית בה אני מציג כוחות פיזיים ומטאפיזיים ב"תיאטרון הבובות" של
האדם הנשלט, עומד כוחו של המעשה האנושי. בכוחם ושררתם של אליטות של מדינות, ערים,
וקבוצות כוח פוליטיות לפעול בעד או נגד קבוצות-יחידים ויחידיי סגולה, או לעצב אותם כרצונם
(אפרופו שבירת מיתוס חנה סנש). היא, היא מקור למיתוסים וסיפורי גבורה המהווים מקור השראה.
אך שלצערנו אפשרי במחוזותינו רק בעוד שנים רבות. היכן נמצא העיכוב הגדול ביותר בייצוג של
אמיתות ריאליסטיות או בדיוניות לפני הגיעם ל"מסך הקסם"? בינתיים השולפים המהירים ביותר הם
האמריקאים המחוברים לטבורו של כדור הארץ (בן שאול, 2000) ומייצרים סיפר מידי וחף מהשפעות
לאומיות והגמוניות במגבלות שלהם.
נחזור אל הפרט הקטן אשר נמצא בטווח הפגיעה: תושב הכפר שאמור להיכבש, החולה הזקוק
לתרופה או אזרח שנפל למעשה של בירוקרטיה זדונית, פרטים אלה מדוכאים על פי הבנתנו על ידיי
כוח הפועל מלמעלה-למטה. אף שלעיתים הם ינצלו אם יבחר השולט במעשה אנושי, אין מדובר רק
בכוחם המצמית והמנרמל של ישויות לאומיות או ממסדיות כאלה או אחרות. אלה בשדות כוח
מופרטים שלעיתים הורסים חייו של אדם/קבוצה באופן גס או מעודן, מתוקשר או מוסתר, מבוים או
טבעי. כוח שמגייס בעבור חופן דולרים קבוצות אידיאולוגיות או בירוקרטיה אפורה ומתיר אותה
מהאחריות לפתרון אותם בחרו.
אלה עניינים מורכבים ולכן אשתדל להעלות את המושגים כוח ואנושיות מנקודת מבט נוספת, של
שיתוף פעולה בין השניים. למשל כל אדם יכול לבחור מבנה כוח חדש אליו הוא מצטרף או אותו הוא
מגדיר כראוי יותר. כך למשל אדם המתחזק באמונה על ידיי הנהגת האל או אם תרצו בהנחיה
טרנסצנדנטיות כלשהיא המתירה אותו משרשראות החברה הכובלת, ועם מידת הקרבתו והתקרבותו
ישתנה מקומו בשדה הכוח? כך גם האדם המשכיל המגיע להתעלות הכרתית מזככת, פלא הידיעה
הופך למקור לשליטה בעולמו? אלה חיבורים בדומה לכוח האהבה, אשר בסיסם הוא האדם ואנושיותו
ולעיתים מתלווה אליהם כוח פלאי המעצים אותם, או אז הם הופכים לאחד? זאת לא נוכל להכיל היכן
שיש שררה ואטימות, בנליזציה של רוע או גזענות על צורותיה המטושטשות בחברה. כאן לצערנו
עדיין נעדר אותו שיתוף פעולה בין הכוח, למעשה האנושי. במקרה הטוב מתעוררות מערכות צדק
משפטיות או אלטרנטיביות לעזרת הפרט, לשפוט את השולט והנשלט באופן מחודש, כאן בעצם
משתנה תפיסתו וכיוונו של הכוח.
נוכל לשאוב השראה מדבריו של פוקו ולהגיד שכוח הוא פלואידי, ישות עצמית, הנעה בכל הכיוונים
בשכבות החברה כשאין לה בעלים, ודמות השולט והנשלט היא ארעית, זמנית, מתהפכת. אך
הסביבה הקונפורמיסטית מלמדת אותנו אחרת, כי המאבק הוא דרך (ליניארית והיררכית) לקבלת
הכוח, ודרך זו רצופה גם במעשים אנושיים, יחידים או רבים, תלוי בסביבה אליה הפרט משתייך?
ביבליוגרפיה
בבלי, י' (2010): דמות הקרבן והתליין בז'אנר סרטיי השואה, מחקר איכותני, מכללת אורנים.
בנימין, ו.: (1983) יצירתהאומנותבעידןהשעתוקהטכני. תל אביב: ספריית פועלים.
בן שאול,נ (2000): מבוא לתיאוריות קולנועיות, הוצאת דונון, אוניברסיטת תל אביב.
האברד,י,ר (1984):המדע המודרני של בריאות הנפש, הוצאת זמורה ביתן.
דלז, ד;גואטרי, ג (2008): מהי פילוסופיה, הוצאת רסלינג.
רמב"ם (1977): מורה הנבוכים, הוצאת מוסד הרב קוק.
Foucault, M.( 1984): The means of correct training, pp-188-190 in The Foucault reader edited by Paul Rabinow.
ROUSE.J.(2005): Power/Knowledge, Publications, Wesleyan University
