דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


הרגשת הדיין 

מאת    [ 27/02/2014 ]

מילים במאמר: 2043   [ נצפה 4062 פעמים ]

 

 

 

 

 

איתא בספרי, עה"פ "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך". מצות לא תעשה, אפילו "מראים בעיניך" על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם.    [ספרי פרשת שופטים פיסקא קנ"ד]

ומובא ברש"י בשינוי לשון, אפילו "אומר לך" על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם.

והעובר על לאו זה, הוא "זקן ממרא", וחייב חנק, ובתנאים המקובלים, המבוארים בסוף סנהדרין [פ"ד ב', פ"ו ב', פ"ט א'] ושם התבארו משפטי מצוה זו. [ספר המצוות להרמב"ם מצות לא תעשה שי"ב]

כלומר, החולק על החכמים עובר על לאו דלא תסור, אפילו אם הוא "גדול יותר מהם" בהבנת התורה.

ואפילו "ברור לו" שהם טועים, אינו רשאי לחלוק עליהם, ולא די בכך אלא גם יעשה כטעותם.

כי יותר טוב לסבול טעות אחד, ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו. כי אם לא, יהיה חורבן הדת, וחלוק לב העם, והפסד האומה לגמרי.

ולכן נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין, מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם, במצות להטות אחרי רבים.

ועל דרך ענין זה שעוררתיך בני עליו, אפרש לך אגדה אחת, [שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב נ"ט ע"ב] גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי, המתמהת כל שומעה.

אמרו שם, אשכחיה רבי נתן לאליהו וכו'. אמר ליה מה עביד הקדוש ברוך הוא בההיא שעתא, אמר ליה חייך ואמר נצחוני בני, שהיה שמח הקדוש ברוך הוא על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים.

ומה שאמר נצחוני בני, חלילה להיות נצחון לפניו ברוך הוא, אבל פירוש הדבר הוא על ענין זה. שבמחלוקת הזה שהיה לרבי אליעזר עם חבריו האמת היה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה, ביתרון פלפולו על חבריו, לא ירדו [החכמים] לסוף דעתו, ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול, והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שציותנו ללכת אחרי הרבים לעולם, בין יאמרו אמת, או אפילו טועים.

ועל זה השיב הבורא ברוך הוא, "נצחוני בני", כלומר אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת ולא הם, והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים לשמוע אל הרוב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאילו בעל האמת נצוח.                                                                                                                                                                 [ספר החינוך מצוה תצ"ו]

כלומר רצונו של נותן התורה כשנתן התורה הוא, כפי הרגשת הדיינים בפנימיות נפשם, איך שדעתם נוטה. ואפי' שלא מכוונים לנקודת האמת, מ"מ "הרגשתם קובע דין". ולכן ציוה נותן התורה, אפי' אומרים על שמאל שהוא ימין קבל ושמע.

ובאמת כן הוא מסקנת

הגמ', [בסנהדרין פ"ח ע"א] אפי' הוא [הזקןממרא] אומר מפי השמועה, והן [הסנהדרין] אומרים כך הוא בעינינו, [כלומר כך אנו מרגישים] נהרג, [הזקן ממרא] כדי שלא ירבה מחלוקת בישראל.

מוכח מהגמ', אפי' ברור שלא כוונו לאמת, ואומרים נגד המקובל מגדולי החכמים בדורות עברו, אפי' הכא נצטווינו, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך.

כי רצון הבורא, שהוא המחוקק האמיתי הוא, שדעת הפנימי של הרבים יקבע  הדין, ולכן אין כאן צל של ספק, באמת של הדין.

ולכן מובא בסנהדרין, [פ"ח] מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל, [שנחלק על החכמים בלשכת הגזית בד' דברים, במסכת עדיות פרק ה' משנה ו', וזל"ה, עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים, אמרו לו, עקביא חסור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך "אב בית דין" לישראל, אמר להן, מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו, הוא היה מטמא שער הפקודה, ודם הירוק, וחכמים מטהרין. הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, וחכמים אוסרים. הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת, וחכמים אומרים משקין] מפני שלא היה אב"ד, ולא פסק הלכה למעשה.

ולכן הדברים פשוטים, כי אם הסנהדרין חולקים, אם בא אחד לדין, המיעוט בטל. אבל כשיש מחלוקת הפוסקים בשו"ע, ורוב הפוסקים פוסקים אסרו אינו חייב הבע"ד לקבל דבריהם, מאחר שלא בא אליהם לד"ת, והתורה אמרה לשופט אשר יהיה בימים ההם, רק מחויב לקבל דבריהם מצד האמת של הדין, וכיון שהמיעוט מתנגד ואומר מה שהרבים מחייבים הוא פטור, נתעורר ספק באמת של הדין, כי כיון לנקודת האמת הרוב או היחיד. וכשהשופט שיהי' בימים ההם, בא לברר הספק מכח הרוב, חוזרים אנו לכלל אין הולכים בממון אחרי הרוב, היכא שהרוב בא לברר האמת של הדין, וע"כ יכול לומר קים לי כיחיד. [ועע"ב בשו"ת יביע אומר חלק ז' חושן משפט סימן ה']

ומבואר בחינוך [פרשת משפטים], מה שאני אומר, כי ברור לעולם, כששני כיתות חולקות שוות בחכמה, האמת כי כן נאמר בכל מקום, חוץ מן בירור סנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקים, לדעת איזה כת יודעת יותר, אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם.

והטעם, שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, ע"כ לשונו הטהור. [ע"ע במנ"ח מצוה ע"ח, שכתב מקורו מיבמות י"ד א' למאן דאמר עשו ב"ש כדבריהם כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו כו' ודוקא הבת קול הכריע שהלכה כב"ה ולא מפני שהם רוב. ועי' מגן אבות לתשב"ץ פ"ד במשנה אל תהי דן יחידי כו', ועיין רמב"ן סנהדרין פ"ד בשם רב האי גאון בתשובה, וכ"ה בתשובות גאונים קדמונים קאסעל סי' קמ"ד]

הוא מסכים, כי הילכתא כשמואל רוב החכמה מנצחת, גם נגד הרוב, והחילוק בין סנהדרין לבין מחלוקת יחיד ורבים, כתב בקיצור.

והנה הב"ח כותב, אם התירו חכמים בשעת הדחק, ויש הפסד מרובה לסמוך על היחיד, לא התירו לסמוך על קטן במקום שגדול ממנו חולק עליו, משום דיחיד כנגד רבים אשכחן בדוכתא טובא. אבל בקטן נגד גדול לא אשכחן.

וכתב עליו הש"ך, ליתא, דאשכחן בדוכתא טובא דפסקי הש"ס הילכתא כקטן נגד גדול כריש לקיש בהנהו תלת נגד ר' יוחנן. כדאיתא בפרק החולץ, קי"ל רב ורב יוחנן הלכה כרבי יוחנן, אע"ג דרב גדול היה מרבי יוחנן, כדאיתא באלו טרפות, ע"כ.

וצ"ע, ממסכת ע"ז [דף ז'] היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר, אם הי' אחד מהם גדול בחכמה ובמנין, הלך אחריו, ואם לא, הלך אחר המחמיר.

ולכאורה יש להבדיל, "יש היקש ניצוח, ויש היקש מופתי", אבל היקש ניצוח הוא מוחזק בחזקת אמת, למשל אם הוא חכם אינו מופתי, רק צריך להבין אפי' חכם גדול אינו ערב שלעולם ישפוט אמת, א"כ נוכל לחשוב שטעה הפעם, אבל מכיון שהוא חכם גדול מרוב התמדתו ועמקותו בתורה מוחזק יותר מהקטן ממנו, ולכן מנצחת דעתו על הקטן שיש לו יותר אחוזים לטעות.

והנה כל "דבר מושכל יש לו חזקת אמת עד שיוסתר", וזה הסותר ביטל חזקת הקודם. ולכן יתכן לפעמים שפוסקים כמו הקטן נגד הגדול, כי נמצא סתירה בגדול.

וכן כותב הרא"ש, הטעם דהלכתא כבתראי, מפני שידעו   סברת הראשונים, וחקרו והכריעו.

וכמובא בשו"ת הרמ"א [סימן מ"ד] וז"ל, כלל זה דהלכה כבתרא לא נזכר בתלמוד, אבל נמצא בגאונים וראשונים, שכל מקום שחולקים שני אמוראים ולא נפסקה ההלכה, אז נוקטים הכלל דהלכה כבתראי.

והטעם כתבו התוס' [בקידושין מ"ה ב' ד"ה הוה עובדא] לפי שה"אחרונים דקדקו יותר מהראשונים" להעמיד הלכה על בוריה. אבל הרא"ש [בסנהדרין פ"ד סי' ו] אומר, שהאחרונים ידעו סברת הראשונים והכריעו ועמדו על עיקרו של דבר. וכן היא דעת הרי"ף [בסוף מסכת עירובין, ויומא פ"ח]

והטעם שאמרו שהלכה כבתרא מאביי ורבא ואילך ולא לפני כן, כתבו הראשונים, לפי שקודם לכן לא היו התלמידים שונים אלא מה שקיבלו מרבם, אבל מאביי ורבא ואילך חקרו כל הדעות, ולפעמים מצאו שהרב הולך בשיטה שאינה אליבא דהלכתא. [מהרי"ק שורש פ"ד]

וכן בשו"ת הרמ"א [סימן מ"ד] מביא את דברי  הרא"ש [בסנהדרין פ"ד סי' ו'] שהאחרונים ידעו סברת הראשונים והכריעו ועמדו על עיקרו של דבר. ועי' במהרי"ק [שם] שגם במחלוקת הפוסקים שאחר התלמוד אומרים הלכה כבתראי במקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים, שאז ראו האחרונים והכריעו נגדם. וכן פסק הגהת מיימוני [בהגהותיו על הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה פ"ח, הגהות מיימוניות אות ג]

כלומר, שחקרו על איזה יקר ויסוד הוסד סברת הראשונים, ומצאו איזה עיקר אחר, שסותר לאותו עיקר, וסתרו בנינם, ולכן חלקו עליהם,

אבל לעולם, עד שלא מצאו סתירה לדעת הגדול, לא בטלו דבריו, כי לעולם חכמתו של הגדול מנצחת דעת הקטן ממנו בחכמה, אפי' במקום שרבים חולקים עליו, וכמו שהבאתי מהחינוך לעיל.

והנה בגמ' בסוטה [דף מ"ז] משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל. ומפרש רש"י אין מטים אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם.

וצע"ג, איך אפשר לומר ח"ו על מעבירי שושלת החכמה, שמגודל גאותם לא היטו אזנם לשמוע מפי רבם כראוי.

אולי אפשר לומר שלא היה להם אבירות הלב להתעמק מפני התלאות שעכרו וזח [ולא יזח החושן] ליבם מדבקותם, לכן נחלשה דעתם ולא השתוו

ועיין בהקדמת הרמב"ם למשנה הנ"ל, וז"ל, ענין דבר זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם לא תהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המדות בשום פנים, ואם תהיה, תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי למודם בכל מה שהיו לומדים אותו באחת המדות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני.

וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשואה לשמאי והלל רבותיהם, נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו, ולפי הכללים הידועים לו.

ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס, וגם אין אנחנו רשאים לפקפק במה שנחלקו בו, מפני שאינם כשמאי והלל או למעלה מהם.

כי לא חייב אותנו בכך ה' יתעלה. אלא חייב אותנו לשמוע מן החכמים חכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת. ועל אופן זה נפלה מחלוקת,

לא שטעו בקבלתם, וקבלת האחד אמת והשני בטלה. וכמה ברורים דברים אלה למי שמתבונן בהם, וכמה גדול היסוד הזה בתורה.

ופלא שהרמב"ם בהלכות ממרים [פרק א'] פוסק, יש רשות לבי"ד לסתור הדין שדנו הבי"ד שקדמו, אם גם היה גדול ממנו בחכמה.

וצריך ביאור, הרי היה לנו פשוט מקודם, כי מי שגדול יותר בחכמה הוא המנצח.

וגם הרמב"ם עצמו סותר את דבריו שם, כי בהלכה ב' כותב, אין הבי"ד יכול לבטל דברי ביד חבירו, אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ועיין ברמב"ן [על ספר המצוות להרמב"ם שורש ראשון דף ז' ע"ב].

ואפשר לומר, כי אם בי"ד בא לבטל תקנה, אין להם כח לעקור. אבל לדין יש,  כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. כמו  שביארנו לעיל, כי הגדול אינו מופת, אלא ניצוח, ויכול לטעות.

וכמו שכתב הרמב"ם, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר בי"ד שבדורך, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

והנה הכסף משנה כותב על אתר, מה שהורה התורה אל השופט אשר יהיה בימים ההם, המכוון, שהשופט אל יסוג אחור מפני רום מעלות בי"ד הגדול, מ לדין נגד הדין שדנו בהם.

ולכאורה הרמב"ם לא פסק כך, וכן ראיתי שהגמ' מקשה, מיתבי, ומפריכה הלכה של תנא, וכן ראיתי גדולי הפוסקים דחו הלכה כשראו סתירה ממקום אחר, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

והנה בספר טל אורות כותב, אין דבר עיון ומחקר בעולם, שאין לו כח מוצא ויסוד נטועה בנפש הנקרא לדבר זה אב, ובלשונם נקרא פרינציפ, והוא מקור הדבר אשר ממנו יזוב המעין הדבר ההוא, ואבי העיון הוא כח הנטוע בנפש, להתענג על אהבת האמת. ואשר לא טהור הוא ברעיוניו לאהוב את האמת, כל מחקריו הם יתומים, ואין להם אב.

יוצא, כאשר מתווכחים שם בדעתו ותכליתו אל נקודת האמת, ולא לענין אחר, אז המושכל אמת, כי ממקור אמת יוצא רעיונות אמתיים.

וגדר המקרה, מעט הזדמנותו.

אבל כשבמטרה של המתווכח אל הניצחון, מחויב הוא לטעות, ואין אמונה בו, כי מושכלותיו נובעות מהשחתה, ויכול במקרה לכווין אל האמת ובדרך הזדמנות, וזה נקרא פלפול של הבל. ודרך הראשונה תיקרא פלפול אמת.

הנה יש עוסקים בתורה מאהבת האמת, ומעלתו משולש.

א.   ישיג התכלית, כי האמת בסתר, אפי' אין אחר עמו, כי ניצוץ אחד יבריק בו מנקודת האמת, מי יוכל לשער גודל תענוגו, עד שכל מחמדי תבל וכל תענוגותיה לא יכילוהו.

ב.    ישיג האמת, כי מקורו אמת, וחושך אור בעדו.

ג.     שמח באמת, כי מאוויו אמת, ואדם אינו שמח בישן, רק בחדש, וכשרואה אור יאמר ברקאי, וישמח ויאמר, אהה.. חקרתי ומצאתי יגעתי והיגעתיו.

ולכן כשרוצים לשחות בעומק ים התלמוד, חייבים לדעת להבדיל בין לבין, ולכן  קמו הראשונים כמלאכים וקיצרו את התלמוד, כי הרי אמרו בברכות [דף ו'] אגרא דשמעתתא סברא, יגע ומחשב להבין טעמו של דבר. [המשך יבוא אי"ה]

ביקרא דאורייתא

יעקב

שיש




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב