המצוות ומעשים הטובים, הם ההנאה האמיתית בעולם זה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

המצוות ומעשים הטובים, הם ההנאה האמיתית בעולם זה 

מאת    [ 26/01/2014 ]
מילים במאמר: 6974   [ נצפה 2224 פעמים ]

 
 

 

 

 

 


 

 

הדרך אל האושר

מאת: אליאב אדרי

(מתוך הספר: "החיים והמוות - ומה שביניהם")

              

 

מעשה בשני קבצנים, האחד צעיר והשני זקן, שחברו יחד לאסוף נדבות. מטבעו של עולם, שלבם של בריות נפתח יותר למתת יד לקבצן זקן בא בימים, ואף מצאנו אי אלו אנשים שרוגנים ורוטנים על כך שצעיר עול ימים מביא את לחמו דרך נדבת לב ולא דרך עבודת כפים. מכל מקום, כשנועדו שניהם יחדיו, קבעו ביניהם שבסוף כל יום יחלקו את שלל קבצנותם חצי בחצי, כי מחיר שיבתו של הקבצן הזקן, מול שכר שמירתו ושימושו של הצעיר את הזקן, שווים הם.

ויהי היום, קרבו למקום אשר לא דרכה שם כף רגלם. כבר ממרחקים ראו בית גדול מואר באור יקרות. מיד עם התקרבם אל הבית שמו לב ששמחה גדולה התקיימה שם, ושזה עתה נסתיימה. נכנסו לתוך הבית הפתוח לרווחה, ובראותם את שיירי השמחה ביקשו מבעל הבית רשות לסעוד בשיירים את רעבון לבם. בשמחה רבה הורה בעל הבית למנקים להפסיק את מלאכת ניקיון השולחנות, עד אשר ישברו הקבצנים את רעבונם בכל הנותר, ככל אשר תאווה נפשם.

עם סיום סעודתם, נזכר בעל הבית שישנו עוף צלוי שלם במזווה, מיד הוציאו להם. אך לאכזבתו, אחר שמילאו כריסם בשיירי הסעודה, לא נותר מקום בקיבתם למנה יפה מן הסעודה עצמה. אחר הפצרותיו הואילו בטובם לקחת את העוף השלם עימם למסעותיהם, ובתוך התרמיל דחפו את התרנגולת הצלויה כצידה לדרך.

כדרכם של אביונים מצאו בית הכנסת להתפלל בו תפילת ערבית, וללון בו את לינת הלילה, אחר יום מפרך בהליכה וקיבוץ פרוטותיהם. סידרו את מצעם לשינה באחד הפינות, ועד שלא הספיקו לקרוא תפילת המפיל, נפלה עליהם התרדמה.

*

ויהי באמצע הלילה, התעורר הקבצן הצעיר משנתו כשרעבונו מציק לו. נזכר בעוף המונח בתרמיל ושקל בדעתו לאוכלו.

הדליק נר להפיג החשיכה, וחיפש את העוף בתרמיל. אך למרות חיפושיו הנמרצים כאילו קם העוף לתחייה ופרח ונעלם. במאמצים קדחתניים המונעים מרעבונו המציק הפך את כליהם, חיפש בכל שטח בית הכנסת, אף הגדיל והציץ בתוך ארון הקודש, אולי החביא שם חבירו את העוף.

נרגז ומורעב הסתפק האם להעיר את חבירו הזקן, לריב עימו על כך שהקדים ואכל לבדו את העוף שכה חשק בו עתה. וכי העוף של הזקן שאכלו לבדו?! אך לבסוף החליט להשאיר את חבירו הזקן לשנתו, ולדחות את מריבתם עד שיאיר היום ומתפללי תפילת הוותיקין יופיעו בבית הכנסת.

עם שחר נשמע רחשם של המתפללים הראשונים בבית הכנסת, התעורר הזקן ודחף מרפקו בין צלעותיו של חבירו הקבצן הצעיר להעירו. אך הצעיר עייף היה מחיפושיו הבלתי נלאים בלילה אחר הצלי, התקשה לקום, וכנראה שהיה עסוק בחלומו בגריסת עצמותיו האחרונים של העוף שנפל לו בשלמותו בחלום. מבין סדקי עיניו שמע את חבירו מפתה אותו לקום ואומר: בוא נתפלל שחרית מחכה לנו סעודה שלמה אחר התפילה.

או-אז עלתה בו חמתו. "איזה עוף מחכה לנו אחר התפילה, שמא השארת לי ממנו איזה שוק או כנף?"

"וכי מדוע אתה חושדני?" - ענהו הזקן.

"אין שום זכר לעוף, ואין לך אלא מלח לזרות על פצעי" - פסק הצעיר.

"במטותא מינך, חפש את העוף וראה שהוא עדיין כאן, שלם וצלוי ממתין לתפילת שחרית" - החרה אחריו הזקן.

"אדרבה, הראה לי את העוף ומיד נתפלל עימו תפילת שחרית..." - לעג הצעיר.

ניגש הזקן לתרמילו של הצעיר, והוציא משם את העוף הצלוי שהמתין להם בצנעה ובסבלנות כל הלילה...

"וכי מדוע החבאת אותו בתרמילי?" - שאל הצעיר מובס.

"וכי מדוע? החזיר ושאלו הזקן. "ידעתי שזה המקום האחרון שתחפש בו. טיפות נר החלב על תרמילי ומהפכת סמרטוטי יעידו על חיפושיך הנמרצים כל הלילה אחר העוף. חיפשת בין בגדי, בתרמילי, לידי, מסביב, עקבות נר החלב מעידים על מעשיך כאן כל הלילה. אך רק מקום אחד נשאר נקי ומסודר, תרמילך..."

 

'שם' - תהיה קבורתכם

חיפושים רבים בין הדרכים סובבים הבריות לחפש את אושרם, את יעדם, את חייהם... בכל מקום יחפשו ויחטטו במרץ רב, אך כאן, ליד מפתן ביתם, הוכו עיניהם בסנוורים מלראות את האור הגדול הזורח, מאור עיני חכמים באור יקרות.

ואנחנו. איפה אנחנו מחפשים את האושר שלנו?! האם אנחנו מרחיקים לכת אל 'התרמיל' של השכן לפני שאנחנו בודקים מתחת ל'אף' שלנו?

האשראמים בהודו מלאים בצעירים שיצאו לחפש את האושר, שמבקשים למצוא משמעות לחיים ולקיום. צעירים חסרי מנוח יושבים ברגלים משוכלות ושותים בצמא את דבריהם של זקנים חסרי שיניים, שמלמדים אותם על משמעות החיים ומטיפים לאהבה אוניברסאלית שתוליד משמעות ותקווה. הם יושבים ושומעים, לומדים ומקשיבים, וכשהם חוזרים ארצה ונקלעים לפתחו של בית מדרש, הם מגלים שהאושר והמשמעות וגם האהבה נמצאים כאן ליד ביתם שלהם.

"לא בשמים היא... ולא מעבר הים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל). הרבה "שמים" מציב לו האדם למטרה חייו. "שם" מונח האושר הגנוז, "שם" אמצא את עצמי האובד ומתחמק ממני כל הימים, "שם" הדשא ירוק יותר, "שם" אגיע לפסגת חיי, "שם" יהיה טוב יותר, "שם" נולדתי ונולדו ידידי ושם אני נמצא.

אמרו חכמים בגמרא, כי לפני כשלשת אלפים ושלש מאות שנים, כאשר ביקש בורא עולם לתת תורה לעם ישראל - "כפה עליהם את ההר כגיגית ואמר: אם אתם מקבלים את התורה מוטב. ואם לאו, 'שם' תהיה קבורתכם!" (שבת פח ע"א). דייקא, "שם" תהיה קבורתכם, לא "פה" תהיה קבורתכם. כי הקבורה האמיתית לאדם שלא מוכן לקבל על עצמו תורה ומצוות היא "שם". רודף כל חייו בריקנות אחר איזה שהוא "שם" המתחמק ממנו ומתעתע בו כמשובה; ואחר שכבש "שם" אחד באומץ ובגבורה, מיד נפרס לפניו "שם" חדש, המותיר את כל מה שכבש ריק ונבוב, ללא סיפוק.

"לא בשמים היא - ולא מעבר הים היא". אין לך מה לחפש במרחקים את יעודך וסיפוקך מחייך הנדכאים. העצבות בבדידותה תאכל אותך בכל מקום שתפנה. המרירות והאכזבה תרדוף אותך לחפש את עצמך ללא לאות. שדות זרים יאכילוך לענה בכל אשר תפנה.

כאן, לידך, "בפיך ובלבבך", נמצא מה שאתה מחפש "שם", הכל גנוז ביהדות, בתורה; בך עצמך! פתח תרמילך שלך, את מה שנשאת כל הדורות מתוך קושי ועינוי, את תיק מסעך פרוס, ותתפלא לראות בו את אושרך הממתין לך, גנוז ממך כל הימים.

 

ההר וחוט השערה

את הרעיון הגנוז בפשר כפיית ההר כגיגית, הסביר נפלא הסבא מנובהרדוק זצ"ל בספרו "מדרגת האדם" (ח"א עמוד כח) בהקדים:

שתי פנים לו ליצר הרע, משתי זוויות. "צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים - נדמה להם כחוט השערה" (סוכה נב). כי כך דרכו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך; הוא מוביל את האדם בפסיעות קטנות, בלתי נראות, ושוב - הריהו בתחתית המדרון.

ראשית פיתויו במשהו, בכהוא זה. החכם עיניו בראשו, והוא רואה את העבירה גוררת עבירה, והשתיים הופכות לשלוש, והן נסבכות ונפתלות ונכרכות סביבו - "הוי משכי העון בחבלי השווא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה). כחבל הזה השזור מסיבים דקים. רואים - ונרתעים מבעוד מועד. "צדיקים נדמה להם כהר".

הרשעים הולכים אחר עיניהם; לפניהם חוט שערה - והם נפתים בו. ועוברים, ושונים, ונעשה להם כהיתר. לא יעבור זמן רב והם ימצאו עצמם בתחתית ההר. הר של שערות.

וכאן נשאלת השאלה: אם אכן זהו המסלול, זהו המדרון - כיצד אין הרשעים מבחינים בו? האם אינם רואים הם תחתיתו? האם אינם לומדים לקח מקודמיהם, מחבריהם?

והתשובה מפתיעה.

הם רואים. הם רואים את חבריהם שהמיטו על עצמם את ההר כולו. אבל ההר הזה אינו כסלע המוחץ את הנקלע תחתיו. לא, זהו הר חלול, הר כגיגית. אפשר לחיות שם, לטייל ואפילו ליהנות.

אבל ממנו אי אפשר לצאת...!

*

משל לזבוב הרואה את חבריו מפרפרים בצלוחית של דבש. הדבש מתוק, מגרה, וחבריו טובעים בו עד צוואר. מפרפרים בכנפיהם, כל כולם פעילות והנאה.

אבל, האמת היא שהם כבולים, מבוססים בדבש - וסופם חנק!...

זהו ההבדל בין הצדיק לרשע, בין הנזהר לנפתה.

הנזהר חודר למשמעותם של דברים ורואה את הכבלים - חבלי שווא הסמויים, את ההר הרובץ כגיגית.

הנפתה מביט אל החיים שבגיגית, והחיים קורצים ומושכים - וסגורים וכולאים...

הקב"ה הראה להם במתן תורה את ההר כגיגית. את ההר המורכב מאלפי חוטי שערה, ואמר להם: "אם אתם מקבלים את התורה", על כל תג ותג - "מוטב"; ייטב לכם. ואם לא - "שם" מתחת לאותו הר "תהיה קבורתכם" - במקום בו נדמה לכם שרוחשים חיים, לא חיים אלו, אלא פרכוסי קבורים...

 

צוחק מי שצוחק אחרון...

כל מפגש עם העולם החומרי ועינוגיו - משאיר שובל של עייפות הנפש. כל כניעה לתביעות עינוגים חיצוניים - משעבדות את האדם לצרכים מבחוץ.

כל שיעבוד, מרוקן את האדם מאושרו - עושרו הפנימי.

אדם שמחפש כל הזמן סיפוקים מבחוץ - מנותק מהחיים. הוא חי כל הזמן, כל שעה חיים של אחרים. חיים שאינם שלו! אין לו פנאי לחיות את מה שיש לו. את החיים שלו עצמו. אף פעם הוא לא חווה את חוויית העכשיו. פניו - תשוקותיו - רק אל הכיבוש הבא.

במילים אחרות: יש לו רק מה שאין לו!

*

הבעיה היא שבני האדם נוטים לברוח מכל הזדמנות של מפגש עם עצמם. מפגש כזה משעמם אותם. בדרך כלל הוא גם מסתיים בסכסוך...

- מפגש כזה עשוי לעורר מחדש את שאלת משמעות החיים, וזו האחרונה עשויה לגרום להם לחיות את החיים עד תום!!!

בני אדם מעדיפים לעשות הכל, ובלבד שלא לפגוש את עצמם לחמש דקות רציניות. ובלבד שלא יצטרכו לעמוד פנים אל פנים מול השאלה ש'עצמם' שואל אותם: "לשם מה אתם חיים"???

אנשים רבים בעולם נוטים לדחות את החיים... הם כורכים את האושר של חייהם במאורע כזה או אחר שעתיד להתרחש בקרוב: הנה רק נגמור עם המשכנתא, רק נתחתן, רק נתגרש, רק יגדלו הילדים, רק נרכוש מכונית, רק נחליף את הדירה... או אז יתחילו החיים עצמם. נהיה מאושרים באמת.

זוהי נטייתו של האדם, לשייך את החיים אל משהו שיתרחש מיד אחרי הסיבוב.

בכל שלב יש להמתין לביצועו של סיבוב אחר, ומיד אחריו יתחילו החיים במלוא עוצמתם.

*

משל נפלא שמור בידנו מאוצרם של חכמי המחשבה, הממחיש היטב את הדברים. מעשי בכפרי שאיווה לו להכיר את שכיות החמדה של העולם. קיבץ מעט כסף, צבר פרוטה לפרוטה - ויצא אל עיר המטרופולין הגדולה של ארצו - להתוודע מעט אל "העולם הזה".

 בהגיעו למקום תפשו עיניו מודעות שובות עין על קרקס עולמי, קרקס-פלאים שהגיע למקום, המציע את מירב ההנאה לצופה. נכנס הכפרי אל "הקרקס העולמי" - לצפות בפלאיו.

בקופה הראשונה שבתה עינו כרזה מאירת עיניים שהתנוססה מעל הקופה: שלם חצי דולר - ותזכה בחצי מליון דולרים...!

לזכות בחצי מליון דולרים...?! דמיונו של הכפרי נשתלהב. אמנם חצי דולר זה לא מעט בשביל כפרי שחסך פרוטה לפרוטה, אבל ריווח של חצי מליון דולרים בצדו... הן את כל הכפר עם כל הפרות והלולים יוכל לרכוש, ועוד יישארו לו לא מעט מזומנים...!

רכש הכפרי כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש רחב ידיים, מגרש ריק. סוס בודד עמד ליד הכניסה ראשו שקוע אל תוך אבוסו.

מלא הכפרי פליאה, מה יש לו לעשות במגרש ריק ושומם? אך הנה נכנס אחד מאנשי הקרקס והחל מסביר לכפרי:

בעוד דקות ספורות ישמע צלצול פעמונים. זה האות, הסוס יתייצב על המגרש, יתחיל לרוץ - ואם תתפוס את הסוס - תקבל חצי מליון דולרים. פשוט מאד. אתה צריך רק לתפוש את הסוס, לגעת בו - אפילו בזנבו - ואז... חצי מליון דולרים...

הפשיל הכפרי את שרווליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות, ואכן אחרי דקות ספורות נשמע האות, צלצול פעמונים רועם, הסוס נטש את אבוסו התייצב על המגרש, איש הקרקס הצליף אחדות בשוטו - והסוס החל בריצה כשהכפרי אחריו...

 שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו בלהדביק את הסוס. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט... עוד קצת מאמץ... כמה קפיצות נועזות - וחצי המיליון... אולם לאט לאט עזבוהו כוחותיו. לא במהרה נאות הכפרי להשלים עם המציאות ולנטוש את המרוץ האווילי, לוותר על הזכייה העצומה של "הקרקס העולמי"? בשארית כוחו השתדל לעשות ולנסות את הכל - עד שנפל מתעלף, חסר נשימה - אל ריצפת המגרש...

 לאחר שרוחו הושבה אליו והתאושש, יצא הכפרי מחוץ למגרש המרוץ ומצא את עצמו נוכח כרזה מאירת עיניים:

 שלם רובל - ותצחק מלא חופניים!

 רובל שלם זה הרבה כסף בשביל הכפרי, אולם לאחר מה שעבר עליו היה זקוק מאד למעט צחוק בריא, לפחות ליהנות קצת "מהקרקס העולמי" משכיות החמדה שבו.

 הכפרי שילם את הרובל טיפס בגרם מדרגות ומצא את עצמו ביציע גדול המשקיף אל מגרש ריק. סוס בודד עמד ליד הכניסה ראשו שקוע אל תוך אבוסו... ליד הכניסה עמד אדם מפשיל את שרווליו, מסתכל בחוסר סבלנות בשעונו. מחכה...

 ביציע החל מהדהד קולו של הכרוז:

 היכון - הצחוק הגדול של "הקרקס העולמי"... בעוד רגע קט יחל המרוץ, כאשר למטה בזירה ינסה האיש שלפניכם לתפוס את הסוס...

כולם מסביב צוחקים וצוחקים, ואילו הכפרי יושב ודמעות בעיניו.

כך נראה העולם, כך נראים האנשים. אם רק יצאו ויביטו במהלך חייהם, במרוץ המטורף שבו הם חיים...

באותה שעה איש לא יצחק, גדול יהיה הכאב...

 

האדם, הנחש ושני העכברים...

ברוח זו נשכיל להבין, בעיה עקרונית הקיימת אצל מי ששואבים את משמעות החיים מרדיפת תענוגות בשרים ובילויים.

יכולת ההנאה מתענוגי עולם החומר נמצאת ביחס הפוך לגיל; כשהאדם צעיר - חושיו חדים וערים והוא חווה בעוצמה גדולה את ההנאות הגשמיות. ככל שהוא מזדקן - מתקהים החושים, וממילא קטנה היכולת ליהנות ממנעמי החומר!

על כך התאונן ברזילי הגלעדי לפני דוד המלך: "בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע, אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה, אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדני המלך" (שמואל ב יט, לו).

ישנם בני אדם הסבורים שהערך העליון בחיים הוא הנאה גופנית, והאדם, לדעתם, אינו יותר מאשר גופו החומרי. משום כך מגיעים הם למסקנה של "חטוף ואכול! חטוף ושתה!". 'אכול ושתו כי מחר נמות' (ישעיה כב, יג). הם חשים אמנם את חד פעמיותו של הזמן - "חיים רק פעם אחת", הם נוהגים לומר. 

על האבסורד שבבסיס הגישה של 'אכול ושתו כי מחר נמות'- מספר המשל הקדמוני:

מעשה באדם שהלך במדבר ותקפה אותו חיה רעה. הוא ברח מן החיה לעבר באר שנמצאה בקרבת מקום, אבל לדאבונו היה בקרקעית הבאר נחש. האומלל נאחז בשיח הצומח בקיר הבאר היבשה. מצד אחד פחד מהחיה ומצד שני פחד מהנחש. כעבור זמן מה, התעייפו זרועותיו מלאחוז בשיח אבל הוא החזיק מעמד. לפתע הוא הבחין בשני עכברים, לבן ושחור, שכרסמו את השיח שבו הוא נאחז. הוא הבין שסוף השיח ליפול ואז יגיע גם סופו. בעודו תלוי שם, הוא הסתכל סביבו, וגילה טיפות אחדות של דבש על עלי השיח. מיד הושיט ההלך את לשונו וליקק בתיאבון את טיפות הדבש...

משל נפלא זה מתאר את הטרגדיה שאליה עלול להיקלע האדם בעולם הזה:

ההולך במדבר הוא האדם; החיה הרעה הן הצרות שמהן מנסה האדם לברוח; השיח הגדל בקיר הוא הזמן הקצר שהוקצב לחיינו; העכבר השחור והעכבר הלבן הם היום והלילה המכרסמים בזמן ללא הפוגה; הנחש המחכה למטה בתום הזמן הוא המוות. על אף המציאות הטרגית והקשה של האדם בעולם, נמנע הרוב המכריע של בני האדם מלתת לבו אליה, ואינו חושב על דבר - פרט לקורטוב הדבש שאפשר ליהנות ממנו בדרך...

*

בנושא זה התבטא הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק א, בביאור חובת האדם בעולמו):

"ותראה באמת, שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו [עבור מצבו] בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה?

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון..." (תהלים צ), בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת - המוות. אחד מני אלף לא יימצא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם", (עכ"ל).

כלומר, החיים הקצרים והחולפים מצד אחד, וטרדות העולם מצד שני, כל אלה הופכים את הניסיון למצוא משמעות ואושר בתענוגות העולם, לדבר שנועד מראש לכישלון ולמקור אכזבה ותסכול.

 

רוב ימי חיי האדם עמוסים בצער ובמכאובים

הגה"צ רבי ישראל יעקב קניבסקי זצ"ל ('הסטייפלר'), מגדולי הדור הקודם, הוסיף על הדברים:

"והמתבונן באמת יראה בעצמו ובמכיריו שרוב ימי חייו הם בצער ומכאובים שונים ומשונים... ורוב בני אדם מתייסרים וסובלים ממחסור בפרנסה או עומס חובות. והעשירים - הלוא 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. וכן הקנאה אוכלתו והחרטה מנקרתו (למה לא השכיל בשעתו לעשות או להשיב כך וכך), ופעם השעמום, ופעם התאווה, שמתאווה דווקא למה שאין בידו להשיג, והפחד אודות העתיד, אודות מצבו הפרטי או קרוביו או מצב מדיני. ועל כולם - תאוות הכבוד אשר לא יימלט ממכאובו כמעט בכל יום אם מבני ביתו אם ממכיריו, פעם פגעו באמת בכבודו, פעם בדמיונו ... וצער גידול בנים בקטנותם ובגדלותם, אשר כרוב אהבתו אותם כן רוב צערו אודותם...

"ובהתקרב ימי הזקנה ירגיש שהוא נדחה מעמדותיו ונעשה טפל, אמנם מתאמץ הוא להחזיק מעמדו כמקודם, אבל לאט לאט נדחה הוא לקרן זווית ועיניו רואות איך אחרים יורשים מקומו בחייו. ואחר כך הוא נעשה למשא ולעול למשפחתו ולכל מי שלפני זמן היה הוא השליט עליהם. ואחר כך (על פי הרגיל) עוסק ברופאים ורפואות... עד שמגיע יומו כי הולך הוא לבית עולמו. והוא נרעש ונפחד מאבדת עולם הזה ועזיבתו, ונעשה מיואש, ועובר בטל כחרס הנשבר, וככלות הכול מסיים החיים במוות וייסורי מיתה רחמנא ליצלן [ה' יצילנו].

"מעתה תשאלו למה נברא האדם הלזה לחיות חיים מעורבים יגון ושמחה, צער ועונג, עליות וירידות והמון תמורות, ורובם צער וכאב לב. מה זה ועל מה זה?! והתשובה האמיתית היא: מפני שכל חיי עולם הזה אינם אלא מעבר ופרוזדור לחיי הנצח אשר אין ערוך אליו... והדבוק בהשם יתברך ובתורתו הקדושה יקבל באהבה כל פגעי הזמן, יהיו מה שיהיו, בידעו כי השם יתברך אתו ו'כל דעביד רחמנא לטב עביד'".

*

האין זה אבסורד שלאחר שטרח אדם כל כך בצבירת הישגים, בבניית עצמו מן המסד ועד הטפחות - למד לזחול, ללכת, לאכול בסכין ובמזלג, למד בבית ספר יסודי ובתיכון, למד מקצוע, עמד בבחינות קשות, בנה קריירה, הקים בית, "עשה כסף" ו... כעת הכול מוכן והוא יכול לקטוף את הפירות, דווקא עכשיו הוא מת?! משל למה הדבר דומה? לאדם שטורח בכל אונו והונו במשך שבעים שנה לבנות בנין מפואר, מונומנט יחיד במינו, וכשהכל מוכן והמוזמנים הרבים מגיעים לטקס חנוכת הבית, הוא לוחץ על כפתור ו... הכל מתפוצץ!!!

ירשום אדם לעצמו רשימה של תענוגות שהיה רוצה להגשים: לאכול כל יום במסעדה יוקרתית, לרכוש וילה עם שלושה מפלסים, להחזיק שתי מכוניות, לנסוע כל שנה לחו"ל ועוד. הבה נבדוק: כמה סבל ודאגות מונעים ממנו במשך החיים ליהנות מן הנ"ל? כמה זמן יעבור עד שיתרגל האדם למצב החדש וכבר לא ייהנה ממנו? כמה זמן יעבור עד שתתגבש אצלו שאיפה לעבור לבית גדול יותר?... כך גם, למשל, פועל הסם על המכור לו - הוא מחייב אותו להגדיל את הגירוי או להתאפק כדי שיוכל שוב להגיע לאותה הנאה, אך... תהליך זה עצמו מכאיב.

האדם המתבונן מגלה, שהנאות העולם הזה אין להן קיום עצמי והן נמצאות תדיר בתהליך של דעיכה.

מה הפלא, איפוא, שהאושר רחוק מאתנו והלאה...

 

עולם התענוגות מול עולם התורה

הנאות העולם, טען הרב מפוניבז', מעצם מהותן חסרי אושר. והעולם מחפש כבר מיום בריאתו אושר בלתי אפשרי. הנאות העולם מעצם טיבען מצומצמות:

"גוף האדם שהוא מוגבל, אינו יכול לקחת יותר מגבולו... וכשהוא אוכל יותר מהראוי כבר חולה על ערש דווי".

תענוגות העולם הם גם זמניים:

"והלא כל תענוגי העולם יש להם תכלית, ולכל היותר הרי אפשר לשער בדמיון מפותח את ההנאות והתענוגים בבתי המשתאות שלהם, ואין להם שום קיום".

מלחמת העולם השניה שנתגלגלה עד סין - היא עדות:

"ובזמננו, שאנו רואים איך שמהכל נעשה עפר ואפר; ומיגיעה ועמל של עשרות שנים נעשה אבק פורח; ואין שכל העולם ממש בלי שום רגש חיים; ואיך ברגע אחד חרב עולם של תענוגות - וכבר אין זכר לשמחה ותענוג".

אבל הדבר החשוב ביותר: עולם רוחני פטור מה'תלות' בגורם חיצון:

"החיים עם תורה אין להם גבול, ויכול ליהנות מהם אף כשהוא יחידי ובדד מהעולם ומהבריאה העצמה, ויש לו עונג מהחכמה כשמעמיק ורואה הבינה שבכל חלקי הטבע" ("ממזרח שמש" בראשית).

*

נתאר לעצמנו את הגאון הרב מפוניבז' עצמו נוסע ברכבת. בעוד כל הנוסעים מסתכלים סביבם ומשקיפים דרך החלונות כדי לקלוט חוויות מן החוץ, יושב לו הגאון ומנתח סוגיה, מגדיר את מושגיה ואת נושאיה ומאיר את מהלכה, וכל זאת מבלי שנבחין בו כל רמז לפעילותו הפנימית הזאת.

נתאר לעצמנו את ר' ישראל סלנטר בתא כלא בודד. האם תיפסק לרגע עבודתו על מידותיו? וכי צריך מנין לשם כך? מה ימנע ממנו לעסוק בסוגיה מוסרית, להתעמק בתוך עצמו ולהבהיר לעצמו את הלכי רוחו הפנימיים? האם זקוק הוא לכלים חיצוניים כדי לשרש את מה שנראה בעיניו פסול, ולהעמיק ולהשריש את האמונה והדעות הנכונות בתוככי ליבו?

"כי קרוב אליך הדבר מאד - בפיך ובלבבך לעשותו"...

 

מה בין אושר להנאה?

אושר נובע תמיד-תמיד אך ורק מהגשמה עצמית, הוצאה לאור של כוחות שהבורא נטע בנו.

אושר הוא צמיחה. מהות האושר הוא שינוי עצמי; תוספת עצמית; וממש לא משנה כמה מאמץ ואיזה סוג כוחות נדרשים לחיות הצמיחה הזו.

העולם אין לו שמץ מושג מהו אושר. הוא גם מודה בכך. המושג אושר בעולם מוזכר בעיקר בהקשר של "חיפוש אחר האושר". יש לו מושג קלוש על עינוגים. אין לו צל של מושג על חווית האושר. והוא מבלבל לכן בין נוחות - ואי נוחות, לבין אושר ואומללות. העולם מחפש נוחות. ונוחות היא, עניין, לא רציני.

מי שחי כל חייו ללא כאב, מחיר ומאמץ - איננו איש מאושר. הוא איש שחי חיי נוחות. מי שהנוחות היא מרכז חייו - הרי זה כמו להגיד למי שיוצא לטיול חלומות סביב העולם וחמדותיו - ש'נוח' יותר להישאר בבית...

*

יש אנשים שאינם מבדילים בין אושר לבין הנאה. התיאור הבא ימחיש היטב כיצד ניתן להבדיל בין אושר אמיתי, פנימי, לבין הנאה. תאר לעצמך שאתה עומד לפני עסקת יבוא מתאילנד, שבה צפוי לך רווח של 10 מליון דולר בן לילה. מה שנדרש ממך הוא שתגיע אישית מחר לתאילנד כדי לחתום על העסקה. כן, חייב להגיע מחר לא מחרתיים ולא כעבור שבוע.

והנה אתה מגיע לשדה התעופה, ושם מודיעים לך שכל הכרטיסים לטיסה הקרובה לתאילנד נגמרו, וטיסה הבאה תהיה רק בעוד יומיים. הנוסעים עולים כבר על כבש המטוס. אתה רץ למנהל חברת התעופה ושם לו על השולחן 20,000 דולר במזומן, העיקר שיסכים להכניס אותך לטיסה, אתה מוכן לטוס גם אם תצטרך לבלות כל הדרך בשירותים. המנהל מרים טלפון לדייל הראשי ואומר: "שמע, נתחלק חצי חצי, עשרת אלפים דולר בשבילך ועשר בשבילי, תן לו לעלות למטוס ולהיכנס לשירותים, הוא חייב להגיע מחר, אל תוציא מילה לאף אחד".

אתה במטוס, סגור בשירותים, מידי פעם אתה חייב לצאת כדי לתת לנוסעים אחרים להיכנס, טיסה לא הכי נוחה בלשון המעטה, אבל בכל זאת אתה נמצא בטיסה המיוחלת.

    באותה טיסה, יושב נוסע שירש סכום כסף עצום שהוא אפילו לא יודע על מה וכיצד להוציא אותו, אשתו סילקה אותו מהבית והוא עצוב ומדוכדך, ומכיון שלא ידע מה לעשות עם עצמו הוא החליט לעלות על מטוס, במחלקה הראשונה ולצאת לטיול מסביב לעולם. הדיילים והדיילות יוצאים מגדרם על מנת לספק את בקשותיו, מפני שבנוסף לכל כוס שמפניה שהוא מזמין הוא גם נותן טיפ מכובד של 100 דולר. יש לו די והותר כסף לבזבז והוא רוצה שכולם ידעו זאת.

והנה במבט שטחי מי הוא המאושר ביותר מבין נוסעי המטוס? ומי הוא האדם הכי אומלל במטוס?

כל מי שיעיף מבט על הנוסעים יאמר מיד שמי שנוסע מחלקה הראשונה, במיוחד אם כולם משרתים אותו בכל רגע - בודאי הוא הכי מאושר, לעומתו נראה כי הנוסע המסתתר בשירותים ונאלץ כל פעם לצאת ולהיכנס משם, הוא הנוסע הכי אומלל במטוס.

אבל מה האמת?

האדם המאושר ביותר מבין הנוסעים הוא הנוסע הנמצא בשירותים, שברגע האחרון הצליח לתפוס את הטיסה המיוחלת, לעומתו הנוסע הכי אומלל במטוס הוא הנוסע המפזר כספים ולא יודע אפילו למה הוא טס...

*

מה ההבדל ביניהם? הנוסע הנמצא בשירותים ליבו עולה על גדותיו מאושר ושמחה, למרות התנאים בהם הוא נוסע, כי הוא יודע שיש לו תכלית ומטרה לנסיעה, לעומתו הנוסע מן המחלקה הראשונה, כל עוד אין לו מטרה מוגדרת, הוא אומלל למרות השירות והפינוק המורעפים עליו במהלך הטיסה.

אנחנו נמצאים במהלך טיסה של שמונים-תשעים שנה. אם חפצים אנו להיות מאושרים - אנחנו צריכים לגלות את יעד הטיסה!

 

הנהנה מחיים רוחניים - הוא המאושר

לא לחינם פותח הרמח"ל את ספרו "מסילת ישרים" בצורך והחובה לברר מה הייעוד והמטרה של האדם בעולם:

"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".

ולאחר שהאדם יודע בוודאות שיש לחייו תכלית ויעד, מגלה הרמח"ל את הסוד הגדול של מקור האושר והעונג:

"...שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו - שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא".

*

המשמעות של הדברים היא מה שגם כבר קבע הגרא"א דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א עמוד צ):

"אין אושר בעולם החומר; קיים רק אושר רוחני. הנהנה מחיים רוחניים מלאי תוכן הוא המאושר. לא קיים במציאות סוג אחר של אושר"!!!

"אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו..."

 

אשרי האיש...

למה באנו לעולם?

הו, זו שאלת מליון הדולר, לא? בעצם הרבה הרבה יותר, זו שאלת כל החיים כולם.

במהלך כל שנות לימודנו בגן, בבית הספר... ובעיקר בבית הספר של החיים, קיבלנו תשובות רבות שעונות על השאלה: "מה תפקידנו בעולם?"

אבל לפני הכל, יש תשובה מסוימת אחת על השאלה הראשונית יותר, הבסיסית יותר, שנוגעת לעצם קיומנו עלי אדמות.

התשובה הזו כוללת שתי מלים בלבד: "אשרי האיש".

מסביר הגאון הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל (בספרו "נפש שמשון", על תהלים):

"הגר"א זצ"ל, בפירושו על ספר משלי, כתב, שהפסוקים הראשונים של כל ספר, כוללים בתוכם את כל הספר, כלומר, נכללת בהם התמצית של הספר.

את ספר התהלים פותח דוד המלך ע"ה בפסוק 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'... וב'מצודות' מבואר, ש'אשרי' הוא מלשון אושר, וכן הוא בתרגום: 'טוביתא דאיש' - מעלתו של האיש.

למדנו מכאן יסוד גדול. ספר התהלים בא לבטא את שבחיו ותהילותיו של הקב"ה, וכמו שהמלבי"ם קראו בשם 'תהילות'. דוד המלך עסק באופן מיוחד בשירות ותשבחות לקב"ה. השבח הגדול ביותר להשי"ת, אותו ביטא דוד המלך ע"ה בפסוק הראשון של הספר, שהוא תמצית הכל, הוא: 'אשרי איש' - בואו ותראו מיהו האדם המאושר עלי אדמות!

יש לנו הרבה מאוד תפקידים בעולם. כל יהודי חייב לקדש שם שמים, עליו לקרב יהודים לעבודת ה', לפעול ככל אשר ביכולתו לחיזוק בקיום המצוות. זה חיוב על כל יהודי. אך עלינו לדעת שהנקודה המרכזית שלשמה באנו לעולם היא: 'אשרי האיש' - לבנות את 'האיש'!"

המטרה והחוב הראשון והגדול ביותר שיש ליהודי בעולמו, הוא לעשות מעצמו אדם מאושר. אם הוא יצא אדם מאושר, זהו קידוש ה' שאין כמוהו, זהו 'תהילת ה' ידבר פי'. אין לך קידוש ה' יותר גדול מאדם שבונה ומעמיד את עצמו באופן הראוי".

והדברים מאירים!

 

המשמעות בחיים - סיבת האושר

גם לדעת פרופ' ויקטור פראנקל העונג החומרי אינו יכול להיות יעד ומטרה בחיים. אפילו גרימת אושר וחוויות שיא מתוך שימוש באמצעים מלאכותיים, כגון: סמים משכרים, "כדורי אושר", ואלכוהול - אינם יכולים להיות סיבת אושרנו, אף שיכולים הם לגרום להנאה ואושר.

הסבר לכך הוא: סיבה - יש לה זיקה ליחס נפשי, אך גורם - הוא רק גופני וביוכימי.

"כשמישהו בוכה על אובדן חבר יש לו סיבה לבכות, אך כשהוא בוכה תוך כדי קילוף בצל אין הבצל סיבת הדמעות אלא הוא רק הגורם להם.

אפשר לגרום עונג באמצעות תרופות, ואפילו בזרם חשמלי. פרופ' פראנקל מתאר ניסוי, שבו הוחדרו מוליכים חשמליים לנקודה מסוימת במוחותיהן של חולדות, כך שבכל פעם שלחצה חולדה על הידית, נגרם לה עונג בדומה לזה של אכילה. לבסוף לחצו החולדות על הידית אלפי פעמים ביממה, והתעלמו ממזון ומבני זוג אמיתיים! כך מתנהגים אנשים החווים עונג באמצעות גורמים חיצוניים, במקום לחוותו כתוצאה סיבתית. הגורמים לאושר הם כימיים אבל הסיבות לאושר יכולות להיות רק אנושיות".

לאמר, האושר הוא תוצר לוואי של מי שיש לו משמעות בחיים, והסיבה שיש אנשים מאושרים היא כי יש להם מטרה לשמה הם חיים. יתכן אדם שינסה לגרום לעצמו אושר על ידי אמצעים כימיים כמו כדורים וכדומה או באמצעות שקיעה בעולם הדמיון של סרטים וחלומות, אבל כמו כל דבר חיצוני זה יהיה רגעי והמינון יגבר, כי המנה של ההנאה של אתמול לא מספיקה להיום וכך אדם הורס את עצמו ונפשו.

לעומת זאת, אדם שיש לו משמעות ומטרה בחיים, זה בריא לנפשו ויש לו למען מה לחיות; המשמעות בחיים היא סיבת אושרו ובכל רגע הוא יכול לשאוב אושר מכך שיש לו משמעות ומטרה בחיים.

 

שער רומי וחמורו של משיח

הגמרא (סנהדרין צח ע"א) מספרת כי רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא עומד על פתח המערה של רבי שמעון בר יוחאי... שאל אותו: מתי יבוא המשיח? אמר לו (אליהו): לך שאל אותו. והיכן הוא יושב? אמר לו על פתח העיר רומי.

הלך (ריב"ל) ומצאו. אמר לו: שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: שלום עליך בן לוי. אמר לו: לאימתי יבוא מר? אמר לו: היום. חזר לו אל אליהו ואמר לו: שיקר לי המשיח שאמר לי היום אני בא, ולא בא. אמר לו (אליהו): כך אמר לך - 'היום, אם בקולו תשמעו' (תהלים צה, ז).

מדוע יושב לו המשיח בשער רומי? האם לא נאה לו יותר לשבת כאן בארץ ישראל, בירושלים עיר הקודש, למשל? מה פשר ההמתנה שלו שם, במקום לבוא ולגאול את ישראל והעולם כולו?

זאת ועוד, על המשיח נאמר בספר זכריה (פרק ט) כי הוא יבוא "עני ורוכב על חמור". מדוע יראה לנכון לבוא על חמור בדווקא? האם לא יאה יותר למשיח בעידן המודרני לבוא ברכב משוכלל יותר, מטוס או מכונית לפחות? (אגב, שאלה זו כבר נשאלה לפני כאלף ושמונה מאות שנה ע"י מלך פרס, ראה סנהדרין צח).

*

מאז בריאת העולם מקדיש האדם את כל מעייניו בחיפוש אחר ה"אושר". כדי להעפיל אל הפסגה הקסומה הזו מגויסים כל כוחותיו כישרונו ומרצו - רוח וחומר.

למרות כל המאמצים, הגיע העולם למבוי סתום בסוגיה הזו; הוא מעפיל ומידרדר וככל שהוא עמל ויגע - מתנוצצת אשליית האושר במקום רחוק יותר. כל טכנולוגיות החיים ומנעמיהם, כל בתי החרושת לאושר - הופכים את העולם למיוסר יותר, תחרותי, עייף. מנגנון של לחצים ומתחים. שדה מלחמות ודמים.

כך נראה עולמנו זה, כל הפתרונות שהאדם ניסה למצוא כדי לפתור את בעיותיו הכזיבו, ואף החריפו את הבעיה. האנושות מחפשת משהו חדש, שיטה לשינוי המצב הקיים, תרופה להחזיר לעולם את איזונו, את טהרתו, מרשם להשגת האושר המיוחל, אך לשווא.

שוררת הרגשה של "סוף פסוק". הגיעו מים עד נפש. לא יתכן להמשיך כך. זה ה"סוף!"

שם, בנקודה זו יושב המשיח.

שם, בשער רומי! "רומי" הייתה מאז ומתמיד בעיני חז"ל סמל לתפיסה חומרנית. למרכז של אנוכיות, למקור של גאווה, של התמכרות לנהנתנות. בכל אלה נתנה רומי את הטון בעולם. היא המובילה בראש.

"שער" - קובע המהר"ל ("נצח ישראל" פרק כח) מסמל את "הסוף". בסוף העיר, ביציאה, לאחר החומות הבצורות של רומי, שם יושב המשיח. מקומו בסוף העולם הבנוי על יסודות אלו שרומי התוותה לו. כשהעולם יגיע לסופו, להתפוררותו, כשיתברר שיסודות אלו הביאו את העולם לקיצו, לאובדנו - שם יושב המשיח לגאול את העולם מיסוריו (ראה "מכתב מאליהו" ח"ג עמוד 205).

המשיח יהיה אדם הרוכב על החמור. "החמור" מסמל את החומר. המשיח ירכב על החומרניות - הגשמיות. תהיה לו שליטה מוחלטת בהם. כי מה שדורשת היהדות הוא שהחומר ישרת את הרוח.

המשיח ילמד, איפוא, את העיקרון של רכיבה על החומר והשתמשות בו לצרכי הרוח. הוא יוכיח לעולם כי אכן חיו בטעות נוראה.

 

האושר האמיתי בראי היהדות

אנשים חושבים שהגורמים לאושר באים מן החוץ הם סבורים כי נהנתנות, חדר נוסף לדירה, כמה שקלים נוספים למשכורת, החלפת מכונית, טיול לחו"ל, ביגוד מעולה ורכישת מותרות - כל אלו יביאו לאושר. אך המציאות טופחת על פניהם.

ההבדל החריף בין ה"אושר" בראי היהדות, לבין ה"אושר" העולמי, של תרבות רומי - הוא חיצוניותו או פנימיותו.

האושר העולמי הוא תמיד חיצוני. שם האדם לא מסוגל ליצור קשר בריא עם פנימיותו, ולשאוב מתוכו אושר ושמחה.

חכמי תורת הנפש מסבירים מדוע. כי הסיבה שחפץ חדש משובב את נפש האדם תקופה קצרה, עד שפג זוהרו והוא רואה בו כלי שימוש בעלמא, משום שבתקופה הראשונה עדיין לא היה חש שהחפץ חלק ממנו. הוא חש עדיין במתק הזרות... כשיסתגל דיו לחפץ, והוא ייהפך חלק מחייו, יאבד את ערכו.

עולם שאיננו מסוגל לשאוב ולהרגיש ולחוות את עצמו.

עולם התאוות מתענג רק בשעת רעב, ואינו מוצא טעם בשעת שובע. זוהי אותה תחושה עצמה: תאווה איננה מסוגלת להתענג ממה שבתוכך, מעצמך. היא תזדקק תמיד לסיפוק חיצוני נוסף. איזה עולם עלוב!...

לעומת זאת בראי היהדות, בעולם הרוחני, ההיפך הגמור. אנו אומרים בתפילה: "ישבעו ויתענגו מטובך".התענוג לובש צורה דווקא לאחר השבע!!! ('נפש הישיבה').

*

את כל זאת יראה המשיח.

המשיח יוכיח כי הדרך לאושר מצויה בתוך האדם עצמו, בליבו, במוחו, בפנימיותו, ולא מחוצה לו; "כי קרוב אליך הדבר... בפיך ובלבבך לעשותו"!

הוא יוכיח שכאשר האושר יבוא מתוך פנימיות האדם - ייטב לאדם ולחברה הסובבת אותו.

על בסיס זה של כבישת החומר והביקוש לערכים רוחניים - יבוא המשיח ויגאל את האנושות. מתי זה יהיה? היום! כמובן, אם בקולו תשמעו! (מעובד מתוך שיחתו של הרה"ג עמנואל תהילה שליט"א).

 

בעקבות גן העדן הנעלם

מהו גן העדן? עצים, פרחים, ציפורים, פרפרים. זה נפלא, אבל זה לא העיקר!

אושרו של האדם אינו נובע מהעולם שמסביבו, הוא קורן מתוכו פנימה! מה היה גן העדן של האדם הראשון? הוא עצמו יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, בלא חטא, כולו זוהר, קדושה וטוהר! אם האושר קורן מבפנים - הוא מסתייע גם בתנאים החיצוניים, שלא יעבידו את רוחו. שלא יעציבוהו, ולא יטרידוהו. אבל אם מבפנים זה חלול, או גרוע מזה - רקוב, אז לא יעזור דבר. ולהיפך, הבטלה והשפע יהיו אם כל חטאת, ויגרמו לניוון ולהתפרקות.

מכונית חדשה היא אולי התרגשות אבל לא אושר. המיקרוגל או מייבש הכביסה, הנברשת שחלמנו עליה או תכשיט מסנוור, כל אלו לא עושים את החיים זוהרים מבפנים. האושר הוא בפנים! לא בחוץ.

*

הצדיק בעל "ישמח משה" סיפר על חלום נפלא בו ראה את עצמו מטייל בין חכמינו מהדורות הראשונים. לפתע ראה את אחד התנאים - שכתבו את הגמרא כשהוא שקוע בלימוד התורה. פנה אליו ושאלו:

"יסלח לי כבודו, יש לי שאלה: היכן כאן גן העדן?"

אותו צדיק הורה בידו על ליבו ואמר לו: "כאן, בתוכי!!!"

גן עדן זהו המקום שבו מרגישים את המציאות הרוחנית שלנו. שבו שומעים את קול האלקים המתהלך בגן החיים. ואל הגן עדן הזה, של האור והשפע וכל הטוב - אליו אנחנו מתגעגעים!!

כי לא האדם גורש בחטאו מגן העדן, אלא גן העדן גורש ממנו. ובכל מצוה, בכל מעשה טוב, אנו חוזרים אל גן העדן, מחזירים פיסה ממנו לליבנו!

 

האושר שבך

הנה סיפור נפלא מפי עטו של הסופר שוקי דגן, וזה תוכנו:

"קרה משהו"?

רק עתה הבחין באדם לבוש פיג'מה שעמד לידו.

"קרה משהו?" חזר האיש ושאל בעודו מתיישב על הספסל לצידו.

אורי גיחך במרירות. "מה לא קרה?! כל תקלה אפשרית קרתה, כל הפרעה התרחשה. העסק, שאמור היה מכל בחינה לשגשג ולצמוח, מקרטע ודועך. הפרויקט גוסס, החובות תופחים, והמצב הולך מדחי לדחי. פלא שאני מיואש?"

מאז שעות הבוקר הוא ישב על אותו ספסל בגינה, חופן את פרצופו בידיו ומהרהר במר גורלו. טעם חמצמץ של תבוסה עלה בגרונו ועננה סמיכה של ייאוש העניקה לנוף גוון אפרפר.

"ראה, אדם צעיר", השיב האיש בפיג'מה. "אני גר כאן ממול ומאז הבוקר אני עוקב אחריך מהחלון. יש לי פתרון למצוקה שלך".

אורי נעץ בו מבט ציני. "איך יכול ישיש כמוך לעזור לי?"

האיש בפיג'מה לא נעלב. "אתה לא מזהה אותי - בטח לא בתלבושת הזאת. אבל קוראים לי ווארן באפט..."

האיש בפיג'מה משך בכתפיו בצניעות. "יש כאלה שמחשיבים אותי לאיש עסקים לא רע... בכל אופן רציתי לומר לך שאני יכול לעזור לך". הוא שלף מכיס הפיג'מה פנקס המחאות, שרבט עליו משהו בעטו המוזהב, תלש את אחד הצ'קים, והושיט אותו לאורי. "הרי לך המחאה על סך שני מיליון דולר. אני מניח שהכסף יעזור לך לצלוח את הזמנים הקשים. העסק יעמוד על הרגליים ואתה תפרע לי את החוב במקום הזה כאן - בעוד שנה".

איש הפיג'מה הסתלק לדרכו כשהוא שורק לעצמו לחן חרישי. אורי ההמום נותר על הספסל, אוחז בידו המחאה שהחתימה עליה לא הותירה ספק באשר לזהות בעליה: "ווארן באפט".

חלפה שנה. אורי ישב על הספסל, האדרנלין גועש בדמו. עלי שלכת רשרשו על האספלט כמו בשנה שעברה, אבל במצב רוחו חל מהפך קיצוני. זו הייתה שנה טובה, מאוד טובה. צל נפל עליו מהצד. האיש בפיג'מה הופיע.

"תודה רבה לך, ווארן", הושיט לו אורי את ההמחאה המקורית. "הכסף שלך עזר לי מאוד למרות שלא עשיתי בו שימוש".

מבט של תמיהה הופיע בעיניו של הקשיש.

"אחרי הפגישה איתך", הסביר לו אורי. "הבנתי שהבעיה שלי אינה כסף. הבעיה שלי הייתה תחושת הייאוש והחדלון שאחזו בי. ברגע שהבנתי שאני מגובה בכל מקרה על ידי ההמחאה שלך, שינסתי מותניים והסתערתי על הבעיה באמונה שאני מסוגל לפתור אותה בכוחות עצמי. תודה לך, ווארן - לא נגעתי בהמחאה שלך אבל היא הועילה לי מאוד"...

שני אחים במדים לבנים צצו לפתע מצידיו של האיש בפיג'מה ואחזו בידיו. "הזקן הזה הפריע לך?" שאל האחד.

"אל תתייחס אליו", התנצל השני, "הוא תמיד בורח לנו ממעון הקשישים ויוצא לרחוב. הוא מספר לכולם שקוראים לו ווארן באפט, כשמו של המשקיע האגדי..." למראה המבט שהופיע על פניו של אורי הוא הוסיף - "אני מקווה שהוא לא הציע לך במקרה איזה צ'ק?"...

אורי הביט אחרי דמותו המתרחקת של האיש בפיג'מה - ידיו לפותות בידי האחים והוא שורק לעצמו נעימה עליזה. רק עכשיו שם לב שהצ'ק נותר עדיין בידיו. הוא קרע אותו לגזרים, מתבונן בפתיתי הנייר המתעופפים ברוח, וצחוק משוחרר פרץ ועלה מגרונו...

*

אמר פעם אדם חכם: "העושר איננו מה שיש לך - העושר הוא מה שיש בך!"

העושר אינו נמצא איפוא מטילי זהב, בהשקעות נדל"ן ובחסכונות ענק בבנקים בשוויץ... הוא נמצא בתוכך! בתוך ראשך, בתוך לבך!!! אם אתה מרגיש עשיר - אתה עשיר, ואם לא - אתה עני אף אם יהיו לך מיליוני דולרים בכספת...

כך בדיוק הם פני הדברים גם בכל הנוגע לתורה ועבודת ה'; אם נתחיל להרגיש 'מוצלחים', 'יכולים', 'מוכשרים'... אנחנו נהיה כאלו. אנו נוכל להגיע לכל דרגה רוחנית בה נחפוץ, אם רק נאמין ונרגיש שאנו מסוגלים לכך!

אם רק נאמין בזהב כשרונותיו ויכולתנו - נזכה להעפיל אל על!!!

 

ה'אוצר' שבמעמקי לב האדם

באחת משיחותיו הביא הגה"צ רבי יעקב גלינסקי (שליט"א) [זצ"ל] סיפור מאלף מהגמרא (גיטין סח ע"ב) ולקחו בצידו:

התורה אסרה להניף ברזל על המזבח. החליט שלמה המלך, שבית המקדש כולו יבנה בלא שיניפו עליו ברזל. לשם כך ביקש את תולעת השמיר, שסגולתה לבקוע אבנים. הודיעוהו שמלך השדים יודע מקומה, ושלח את בניהו בן יהוידע להביאו. בדרכם ראו מגיד עתידות המתיימר לצפות נסתרות ואנשים משחרים פניו, וחייך. שאלו מדוע חייך, וענהו: אותו קוסם יושב במקום בו טמנו אוצר. מה שתחתיו אינו יודע, את האוצר שתחתיו לא חשף , ועתידות ידע?!

אין ספק שהמעשה היה, אבל מדוע כתבוהו לדורות. כי לקח כה רב צפון בו! הן כל אחד מאתנו, כאותו קוסם. יושבים אנו על אוצר, ועוסקים בחיזוי עתידות תלוש!

כל אחד חולם, מה יעשה בעתיד. אח, כיצד ילמד ויתעלה ויכבוש מקום בצמרת. אולי והלוואי. אבל מה לך לחלום באספמיה, יושב אתה על אוצר, והוא ההווה. אותו, חשפת? אותו, אתה מנצל?!

קום, נצל את האוצר שאתה יושב עליו, נצל את הרגע הזה ואת השעה הזו. אל תדחה לעתיד, כי אין ספק מוציא מדי ודאי!

*

ברוח זו, נפטיר במעשה שהיה רגיל לספרו האדמו"ר ר' שמחה בונים מפשיסחא, העולה ממנו מוסר השכל גדול לענייננו:

בעיר קראקוב (קראקא) השוכנת על גדות הויסלה בדרומה של פולין, עמד בית כנסת שנקרא בית הכנסת של ר' אייזיק יקלייש. על שם אחד התושבים שבנה את בית הכנסת כתרומה לאוצר הגדול שנפל בחלקו.

ומעשה שהיה כך היה:

ר' אייזיק יקלייש עני מרוד היה, מטופל בבנים ובבנות. הבנות הגיעו לפרקן מצפות להינשא כדרך כל הארץ, אולם לרש אין כל להשתתף בצרכי נישואיהן.

באחד הלילות חלם ר' אייזיק חלום, שאוצר גדול טמון מתחת הגשר של עיר הבירה, חלום זה חזר ונשנה פעמים אחדות. ותתפעם רוחו, וגמר בדעתו לנסוע אל עיר הבירה, לחשוף את האוצר שנתגלה לו בחלומו. אמר ועשה; קיבץ בידו מעט כסף להוצאות הדרך, נטל צרורו ויצא לחשוף את האוצר.

בהגיעו אל עיר הבירה, לא התמהמה, ועשה ראשית דרכו אל הגשר, לחפש אחר האוצר הנכסף. אך מה גדלה אכזבתו בהיווכחו לדעת שהגשר גדול ממדים הוא, מסלולי דרכים רבים חוצים אותו, ותנועה רבה שוקקת בהם ללא הפסק. ברור היה שאין כל סיכוי לנסות לחפור תחת הגשר, מה עוד שזקיפי משמר שעמדו נוטרים את דרכי הגישה לארמון המלך, פוקחים עין על כל המתרחש מסביב.

מדוכדך ונבוך עמד ר' אייזיק תוהה במקומו מבלי שידע לשית עצות בנפשו. קשה היה לו להשלים את תוחלתו הנכזבת, ונשאר שומר את הגשר במשך היום, ורק עם רדת הלילה נוטש היה את משמרתו ללינת הלילה. באחד הימים בעודו עומד על הגשר, תוהה על החלום שחלם ופישרו, עבר שר הצבא על הגשר, והבחין בזר שעורר את חשדו, מפני התנהגותו המוזרה.

"מה לך יהודי כי תחפש כאן על הגשר בסמוך לארמון המלכות"? ? רעם קול שר-הצבא. פחד מות תקף את ר' אייזיק. הוא בא לחפש אוצר שנגלה לו בחלומו, והנה עומד הוא ליפול בפח, בחשד של ריגול... כיצד ינסה לטהר עצמו, האם יאמנו דבריו?

"אומר לך את האמת... את כל האמת"... פתח וגמגם רועד ונפחד.

"חלמתי חלום, אודות אוצר הטמון תחת הגשר... עני אני, וחשבתי לנסות את מזלי... זו כל האמת"... גחך שר הצבא ואמר: "הו, איש חלומות אתה, יהודי...? כיצד זה תשית את לבך לדברי חלומות?"

הנה אספר לך, גם אני חלמתי, זה פעמיים, שאוצר גדול טמון אצל יהודי בעיר קראקוב, תחת התנור אצל יהודי בשם... אייזיק... אייזיק ר' יקליש... האם אשית לב לדברי חלומות...?

צמרמורת תקפה את ר' אייזיק, בשומעו את שר הצבא נוקב בשמו ובכתובתו בעיר קראקוב, וכאשר שמע את דברי שר הצבא הפוקד עליו לבסוף לנטוש את חלומותיו ולחזור מיד לביתו, מיהר לעקור רגליו כל עוד רוחו בקרבו, עשה דרכו לביתו, כשדבריו של שר הצבא מנקרים במוחו.

ראשית פעולתו, בהגיעו לביתו הייתה לחטט תחת התנור, תנור לבנים שרעוע היה מרוב יושן. ואמנם לאחר חיפוש מדוקדק גילה תחת התנור אוצר ממון גדול, שממנו הפריש סכום כסף לבנות בית כנסת בקראקוב, אשר עד היום נקרא על שמו "בית הכנסת של ר' אייזיק יקליש".

*

המוסר השכל העולה מהסיפור הריהו נפלא. רבי שמחה בונים מפשיסחא לימדנו, שהאדם כידוע מחפש משמעות, אושר, אמונה, ופשר לחייו. הצרה היא שתמיד מסתכל האדם מחוצה לו! מרחוק הכל נראה ורוד ויפה. מי שמסתכל על האופק חושב ששמים וארץ נושקים. אך את האושר והסיפוק אין מוצאים בריצה אל האופק, המתרחק עוד ועוד. הם קיימים בשיגרת החיים המנוצלת, שבה האדם אינו מנסה לברוח מעצמו, אלא מעמיק עוד יותר בפנימיותו ובמשמעות חייו.

את ה"אוצר" שהאדם מחפש, יש לחפש בביתו שלו - בו עצמו. כל ההשתדלויות של האדם לחפש את עצמו, את אושרו, למשל מתחת ל'גשרים' במזרח הרחוק... אחרי הכל, אין זאת אלא שמהם ייוודע לו שה'אוצר' אינו טמון אלא בו בעצמו...!

את הלקח הזה ביקשה התורה להעביר לדורות: "לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו!!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרב אליאב אדרי מחבר ספרים


http://jmall.co.il/%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%9D

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב