ועדת בדיקה לטיפול בניצולי השואה מצד המדינה בשנת 2008 דומה לשאיבת מים מעופשים מן השלוליות של השלג דאשתקד. היא וועדת מי אפסיים. היא נולדה בחטא של פוליטיקאים ציניים, אשר מבקשים לסחוט עוד טיפת פופולאריות מנושא כאוב, כאשר למרבה הצער, הסוגיה כבר נוצלה בצורה צינית על ידי יחצנים. שורשיה של הבעיה טמונים עמוק באדמה יחד עם אלה שחוללו אותה, ורבים מאלה שנצרו אותה בנפשם ונטלו אותה איתם לקבר. קביעת מועד מהיר לסיום דיוני הוועדה מוסיף בושה על החרפה.
בשעה לא טובה,והיא תמיד לא טובה בסוגיה זאת, מונתה וועדה חדשה והפעם על העוול שנעשה לניצולי השואה במשך כול השנים, כמעט מאז קיום המדינה, ולפחות מאז הסכם השילומים עם גרמניה. בראש הוועדה עומדת שופטת בית המשפט בדימוס, פרופסור דליה דורנר.
דומני שאם יש נושא שקוף, בהיר, מתועד, כרונולוגית, נושאית ותת נושאית, ושעליו נכתבו הררי מאמרים, מסות וספרים- הוא נושא השילומים והפיצויים. מי שעתותיו בידיו, יכול לקרוא אותם וללמוד את הסוגיה על בוריה. זה אמור גם לגבי יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ זבולון אורלב אשר אימץ את הנושא אל לבו. וועדת החקירה בכול הקשור ליחס כלפי ניצולי השואה התכנסה לראשונה השבוע ב "יד ושם" בירושלים. באותו מעמד מתוקשר, נמסר כי הדו"ח הסופי של הועדה לא יכלול מסקנות אישיות,(כנגד דוד בן גוריון,?משה שרת ואבא אבן? - וגיורא יוספטל גם כן. ראה להלן כנגד מי שיכולות להיות "מסקנות אישיות" ) אלא מערכתיות. בפתח הישיבה אמרה יושבת הראש, שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, כי היא סבורה שלאורך השנים היו כשלים בטיפול בניצולים וכי הפניות הרבות אל הוועדה כבר בשלב הראשון מצביעות על עיוותים בטיפול הממשלתי בשרידים. השופטת דורנר הבטיחה כי הדו"ח הסופי יוגש לכל המאוחר עד חג הפסח.
כאשר בדיווח קודם הובאה הערכת השופטת דורנר שהוועדה תסיים עבודתה תוך חודשיים, קשה היה לי להאמין שיו"ר הוועדה, מי שהייתה שופטת בבית המשפט העליון, תקבע מועד לסיום דיוני וועדת חקירה ובזמן קצר כל כך. משל הדבר כאילו מדובר בהתחייבות של קבלן כי הוא יסיים את סלילת הכביש תוך חודשיים.בעת פתיחת הדיונים נמסר כי ניצולים רבים מבקשים להופיע בפני הוועדה. עובדה זאת יש לה שתי משמעויות. אחת. אם רבים מבקשים להופיע בפני הוועדה כיצד זו תספיק לעמוד בלוח הזמנים הצפוף שקבעה לעצמה. שתים. ניצולי שואה שבמשך שנים הכאב מקנן בהם, תמיד ירצו להופיע להשיח את מר לבם, לפרוק את המטען הנפשי, בפני כול פורום, ואין נפקא מינה איזו וועדה ציבורית ממלכתית, ועדה לא ממלכתית,וועדת בדיקה או סימפוזיון.
אולם לעניות דעתי הצד השווה שבשתי המשמעויות הוא כי זאת וועדה מיותרת לחלוטין. אין לה מקום, והמועד להקמתה עבר מזמן, מזמן. כל כולה באה כספין פופוליסטי, שאי אפשר היה להתעלם ממנו. בדיוק כמו היחס כלפי משפחות שכולות, שהרבה מן הפרזנטציה הפומבית כלפיהם, (ואני משתמש במונח שווקי) יש בה מידה רבה של צביעות. יו"ר הוועדה לביקורת המדינה ח"כ זבולון אורלב, מחפש היכן ניתן להפיק וועדות חקירה. ויש לו גם שותפה להפקה- co-producer ?התקשורת. יש בכול אלה, למרבה הלעג ההיסטורי, גם מידה רבה של נאיביות, נכון יותר של חלמאיות.להיטותו של ח"כ זבולון אורלב, מזכירה את מעשה חלם כאשר הירח השתקף בחבית של חמיצת סלק שיועדה לפסח, ועסקני העיירה שמו עליה מכסה כדי לשמור אותו לחג חירותנו.אז דלו ודלו ועוד דלו, אבל הלבנה מזמן הסתלקה לה.
הדברים גלויים וחשופים במשך יובל ומעלה. הנה תמצית:מדינת ישראל בראשית שנות החמישים הייתה במצב כלכלי קשה ביותר. עד כדי כך שמלאי הדלקים לצרכיה תעשייתיים ולשימוש הציבורי היה נמוך יותר מאשר המלאי של עזה בימינו. היה צורך בהסדר כספי מיידי שחברת ש?ל- - shell הבריטית תוסיף לספק דלק לישראל. בן גוריון קבל את ההחלטה האסטרטגית לקיים שיחות עם הקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר על שני הסכמי יסוד. הסכם שילומים עם מדינת ישראל והסכם פיצויים לשרידי השואה שבה. ממשלת ישראל פנתה בעניין זה לקנצלר גרמניה ובספטמבר 1951 הודיע אדנאואר על נכונות גרמניה להיענות לפנייה בן גוריון ,הן מטעמים פוליטיים פנימיים והן מטעמים בינלאומיים הפקיד את הנושא בידי נשיא הקונגרס היהודי העולמי ד"ר נחום גולדמן, (שגם שימש באותה עת יו"ר משותף של הסוכנות היהודית) , מדינאי ממולח שייצג את הקהילה היהודית לא רק בישראל אלא בעולם כולו, ומטעמה הוא ניהל את המו"מ עם הגרמנים. נחום גולדמן היה זקוק לארגונים יהודיים שונים כדי להקים את גוף העל בשם "וועידת התביעות"- אשר היא הייתה השותף להסכם. הוא אסף מ"פנקס הקהילות" 23 במספר, שמהם לא היה אף נציג מישראל. בבחינת צדיק- מלאכתו נעשית בידי אחרים. ההסכם נחתם בלוקסמבורג ב-10 בספטמבר 1952.
אז, זה היה נוח לישראל, מכל בחינה שהיא, כספית, פוליטית וגם מוסרית.היו ניצולי שואה רבים שהתנגדו להסכם, והיה מנחם בגין, מדינאי גדול, אך גם דמגוג לא קטן, שהכריז עליו מלחמה כמעט בכול האמצעים. הניצולים, לא פעלו כגוף אחד אלא כקבוצות מוצא landsmannschaften - במפלגות אחרות ,בעיקר במפא"י. מכאן ששני גופים עסקו בלבדית בנושא השילומים.וועידת התביעות ומולה ממשלת גרמניה.
זה מה שהיה.
מדינת ישראל הסתפקה בשילומים גלובליים למדינה לצורך קליטת העקורים והשרידים הסתפקו בפיצויים שקבלו על הסבל שנגרם להם. לדוגמה. חוקר הנושא והעיתונאי ראול טייטלבאום עשה חשבון נוקב רטרוספקטיבי עם מנהלי המשא ומתן לא רק על היקף הפיצויים אלא לנוכח העובדה שלא ניתנו שום פיצויים לא על אבדן נפשות ( המשפחות של השרידים) ולא על אובדן רכוש, לציין רק שתים מן העוולות. ממשלת ישראל גם לא הביאה בחשבון את מספר הניצולים שיגיעו בעתיד.
טייטלבאום:" כפי שאינני חושב שוועדת חקירה ממלכתית תעזור כבר לניצולי השואה במצוקה כך אינני סבור שוועדת חקירה ממלכתית היא מקום מתאים לחקירת סוגיית תרומתם של ניצולי השואה למדינה. גם זה שייך כבר להיסטוריונים, חוקרים, מחנכים. מדינת ישראל חתמה ב- 1952 רק על הסכם אחד עם גרמניה - הוא הסכם השילומים. מדינת ישראל לא חתמה אז ולא חתמה מעולם עם גרמניה על שום הסכם הנוגע לפיצויים אישיים לניצולי השואה. במקביל להסכם השילומים חתמה אז גרמניה על פרוטוקול מספר 1 עם ועידת התביעות שעניינו הגדרת מספר עקרונות לפיצויים לניצולי השואה. בין היתר נקבע באותו מסמך כי ממשלת גרמניה תתייעץ עם נציגי ועידת התביעות במהלך חקיקת הפיצויים בעניין זה.
ממשלת ישראל וויתרה אז במודע להיות מעורבת בעניין פיצויים אישיים לניצולי השואה וסוגיה זו לא נזכרת כלל בהסכם השילומים. עניין פיצויים אישיים הושאר לוועידת התביעות כדבר משני. בירושלים הייתה קיימת במשך עשרות בשנים גישה של מעין ניגוד אינטרסים: מה שניצולי השואה יקבלו מגרמניה כפרטים עלול להיגרע מסיוע גרמני לישראל כמדינה. " עד כאן החוקר ההיסטורי ראול טייטלבאום.
הבעיות שהתעוררו באחרונה לגבי מצוקת ניצולי שואה, נוגעות רובן ככולם לניצולי שואה שנמלטו מפולין בתחילת המלחמה לרוסיה, והגיעו לכאן עם העליות משם כשהם כבר מבוגרים או קשישים.בכול מקרה, ככה או אחרת, כאזרחים ישראליים הם זכאים לעזרה ממשלתית. הקרן לרווחת ניצולי השואה שנעמדה בחזית חשופה מול הנזקקים- עשתה מעשה. היא השתמשה בגוף ליחסי ציבור וכן בגורמים פוליטיים כדי להוציא לרחוב את עצם החרפה של אותם אנשים שהוזנחו ככלות כוחם. המטרה הייתה נכונה וצודקת. האמצעים פחות. היה שימוש זול בסמלים, כמו הטלאי הצהוב, ובגדי מחנות הריכוז המפוספסים .היה פה שווק לא ראוי של מצוקה ושואה. אבל זה עניין אחר.
אם מדובר בצעדים מעשיים ממשיים אשר יכולים לסייע לניצולי השואה שעדין חיים, לתכלית זאת אין צורך בוועדה. ראש הממשלה, יכול, ולא מכבר הוא גם נהג ככה , להקים צוות אשר יקבע את היקף הסיוע, ואת הזכאות לכך.ויש בעיות רבות עם רוב ניצולי השואה הקשישים, ודורשי סעד. וועדה שמחשיבה עצמה, לא יכולה שלא להיכנס לעומק ההיסטורי, ורבים, כולל ניצולי השואה מצפים לכך.כגודל הצפייה ככה תהיה גודל האכזבה, כמו בכול וועדות, ואפילו יותר. מה שנעשה לפני יותר מיובל שנים אין להשיב, וההצעה הנפסדת לפתוח את הסכם השילומים עם גרמניה,(כפי שציין טייטלבאום) מבישה לא רק מצד מי שהעלה אותה, השר רפי איתן, אלא לכלל הציבור הישראלי,ניצולים ואחרים. אז מה יש כאן לחקור.
את מי תחקור הוועדה- המתים לא יופיעו בפניה.
ועוד. את מי הוועדה תחקור? כול הנפשות שמלאו תפקיד מכריע בנושא הפיצויים והשילומים אינם איתנו, הרוב המכריע של שרידי השואה הלכו לעולמם. יש מי שמנסה להדביק עוולות אחרות שנעשו לניצולי השואה, והיו כאלה וגם עליהם נכתב. זה עניין להיסטוריוסופיה. ההיסטוריונית פרופסור דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב דבקה בגרסה שלה שכולם עזרו לניצולים, המוסדות השונים והישוב.
באחד הדיונים , הערתי לפרופסור להיסטוריה, כי הראייה שלהם היא ראייה מלמעלה, ממעוף המטוס הסילוני, כאשר הרים, גאיות, נהרות, ערים, יערות- נראים כמו איזה פסיפס שטוח. ולכן, אני, כמי שמכיר את היסטוריה וכמי שחש בשעתו את האירועים על בשרו , חולק לחלוטין על ה"נתונים" של פרופסור פורת. זאת, לצערי, היסטוריה מגויסת, אשר גם הממסד, אשר בשעתו היה אחראי לה, מכיר כיום בעיוות שלו עצמו.
עם זאת אני מקבל לחלוטין את התפיסה של היסטוריונית אחרת, פרופסור חנה יבלונקה מאוניברסיטת באר שבע, שאכן השרידים לא היו נעבעכים, אלא שהם קלטו את עצמם. יבלונקה, דור שני לניצולים, שהייתה הראשונה אשר חקרה את מעשיהם של שרידי השואה בארץ, אף מרחיקה לכת בקובעה שהם כפו על הישוב את השותפות על המדינה. ניצול שואה שנקלט בקיבוץ או במסגרת חינוכית או, אם היה צעיר כמוני, נקלט במסגרת חינוכית-חקלאית. כול עוד הוא נשאר במסגרת, דאגו לו. ברגע שיצא מן החום היחסי הזה אל הכפור העירוני, הסיפר היה לגמרי אחר. ואני כבר הגדרתי, ואינני חוזר בי מהגדרה זאת, שניצולי השואה התקבלו בתערובת של חמלה וניכור.
משום כך החלופה הטובה הרבה יותר, הרציונאלית יותר, המעשית יותר, לוועדה המכובדת, הייתה יכולה להיות הענקת מלגות לסטודנטים, תוך הנחייה באלה נושאים להתרכז ולחקור. זאת חלופה זולה לאין ערוך מאשר וועדה ממלכתית, וגם, כאמור, חינוכית יותר ומשמעותית יותר. אשר לצד המעשי, שדולות וקבוצות לחץ צריכות לפעול אצל מוסדות לעשות הכול כדי להקל על ניצולים נזקקים.
תרומת ניצולי השואה.
לעומת כול אלה נותר עדיין חוב שחבה המדינה לשרידי השואה. לא חלילה לבקש סליחתם. אבל מעין קידה קלה- כן , איזו אות כבוד והוקרה על מה שעשו שרידים חרוכים אלה למען המדינה בתנאים שלא ייאמנו. אני חוזר על ה"הגדה" הזאת ללא לאות. אני לא טוחן מים. שר התעמולה הנאצי, גבלס, דבק באסכולה שככול שאתה חוזר על השקר, הוא מתקבל על ידי הציבור- כאמת. אני חוזר על האמת. ככלות הכול, גם על הגדת פסח חוזרים, אלא שהגדה זאת אינה מוכרת, לא קוראים בה ולא יודעים עליה. וכדי לחסוך וועדת חקירה בנושא זה, אני מאזכר בראשי פרקים בלבד את תרומת השרידים למדינה.
הם באו לכאן, לא מפני שנאלצו לבוא, שכן כול אחד ואחת מהם יכולים היו למצוא את העתיד במקום אחר, שלוו יותר, עם אמצעי קליטה משופרים הרבה יותר. חרף זאת הם באו לכאן.
הם עשו זאת בדרך לא דרך, חלקם עוד לפני סיום המלחמה, כאשר סימנו נתיבי בריחה אל החופים ומשם בעליה בלתי חוקית לארץ ישראל המנדטורית. הם היו הגיבורים של ההעפלה שאורגנה ברובה על ידי הישוב. הסיכון של הפלגות בספינות רעועות על גלים סוערים כאשר אניות הצי הבריטי אורבות להם, היה סיכון שלהם בראש וראשונה. הם נטלו אותו על עצמם ברצון ובאומץ. מייד לאחר השחרור כאשר היו במחנות העקורים, הם התארגנו, חלקם לבד וחלקם בעזרת שליחי הבריגאדה היהודית לקראת עלייה לארץ ולהתיישבות.לאט לאט החוף הדרומי של איטליה נתמלא גרעינים, חוות חלוציות, מסגרות ללימוד השפה העברית והמציאות בארץ. משם הם עלו, תחילה בעליה בלתי לגאלית, אשר אלה שנתפסו הבלו שוב למחנות סגורים בקפריסין.
בפרוץ מלחמת העצמאות הם הובאו לגאלית ישר לזירות הלחימה, בלי לדעת את השפה, בלי לקבל אמון מינימאלי, מבלי לבקר מודע וקרוב כאן. הם עשו זאת עם מעט מאוד טרוניות. מאות מהם נפלו בלא להשאיר מודע או קרוב. רק עשרות שנים לאחר מכן, וביזמת ניצול שואה, הוקם גל עד לזכרם.
הם הוו תגבורת משמעותית מאוד לכוחות הפלמ"ח, שעסק בלחימה חודשים לפני כן.
הם הקימו 45 ישובים,חלקם תוך התארגנות בחוץ, כפי שצוין וחלקם לאחר בואם לכאן. הם אכלסו את מרבית העיירות והכפרים הנטושים.לא היה משרד קליטה,ולא משרד סעד שיבוא לעזרתם, בבואם אל כפור העיר. הם קלטו את עצמם. הם יזמו את כל מערכת התיעוד וההנצחה בחוקים ובפועל לרבות מוסדות להנצחה ולזיכרון ובראשם "יד ושם".
כול אלה כציבור. כיחידים, אין תחום שבו הם לא בלטו בתרומתם.
לפני הסיכום, אני מבקש להתחלק איתכם בתקשורת "שווקית", שאף צד לא ביקש שתהיה חסויה. פניתי בשעתו למו"ל של "ידיעות אחרונות"( העיתון של המדינה) ארנון מוזס, בבקשה שבגיליון יום העצמאות יצורף נספח על תרומת הניצולים למדינה.אימו של ארנון מוזס, פולה, ניצולת שואה, הייתה לנו "אם ואחות" בכפר נוער באיטליה בדרך לעליה לארץ. לאחר עיכובים בקבלת מענה, פניתי שוב, וכעבור כמה שעות צלצלה לי המזכירה של העורך(לא של המו"ל) להודיעני שאין להם עניין בחומר.פניתי לידיד, אשר קשור בעסקיו של שלדון אדלסון, האיש השלישי בעושרו בארה"ב, ( בעל זיקה לאומית, או אף לאומנית, מובהקת לישראל) שמוציא לאור את החינמון "ישראל שלנו". גם העורך של החינמון לא מצא בנושא עניין.
לסיכום. מי מכם שהיו באותה עת מבוגרים מספיק, וודאי זוכרים כי חודשים רבים לאחר המלחמה (עכשיו מנסים לשחזר זאת במתכונת חדשה) ל"קול ישראל" היה מדור לחיפוש קרובים בשם : "מי מכיר ,מי יודע". תכליתו הייתה מעשית מאוד, לנסות ולמצוא קרוב משפחה או מודע של עקורים אשר ביקשו לדעת אם מי מהם,בין אם הוא שריד ובין אם הוא וותיק, קיים.
אני מציג את אותה שאלה- בהקשר אחר, של תרומת הניצולים למדינה: "מי מכיר מי יודע?"
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
