סילוק חוב היסטורי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

סילוק חוב היסטורי 

מאת    [ 29/11/2012 ]
מילים במאמר: 1973   [ נצפה 1714 פעמים ]

 
 

מזג האוויר היה גשום וסוער והמונית אחרה להגיע . לבסוף  נהג המונית הוריד אותי ברחוב אידלסון 28 בשעה שאני ביקשתי שייקח אותי לרחוב ביאליק 28. מצויד במטרייה חציתי את הכיכר וירדתי במדרגות ושם מצאתי את הבית שברחוב ביאליק  מספר 28  אך לא ראיתי על הבית שום סימן  של תיאטרון  ה"יידישפיל". אמנם הגשם היה חזק אבל גם גשם חזק אינו מוחק  שלט ובייחוד כאשר מדובר במשרדי תיאטרון. לא היה לי ספק שזאת הכתובת הנכונה.  מן הסתם, חשבתי, ישנה עוד כניסה. ואכן, שמתי לב כי בפינת הבניין  כתוב "יידישפיל" עם חץ, שהלך לאיבוד בשלל הגרפיטי שעל הבית. פניתי לכוון הזה  בשביל עפר ואספלט מתפורר והנה שתי דלתות שנראו לי כדלתות של מחסן, אף שליד איזו דלת היה משהו מצויר, שהנחתי שזה עוד איזה גרפיטי- ישן. בחדשים אין פרחים..שבתי על עקבותיי. החיפושים לא העלו דבר והחץ נשאר אותו חץ בכוון לימין. חזרתי שוב ובצד דלת אחת על קיר שמעלה עובש היה כאמור, ציור קטן עם פרח  " ברוכים הבאים". ברוכים הבאים- לאן ?. אפשר שזה מקלט של איזה הומלס, גרפיקאי אלמוני, או מין חצרן. דפקתי על הדלת והיא נפתחה ונעמי חייכה אליי. הגעתי למשרדי תיאטרון היידישפיל..

 

שבוע לפני כן הייתי בבכורה של המחזמר " הרעשלה מאוסטרופולי", דמות מפורסמת בפולקלור היהודי במזרח אירופה, בכיכובם של מייק בורשטיין ויעקוב בודו.האולם הגדול בבית החייל בתל אביב היה מלא,  בין הנוכחים  כל המי ומי בתיאטרון  ובמוסדות תרבות. הבמה רטטה ממקצב הרוקדים, הבהבה מאורות מתחלפים, והדהדה  מצלילי התזמורת . חג לעין ולאוזן, לאחר ההצגה נערכה קבלת פנים חמה ורחבת ידיים  כנאה ל"ספקטקל" כזה במופע הבכורה שלו. אנטיתזה מובהקת למראה המשרד ברחוב ביאליק 28 .

 

במחשבה שנייה ההבדל הזה  נטוע בליבת הפולקלור היהודי במזרח אירופה, בייחוד בפולין שבה הייתה פעם הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, קהילה המשובצת  בעיירות , "שטעטלך", שבהן  חיו קהילות יהודיות  בגדלים שונים. היו ביניהם גם שועים, מלומדים, אמנים וסופרים.  היו להם מוסדות תרבות, אמנות, ארגוני ספורט כמו גם מוסדות חינוך וסעד ותקשורת ענפה. אבל "עמך" היו  עניים מרודים  מתפרנסים מכל מיני מלאכות כדי לקיים  את המשפחות. עם זאת בימי חג ומועד או אירועים כמו חתונות, בריתות מילה ובר מצווה, סולקו המצוקות של יום יום ונערכו סעודות ופה ושם גם משתים והייתה שמחה במעונם של היהודים עד כדי דימוי של מלוכה: הקיטל הלבן בליל הסדר עם רקמת זהב וכסף ואמירות כגון " כבוד בת המלך פנימה".  מלוכה יהודית זאת נמשכה עד לצאת השבת או החג או אז הסינדרלה היהודית חזרה לימיה האפורים.

 

כך גם ההומור היהודי שהוא הרי הבן החוקי של התלאות והמצוקות, של הגזרות מבחוץ ושל הקשיים בפנים.  הוא זה ששחרר את הלחץ, את  קשיי היום יום, בבית פנימה כמו גם מול הגויים בחוץ. הוא העלה חיוך, הוא עורר את בלוטות  הצחוק עד כדי דמעות. הוא היה בדיעבד מלכתחילה המרשם- האפידוראל נגד כאבים בהווה ובעתיד לבוא. זה הסוד של שפת היידיש, מין צ'ולנט לשוני של גרמנית, עברית ופולנית או שפות מדוברות אחרות,  וזה גם המוטיב של  תיאטרון ה"יידישפיל". כאשר אתם צופים במחזמר כזה  שבמרכזו הדמות  של הערשעלה אוסטרופולייער,אתם  לא רק נהנים וצוחקים , אלא מציצים לרגע  לאחור, לעולם  שלם, לגלקסיה בזעיר אנפין  שהייתה ואיננה עוד.

 

הערשעלהוששלה.

הרשל'ה מאוסטרופולי, ביידיש: הערשעלע אסטראפאלייער  היה, לפי המסופר,  בדחן חסידי שחי באזור ווהלין  באוקראינה, לימים חלק מפולין, במחצית השנייה של המאה ה-18. הבדחנים היו חלק מאורח החיים החסידי, והם הופיעו בחגיגות, בחתונות, ואף בחצרות האדמו"רים. מעין ליצני חצר.על בסיס אותה דמות נוצרה במהלך השנים סיפורת ( שהיא ברובה בדיונית) על הערעשלה, כמיטב הז'אנר של סיפורי החסידים. ע"פ ויקיפדיה  הערשל'ה מאוסטרופולי נמנה עם חוג חסידיו של רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו המיוחס של הבעש"ט, והוא היה "ליצן החצר" שלו. רבי ברוך והחסידים היו משתעשעים מהלצותיו, שבהן היה מלגלג עליהם ומוכיח אותם על מעשיהם.

כך הפך הערעשלה הליצן והתפרן  לרובין הוד שלנו שבעזרת השטיקים שלו, פקחותו ותושייתו הצליח להתמודד עם עשירים יהודים ופריצים גויים, מעשים ומעשיות שהסתיימו ב"האפי אנד". גם במחזה "הערשעלה אוסטרופולייער"   יש יהודי, מין שיילוק כזה לעניים , שמשוחק על ידי יעקוב בודו הנפלא, שהוא יורשו המובהק של השחקן הסטירי הגדול בארץ, מאיר מרגלית, שקבל פרס על שמו. הערעשלה הוא מי שהיה פעם כוכב ישראלי מאמריקה, מייק בורשטיין ,שהובא לארץ לגלם את דמותו . זאת הייתה ההצגה הראשונה של המנכ"ל החדש של תיאטרון היידישפיל, ששי קשת. לאחר שבמשך כחצי יובל הוא נוהל על ידי מייסדו, שמואל( שמוליק) עצמון שהביא אותו עד הלום.

ששי קשת, לפי כל אמות מידה, הוא "כוכב".הוא כיכב בלהקת הנח"ל ובלהקות אחרות, השתתף בפסטיבלים למבוגרים ולילדים, בהצגות תיאטרון, במחזות זמר, בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה, וזכה לאותות יוקרה. הוא גם חזן בעל שם. ששי הוא יליד הקבוץ גליל ים. בין התחביבים שלו כאשר הוא היה צעיר הייתה חזנות. הוא האזין במוצאי שבת לשידורי חזנות  ב"קול ישראל".זה משך אותו, סקרן אותו, והוא היה ילד סקרן.. חיזוק לכך הוא קיבל מסבו שהיה חזן בעצמו. הנעימה שדיברה אליו במיוחד הייתה  תפילת "כל נדריי". כך הוא התוודע לחזנים היהודיים הגדולים שהיו גם זמרי אופרה. כמו גדול הטנורים והחזנים ריצ'רד טאקר, המנטור שלו יאן פירס, וכן גרשון סירוטה, אף הם זמרי  אופרה גדולים.                חזנים ידועים אחרים היו משה קוסוביצקי ,יצחק מאיר הלפגוט ויוסלה רוזנבלט.

 

אולם בדיעבד, בהרהורים על אותה תקופה, אומר לי ששי, "אולי ,זאת הייתה התשובה, באיחור, לאווירה האנטי "יידישקייט" שבה גדלתי. האווירה בקיבוץ באותם השנים לאחר קום המדינה, וגם לפני כן, הייתה רוויה בדחייה ואף תיעוב  בנושא הגלות וכל מה שכרוך בו. דחייה לתרבות האדירה בת אלף השנים, לפולקלור היהודי ,לנעימה היהודית והתנועה החסידית. גם לאחר השואה, עם בוא שרידיה, תחושה זאת לא זו בלבד שלא נחלשה, אלא משום מה התחזקה לנוכח גל העולים החדשים, פליטי הקהילות שנעלמו.  נורא איך התייחסו לניצולי השואה." ששי מתחלחל גם עכשיו כאשר הוא אומר זאת .אבל דווקא אותה אווירה וחלחלה , היא שהביאה אותו לכך שיגלה  עניין בתרבות הזאת ובעיקר בצד המוסיקלי שלה, שכן ירש את כישרון השירה בגנים.. בהקשר זה מציין  ששי, שרעייתו, יונה אליאן קשת, היא בת לניצולי שואה, אותם  שרידים  של תרבות הגולה שהייתה מנוכרת ליהודי היישוב.  כרגיל עם הזמן כאשר הילד מתבגר ולאחר מכך עומד ברשות עצמו, הוא מתמודד עם המציאות בנוסף על הצל הענק של ההיסטוריה.

 

עם הזמן , ששי קשת עשה קריירה בכל תחומי  אמניות הבמה. משחק, שירה, בימוי ואף בריקוד התנסה. הוא היה איקון של הדור הצעיר בשעתו  ועם הזמן הוא המשיך במשחק, נשא את יונה לאישה ושניהם הקימו חברה להפקות. למעשה, הוא לא היה זקוק לעיסוק נוסף, בייחוד לא כאשר מדובר בתיאטרון כמו יידשפיל אותו יזם שמואל עצמון  שהוליך אותו במשך חצי יובל שנים  וששי צריך להיכנס לנעליו..

 

אבל הזמן, עד כמה שזה נשמע מוזר, לא רק מרחיק זיכרון החוויות. לפעמים הוא דווקא מקרב אותו והחוויות ניצבות בפניו. אני מכיר זאת "מקרוב" מאוד. זה מסוג אותן תחושות שנדחקו בעבר והן חוזרות אליך,בהזמנה או בלעדיה. כאן  הייתה הזמנה של שמוליק עצמון  לששי קשת  לבוא ולהיפגש אתו. הם נפגשו  ועצמון הודיע לששי קשת שהוא מתכוון לפרוש  כמנכ"ל והוא מציע לו את התפקיד. "הופתעתי- אומר לי ששי- .אף שברגעים הראשונים הייתי נרגש מעצם הפנייה, אך דרושה מחשבה שנייה, והתייעצות עם יונה רעיתי ושותפתי, עם הילדים. רגשית זה דיבר אלי.  יונה גדלה בבית שדיברו בו יידיש והיא דוברת את השפה בצורה שוטפת. אבל הלחץ הופעל גם על ידי המוסדות המנהלים של תיאטרון היידיש פיל שבראשם יושב ראש הוועד המנהל יאיר רבינוביץ', והוא  פנה לצד הרגשי ביודעו שיונה היא בת לניצולי שואה וגדלה על ברכי תרבות היידיש. הוא נקט בנימוקים שאמורים לפעול על הרגש יותר מאשר על ההיגיון שאמור לומר לך: בשביל מה אתה צריך את זה, אף שגם אני מכיר את האמירה של בשביץ' זינגר כי "מאה שנה אומרים שהיא ( שפת היידיש) גוססת".

 

אולם כנראה שלבטיו של ששי קשת שהיו לא פשוטים היו קצרי טווח. שכן, מלבד זיקתו לאמנות זו והתמיכה מרעייתו יונה ומילדיו ,הייתה לו שאיפה ואתגר לתרום לקיום התיאטרון ולהפיכתו לפופולארי בקרב הציבור הרחב ובעיקר בקרב הדור הצעיר בפרט  שאת הבסיס והמוניטין והמאבק הבלתי פוסק לקיומו, עשה ופעל במשך חצי יובל  שמואל(שמוליק) עצמון ידידו .יחד עם זאת כאשר הוא החליט שההצגה הראשונה שלו תהיה "הערשעלה מאוסטרופולי" הוא לא ישן חודשיים, מחשש שמא היא תהיה כישלון. גם לאחר שגייס להצגה את כוכב תיאטרון היידיש מייק בורשטיין ששיחק בארה"ב את דמותו של הערשל'ה וניסה להרגיע אותו שההצגה היא הצלחה גדולה שם, ששי לא היה שקט. אמריקה זה סיפור אחד, ישראל היא סיפור אחר. אמריקה היא גדולה, ישראל היא קטנה. זה הימור. אך הוא הצליח.

 

במציאות "הערעשלה מאוסטרו פולי" היא הצלחה גדולה ועד כה נמכרו 30  הצגות ומכינים עוד סידרת הופעות בשנת 2013   " שים לב, מדגיש ששי קשת, שליידישפיל אין מנויים, וזה לא דבר של מה בכך בכל תיאטרון ובייחוד בתיאטרון בישראל. גם הפרסום הוא בעייתי מבחינת ההוצאות והיעד.  זה מבוסס על שיטת חבר מספר לחבר, וזה קנה מידה מעולה להצלחה".

 

כאשר אני מעלה בפני ששי את החשש, שמקורותיה של תרבות תיאטרונית זאת הולכים ואוזלים, עונה לי ששי כי  על המדף הזה יש עוד הרבה חומרים וצריך רק לאבק אותם. לדעתו צריך למצוא את הצרוף הנכון, הסינתזה בין העבר לבין הווה.. משום כך מתוכננות הצגות כמו "סולומון גריפ" של חנוך לוין, "מדריך למטייל בוורשה" מאת  הלל מיטלפונקט ו"מונולוגים מהקישקע" מאת  יוני אילת ועוד.

להערכתי ניתן  למנף את הפולקלור היהודי וההומור שלו בקרב הצעירים, אולי יותר מאשר הבאת הדור הצעיר לקונצרטים קלסיים. אני יכול להעיד כי במשפחה שלי, אחד מחתניי, יליד הארץ ונכד למסיידי זיכרון יעקב, יש לו זיקה לתרבות היידיש. אבל זה לא היה מביא שניים מילדיו  שירצו לראות את "הערשעלה מאוסטרופול". את נכדתי הבכורה הבאתי לאחת ההצגות והיא נהנתה הנאה רבה, גם מן ההומור שהצחיק אותה מאוד וגם מעושר הז'רגון.  צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי לתת להם את הטעימה הזאת.וששי קשת מודע לכך,ויש לו את השאיפות לכך.

 

פעילות היידישפיל בארץ ובמישור הבינלאומי..

 

על כתפיו של ששי קשת מטלות נוספות מלבד הצגות תיאטרון רגילות. גם אלה ירושה משמוליק עצמון. התיאטרון  מקיים  דרך קבע הופעות מיוחדות בבתי אבות ובמוסדות גריאטריים בארץ. אלה קהלים שצריך לבוא אליהם שכן הם כבר לא  מסוגלים להגיע לאולמות במרכזי הערים או באולמות אזוריים. הפרויקט הייחודי הזה,  מציינים בהנהלת התיאטרון, לא היה מתגשם  לולא תמיכתם של ועדת התביעותהקשר בין ועדת התביעות לבין יידישפיל החל לפני כ- 12 שנים בעידודם ובתמיכתם של עקיבא לוינסקי, הרב ד"ר עזריאל מילר, יצחק ארצי ומשה זנבר. האחרון יו"ר עמותת ה"יידישפיל" הלך לעולמו לפני כחודשיים.

 

אולם ביידישפיל לא מסתפקים  באירועים מקומיים. שמואל עצמון שניפרד מניהול התיאטרון , הוגה קיום פסטיבל בינלאומי לתיאטרוני היידיש, לציון חצי יובל להקמת ה"יידישפיל"  בארץ. לפי התוכנית ישתתפו באירוע תיאטרוניי יידיש  מאנגליה, מצרפת, מארה"ב, מפולין, מרומניה, מקנדה ומאיטליה,. במסגרת האירוע ייערכו גם קונצרטים לחזנות, מופעי שירה ומוסיקה יהודית, מופעי להקות כליזמרים ועוד.              בצד הפסטיבל יתקיימו ימי עיון בהשתתפות סופרים ואמנים, חוקרי פולקלור ועוד. בישיבה האחרונה של הוועד המנהל של התיאטרון הייתה הסכמה עקרונית לקיום הפסטיבל אש  היקפו תלוי במידה רבה במשאבים חומריים, כלומר "געלט" ( money, money  ) . אבל יש להניח שעם קוועטש פה, קוועטש שם  וקצת יידישקייט, הפסטיבל ייערך ובכך יציין לא רק את מלאת חצי יובל לתיאטרון היידיש בארץ אלא גם  יציין משהו חשוב הרבה יותר, את אותה תרבות עשירה נחלת הקיבוץ היהודי הגדול במזרח אירופה שנכחד.  ככלות הכול מזרח אירופה הייתה  לא רק מוקד הפעילות היהודית התוססת  במשך אלף שנים אלא עריסת הציונות המדינית. משם באו החלוצים, העולים, ואחר כך שרידי השואה שיחד הקימו את המדינה היהודית. נקווה שתישאר יהודית ואם יידישפיל היא תזכורת-  אז ער  זולט שוין געזינד אונד שטארק זיין.

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn.

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב