תנועת המחאה לפריפריה. משם יבוא המהפך החברתי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

תנועת המחאה לפריפריה. משם יבוא המהפך החברתי 

מאת    [ 17/06/2012 ]
מילים במאמר: 2264   [ נצפה 1539 פעמים ]

 
 

המחאה  החברתית  שבימים אלה  תימלא שנה לתחילתה, משולה לרעש בעוצמה נסבלת. בניגוד לזאת שבכיכר תחריר בקהיר,  שם היא גרמה להתמוטטות פירמידת השלטון ללא מציאת פיתרון בנייה חלופי. התוצאה כרגע היא מצב  של תוהו ובוהו.  אצלנו לעומת זאת, היא היוותה תזכורת. יש לטפל במבנה, ובמקרה שלנו במבנה החברתי, ולדעתי גם הפוליטי. עצם השם "מהפכת התודעה" אומר כי ההפגנות הן אמצעי, טקטיקה. המטרה- האסטרטגיה,  שינוי סדרי חברה וגם שלטון. אבל אלה מטבע הדברים הם לא עניין של זבנגים, חזקים ככל שיהיו. ישנן רעידות משנה קטנות  ואלה מזכירות לנו שהלוחות הטקטוניים בעומק, פועלים.כלומר, הסיבות למחאה קיימות, אך את המחאה עצמה לא ניתן לשחזר. אפילו אם יצליחו להביא לכיכר רבין  מאות אלפים- היא לא תשוחזר. גם אם יוסיפו להתקיים עצרות והפגנות במקומות שונים או אף הפגנה בכיכר מוזיאון תל אביב מלווה בבימת אמנים, זה יהפוך את זה יותר ל"הפנינג"  מאשר למחאה מן הפופיק.  משום כך  בשלב הביניים, עד שהדינאמיקה תעשה את שלה יש להשתמש ברעידות הקטנות כתקופת ביניים למעשים,,,,,בשטח..

 

המחאה החברתית של השנה שעברה עוררה את השיח החברתי-כלכלי כפי שלא קרה זה עשרות שנים.היא אכן הייתה אירוע מכונן בישראל. ההישג הגדול ביותר לדעתי של המחאה החברתית הוא העלייה הניכרת של המודעות לנושאים חברתיים-כלכליים והיווצרות כמיהה גדולה יותר לשינוי גם הרצון ליטול חלק פעיל באירועים  ולספוג ידע על מה שעד כה היה מצוי באיזה "פורט נוקס", ישראלי, שלמעטים הייתה גישה אליו וידע עליו. לכך יש חשיבות קונסטיטוציונית. יאמרו מה שיאמרו לגבי וועדת טרכנטנברג  שלא הצליחה או וועדת הריכוזיות שלא עשתה מספיק, אבל. די בשינוי הקונספציה, בהעמדת הפרט והחברה  במוקד הסוגיה כדי לקבוע חד משמעית. המחאה ההמונית, במובן של "מהפכת התודעה"  הצליחה מעל למשוער.

אבל, והאבל הוא גדול מאוד. מי שמצפה לניסים או לדמויי נס, עלול להתאכזב מרה או להתייאש ואסור שדבר כזה יקרה. יש מי שמחכים לזה. יחד עם זאת יש להביא בחשבון כי הזנחה משוועת  שמקורה במחדלים של  רוב הממשלות האחרונות, להוציא ממשלת רבין ,לא ניתנת לתיקון תוך זמן קצר.  גם אם ממשלת נתניהו תעבור מן העולם, וממשלה חדשה תהפוך את סדרי העדיפויות מן ההתנחלויות והביטחון לחברה ולביטחון פנים, זה עניין של זמן. לפיכך  מי שמצפה שגם אם יקומו וועדות אשר  יענו לתביעות הצודקות של תנועת המחאה, מימוש החזון הוא עניין של זמן. ואכן יש להקפיד שהדברים יבוצעו וגם זאת תפקידה של תנועת המחאה.

ועוד משהו. התקשורת אימצה את המחאה ,חלקה וחלקה בלבד כמו ד'מרקר, לגופה,למהותה, ואילו רוב המדיה קפצה על עגלת הפרסום. כאיש תקשורת אני חושב שיש להיזהר ממנה כמו מפני אש.  היא זאת שתספור ראשים אם היו בהפגנה חצי מיליון או רק 440,000 . היא זאת שהופכת את ראשי המחאה לסלבים, במסגרת חמש מאות האנשים המשפיעים בארץ, היא שמשמשת מגפון לפילוג בין יוזמי התנועה ( דפני ליף לא הייתה בהפגנה במוצ"ש ברחבת המוזיאון אבל סתיו שפיר כן הייתה) וזה החמצן של התקשורת בימינו. היא זאת שבבוא המועד באם  התנועה לא תענה לציפיות שלה, היא תערוף  ראשים.  יתרה מזאת,  העובדה שהמדיה מכתירה את ראשי התנועה כסלבריטאים, משפיעה ולאו דווקא בכיוון טוב. בן אדם הוא בן אדם. אבל כפי שהדגשתי חזור והדגש בפוסטים אחרים, ההילה עצמה אינה שלילית באם משתמשים בה  לא רק להעלאת המוניטין האישי, אלא לקידום המערכה שאותה הם מנהלים. במקרה שלנו זו מערכה ציבורית מן הדרגה העליונה .אחרת ההילה לא רק שתתפוגג, אלא גם את אלה העומדים בראשה..

אשר למציאות, שלא יהיה ספק, היא לא וורודה, בייחוד לנוכח המשבר באירופה. גם באמריקה הקווים השחורים המשורטטים מדי ערב במהדורות החדשות, הם לא המצאה של קופירייטר. אבל באותה מידה אין כל ספק כי  מטען הצד שנוחת עלינו מידי ערב ובו תערובת של חומרי נפץ כגון ירידה בגביית מסים, גידול בגרעון, פיטורים בענפים שונים וכיו"ב, אשר מצביעים על החמרה במצב- הוא מתוזמר.  מטען זה הוא פעולת הרתעה כנגד תנועת המחאה לבל תרחיק לכת. הציבור לא אוהב תוספת מסים כולל מע"מ, הוא לא אוהב אבטלה, הוא לא אוהב ירידה במניות או בערך קופות הגמל. תנועת המחאה חייבת להביא זאת בחשבון אם חפצת חיים היא. את  כל זה אף התקשורת מבינה היטב, ואם היא לא מבינה יהיה מי שיסביר לה. ואמנם שר האוצר שלנו במסיבת עיתונאים ביום ג' הבהיר זאת היטב. יש להדגיש שד"ר יובל שטייניץ הוא פילוסוף. פסיכולוג חברתי הוא לא.  אחרת איך אפשר להסביר את הקריאה המתלהמת שלו שיש "לעצור את ההתלהמות נגד המגזר העסקי?    הכתובות הפעם הן לא רק  על הקיר אלא לאורך שדרות רוטשילד בואך הבימה, ועד לכיכר רבין. אין לתמוה לכן שכאשר שר האוצר דיבר, הוא מיד הקפיץ את ראשי המחאה שגם הם דיברו עד כה.

מעשים בצד  דיבורים.

אנו למדים מן ההיסטוריה על מנהיגים גדולים שהוליכו את עמם לגדולה.אחד מאלה הוא פריקלס ,אולי גדול המנהיגים של אתונה. פריקלס, האמין שנים רבות כי התנגשות צבאית עם ספרטה ובעלות בריתה היא בלתי נמנעת. זו הסיבה שאתונהנערכה זמן רב מראש לעימות ומשזה פרץ, היא הייתה מוכנה. אתונה התבססה במלחמה על יתרונה הימי המובהק על יריבותיה, בשעה שביבשה ניהלה מערכה הגנתית כנגד פלישת צבא ספרטה החזק . לפיכך, לא סבלה אתונה מנזק רב במהלך השנה הראשונה למלחמה, ונראה היה כי מדיניותו של פריקלס נוחלת הצלחה. בתום שנה זו נערך הטקס המסורתי להלוויית חללי המערכה, ובו נשא פריקלס את נאום ההספד. אני מזכיר זאת, אך ורק בשל הנאום שנחשב לאחד הנאומים המרשימים הקלאסיים  בהיסטוריה העתיקה. פריקלס היה סופיסט, נואם מבריק.

הסופיזם היא תורתם של חברי קבוצת מורים פרטיים מכובדת ביוון העתיקה שעיקר עיסוקם היה הוראת רטוריקה. העדויות המוכרות כיום על הסופיזם הגיעו לידינו דרך ציטוטים חלקיים מתורתם שנכתבו על ידי מתנגדיהם, בייחוד כתבי אפלטון.חשיבות הסופיזם במסגרת הפילוסופיה היוונית רבה, גם משום שהפילוסופיה הסוקראטית צמחה על רקע הסופיזם ( ויקיפדיה)

כאשר במסגרת לימודי מדעי מדינה ניתחנו את התפקיד של פריקלס באתונה ,גם בבניית הנמל הגדול  וגם בביצורה של העיר, נסתבר לנו כי פריקלס היה מעין שר הסברה, תועמלן, מומחה לשכנוע המונים. את המלאכה עשו אחרים. בכך לא ניסה איש להמעיט כהוא זה מן התפקיד שמילא פריקלס בהגנה על אתונה, כשם שמנהיג אחר "אורטור"  גדול אף הוא , ווינסטון צ'רצ'יל, איחד את העם בראש וראשונה בנאומיו המזהירים בשעתה הקשה של אנגליה במלחמת העולם השנייה. בנאום הספד על חללי המלחמה נאומו של פריקלס היה ,כאמור,  המפורסם ביותר והמהדהד ביותר. אבל בצד הדיבורים היו מעשים, גם של פריקלס באתונה וגם של צ'רצ'יל באיים הבריטיים המבודדים והנתונים לבליץ הגרמני. העמים ניצבו מאחוריהם. ראש המשלה שלנו, ביבי נתניהו, נואם בחסד, אבל נעדר מנהיגות ראויה. הוא זוכה לפופולאריות במגזינים הבינלאומיים, אך רק בזכות ההופעות שלו ולא בזכות המעשים.

הצד השוה שבין נאומים מרשימים לבין הפגנות מחאה הוא המסר של שניהם. האחד-איכותי. השני כמותי. במחאה החברתית היו שניהם שווים במידה זאת או אחרת. היו  נאומים מרשימים, מלוטשים יותר או פחות, אוטנטיים ורגשניים יותר או פחות. והא- ראייה על כנפי הנאומים האלה נשא הציבור את מנהיגי המחאה החברתית. אשר למעשים ,אין לי אינדיקציה לפעילות של תנועת המחאה מלבד מה שכתבו בביטאון j14   .לוח הפעילות: זה גדוש במפגשים מסוג כזה או אחר,בהפנינג כזה או אחר אך לא בפעולה משמעותית בשטח.

בהקשר זה גם לא שמעתי קול צלול ומהדהד כנגד מעשי הרצח המזוויעים  בסוריה בכלל  ושל ילדים בפרט, כנגד טבח המונים בידי משטר מרצחים בגיבוי  השקט של רוסיה הפוטינית. היכן ההמונים שיקימו צעקה כנגד המתרחש בארץ השכנה. אפשר לעשות זאת גם לצד מחאות כנגד גירוש מהגרים לא חוקיים.

  שלי יחימוביץ  נזכרה בדבר לפני כמה ימים וראש הממשלה גם הוא מילמל משהו. ככה שגם מבחינה פוליטית אתם בסדר. היכן המצפון הקולקטיבי של אלה שדורשים צדק חברתי כאשר מדובר פה ברצח אלפים בדם קר. רק קול בודד שמענו בימים אלה של הזמרת פעילת תנועת המחאה, אלה דורון

Hama, Syria 

And the burning sun sets -What will be left when day light comes

Will it break our spirits down?

Counting heads.Burying our dead

Going on for another day,In the war for freedom

I’m not a hero ,I’m afraid.

בתרגום חופשי (צ.ג) "חמא סוריה.והשמש הלוהטת שוקעת, ומה יישאר כאשר יאיר השחר. האם הוא את רוחנו ישבור? נספור ראשים,את מתינו נקבור, לקראת יום המחר במלחמת החופש. אני לא גיבורה. אני מפחדת....."

זהו קול צלול חד ורועם אך בישימון של זמרת רגישה אחת.

ואשר לניתוב המחאה, כבר הבעתי את דעתי מספר פעמים כי המחאה חייבת למצוא לעצמה אפיקים פוליטיים , שכן לא רק בארץ אלא בעולם כולו, העשייה עוברת דרך הרשות המחוקקת והמבצעת, ואין בילתם. אפשר פה ושם לגרום לשינוי אבל הוא לא יהיה שינוי דרמטי כל עוד הוא לא יגובה פוליטית. ויש עדיין זמן לפעילים למצוא את  הנתיב הזה להשפעה. אני הרחקתי לכת והדגשתי שאמנם לי יש נטיות פוליטיות, כמו לכל אחד מאתנו, אבל הייתי רוצה לראות את מנהיגי תנועת המחאה כמעט בכל המפלגות. זאת תהיה השדולה החברתית הטובה ביותר, שכן היא תהיה בבית המחוקקים עצמו,. מבלי לדבר על הערך המוסף של  העלאת איכות הכנסת שהיא כרגע בגובה ים המלח.

להיות שם,ולעשות.

יחד עם זאת יש מקום לעשייה מסוג אחר והיא הליכה לפריפריה. לא על מנת להפגין שם כמו ההפגנה שמתוכננת בבאר שבע. זה  טוב, אבל לא מספיק.  צריכה לקום מעין  "תנועת  אליאב", ללכת בעקבות לובה אליאב  אותו אידיאליסט ללא פשרות, אשר התיישב בנגב הרחוק בניצנה כדי לשמש מחנך. וכאילו בתזמון טלפתי , אני קורא  שמחר, ה- 15 לחודש ייערך מפגש במלאת שנתיים למותו של לובה אליאב בשם "בדרכו של לובה"  במוזיאון תל אביב..

בשל כורח הנסיבות לא קל לבקש לצעירים שעמלים לפרנסה, או לומדים, להתיישב דרך קבע במקומות כמו ניצנה. אבל ניתן לבקש מהם וגם לצפות שבחודשי החופשה יבואו לפריפריה בדרום, בצפון ובמרכז ולא במטרה לשילהוב המחאה אלא למען העשייה, לעשות. לסייע ככל שניתן ולנצל את הכישורים של אנשיהם  למען  הקהילה, ברמות השונות של הכלל  והפרט.  יש צורך לעבוד  עם הדור הצעיר לבניית תשתית הנהגתית מקומית. ניתן לסייע לדור המבוגרים,  ניתן לעזור למוסדות המקומיים. התוצאה תהיה לא רק חידוד המודעות לתחלואי החברה אלא סיוע ממשי שיהווה מודל  לחברה בריאה כיצד היא חייבת לפעול. אני משוכנע שאנשי התנועה לא רק ימצאו אוזן קשובה ולב חם אלא יעשו נפשות לאותו רעיון גדול.

במאמר בד'מרקר ( ב- 4.6.2012 ) שפירסם אלי לוי  ראש המועצה המקומית להבים בנגב, הוא מכריז :  "הנגב זקוק למעשים ולא לדיבורים". המסר בעצם מכוון לשר לפיתוח הנגב והגליל סילוון שלום, וככה הוא כותב בין השאר: "מדי כמה חדשים  אורז השר לפיתוח הנגב והגליל את אנשי משרדו עם צוותי הפקה יקרים ומראיינים ידועי שם ,ונודד פעם לגליל ופעם לנגב, כדי לקיים וועידות נוספות, הבטחות והצהרות, קוקטיילים ופנלים.  לשם מה בעצם? איזה פרויקט יצמח באולם הוועידה המקושטת. מה לכל אלה ולפיתוח הנגב.איזה כביש ייסלל ואיזה מקום עבודה יוסיפו כל הקונצים האלה?

סילוון שלום הוא מראשי הרשות המבצעת שלהלכה הוא יכול לעשות. למעשה הוא לא יכול.  גם משום שראש הממשלה לא ייתן לו וגם כיהוא מתחרה איתו מצד ימין ולא שמאל, שכן איך אפשר להקצות סכומים נכבדים לחלקים בישראל כאשר נתחים שמנים הולכים להתנחלויות. ואם ראש הממשלה בעד הקצאת כספים להתנחלויות,  סילוון שלום, יריבו, לא רק שלא מפגר, אלא להוט יותר ממנו. מכאן שממנו לא תבוא הישועה, לא לנגב ולא לגליל, וגם לא לעצמו. אבל על משקל זה אפשר לומר: איזו תועלת תביא עוד הפגנה בבאר שבע, מלבד עצם המחווה של סולידריות, שהוא חשוב. בגליון  האחרון של ביטאון תנועת המחאה j14 יש  פנייה אחת אשר יש בה מן הסממנים של עשייה קהילתית.זהו קול קורא לסטודנטים לתארים מתקדמים בעלי רקע אקדמי בסוגיות חברתיות-כלכליות עם זיקה לעשייה חברתית להשתתפות בתוכנית ייחודית להכשרת הדור הבא של מובילי השינוי. כדי להרוות צמא זה גיבשו "המכללה החברתית-כלכלית" ו"האקדמיה הנודדת" קורסים בנושאי חברה וכלכלה בעזרת נבחרת של מרצים שוחרי שינוי.

.המכללה החברתית כלכלית הוקמה לפני שמונה שנים כארגון לשינוי חברתי, ומקיימת קורסים לציבור הרחב בנושאים חברתיים-כלכליים שעל סדר היום.האקדמיה הנודדת הינה תולדה של פעילות צוותי "ספיבק-יונה" לאורך מחאת הקיץ של 2011, שכתבו דו"חות עם הצעות לדרכי פעולה חלופיות למדיניות כלכלית וחברתית בישראל. המטרה של האקדמיה הנודדת היא  להפיץ את מסקנות הוועדות וכך להציג הצעה לחברה אחרת ומדיניות אחרת בנושאים העומדים על הפרק.

פרויקט זה, כמו כל פעולות המחאה, הוא תוכנית לטווח רחוק והוא חשוב ביותר. שכן, בישראל השתרש ההרגל שאתה מתכנן רק מה שאתה תוכל לבצע, מה שאתה תוכל לקבל בעבורו קרדיט, ולא מה שיניב תוצאות טובות, חברתיות, כלכליות, תרבויות לדורות הבאים. זה נדבך חשוב. יחד עם זאת גם מבחינת האקט ההסברתי וגם מנקודת ראות מעשית, חשוב ביותר שלצד החלק ההצהרתי יתלוו צעדים מעשיים. כל מי שיכול ומוכן לתרום לשיפור קהילתי בפריפריה יצא לשם לפרקי זמן קצובים, ממושכים יותר או פחות. מעין שרות לעם התנדבותי.

יוזמה נוספת שקיימת היא בסיוע הקמת קואופרטיבים עסקיים שקיימים כבר בדרום במרכז ובצפון .יוזמה זאת היא גם טובה ליזמים עצמם וערכה לקהילה הוא גדול מכיוון שהמחירים של הקואופרטיב זולים יותר. זה לא תלוי כמעט בשום גורם מלבד רישיון עסק קטן. לא צריך את וועדת טרכטנברג, ולא וועדת הריכוזיות. להיפך, מה שוועדות אלה לא תצלחנה לעשות במאקרו, עסקים אלה יעשו במיקרו ולא צריך להיות מתימטיקאי כדי לחשב שהרבה מיקרו שווים מאקרו.

זאת תהיה אשליה לצפות שהדרכים בפריפריה סוגות בוורדים.  מן הסתם אם תחפרו בחול או תהפכו אבנים תגלו נחשים. טפלו בהם ובכך תתרמו בין היתר להבסת שלטון הפחד. אם תעשו, קרוב לוודאי שגם תישגו.  אם לא תעשו,  לא יהיו מישגים, אבל גם לא הישגים. אולי הגיע הזמן שבמקביל ל "נערי הגבעות" יקומו "נערי הפריפריה" ובמקום  "פורעי יצהר"  יקומו  "צעירי דימונה"- קבוצות אקטיביסטיות שידברו בקול רם יותר מכפי שמגמגם כיום הציבור ה"שמאלי הליברלי"

הפריפריה באה אליכם בהמוניה כדי להפגין ולמחות.  לכו אליה לא רק להפגין אלא לעשות. זה יהיה צעד קטן במרתון החברתי הגדול למען עתיד טוב יותר למדינה ולתושביה.

המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור"

 


צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב