ארבע פנים למצוינות
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ארבע פנים למצוינות 

מאת    [ 14/06/2012 ]
מילים במאמר: 3762   [ נצפה 4079 פעמים ]

 
 

מבוא

מהי מצוינות חינוכית? בשאלה זו מתלבטים אלפי מחנכים ברחבי העולם, והתשובות שנותנים לה במקומות שונים משקפות, לעתים קרובות, אתוסים תרבותיים יותר מאשר מדד בינלאומי כלשהו. האם הכנה טובה לחיים יכולה להיחשב לחינוך מיטבי? האם רכישת ערכים מעל לכל הישג היא פסגת החינוך? האם כדאי ללמד כיצד לענות היטב על מבחנים, כמו "פיזה" או מבחני הבגרות?

במאמר זה אבחן ארבע גישות חינוכיות הנהוגות בארבע ארצות שונות, כולן ממוקמות גבוה בהרבה מישראל במבחנים הבינלאומיים. לכל ארץ מאפיינים תרבותיים, ממשליים וחברתיים אחרים, שאפשרו לגישה החינוכית הספציפית לפרוח בה. לפיכך, בדיון המתבקש לגבי מידת הרלוונטיות של כל גישה למערכת החינוך הישראלית יש להביא בחשבון את התנאים הדמוגראפיים והתרבותיים של כל מדינה נדונה.

 

סינגפור: הדגם המריטוקראטי[1]

כאשר חזרה השרה לחינוך פרופ' יולי תמיר בקיץ 2007 מביקור מתוקשר בסינגפור, היא הביעה התפעלות ממערכת החינוך הסינגפורית. פלא היה בעיניה כיצד מסוגלים 40 תלמידים ומעלה לשבת בכיתת לימוד ולהיות מרוכזים בלימודם כאילו מדובר בשיעור פרטני. הפלא הסינגפורי בא לידי ביטוי כלכלי מובהק: מאז שנת 1961 ועד המשבר הכלכלי של 2008 צמחה כלכלת המדינה בקצב מרשים של כ-7.5% בשנה, והיא נמנית עם "ארבעת הנמרים של אסיה", יחד עם הונג-קונג, דרום קוריאה וטאיוואן. אגב, צומח ועולה "נמר" חמישי, והוא העיר שנחאי בסין, שתופסת תאוצה כלכלית ופוליטית בנפרד ממדינת-האם. יפן היא מדינה מפותחת נוספת באסיה, אך אינה מכונה "נמר" שכן לא צמחה לאחר מלחמת העולם השנייה, אלא עוד לפניה (ודרסה בדרכה מדינות רבות, כולל קוריאה וסינגפור). התוצר הסינגפורי הגולמי הלאומי לנפש עמד ב- 2011 על 59,990 דולר לשנה, (לפי CIA factbook. להשוואה: ישראל דורגה ב- 2011 במקום ה- 41 בעולם, עם 31,000 דולר תוצר לנפש בשנה), שממקם אותה במקום החמישי בעולם. גם בהישגים חינוכיים אין לסינגפור מה להתבייש בהשוואה בין מדינות העולם: במבחן PISA (מבחן בינלאומי בתחומי הקריאה, המתמטיקה והמדעים של בני 15, בעיקר להשוואה בין  מדינות OECD המפותחות וארצות נוספות ובסה"כ 70 מדינות, שראשי התיבות של שמו הן: Programme for International Student Assessment. קיים תכנון להוסיף מבחן הבודק את מיומנויות המאה ה-21, בעיקר בשימושי מחשב) האחרון שנערך בשנת 2009 דורגו תלמידי סינגפור בקריאה במקום החמישי מתוך 65 מדינות שקוימו בהן הבחינות (ישראל במקום ה- 37); שני במתמטיקה (ישראל במקום ה- 42) ורביעי במדעים (ישראל ? 42). סינגפור היא עיר-מדינה זעירה (גודלה פחות מפעמיים רצועת עזה) אך מאוכלסת בצפיפות (חיים בה כיום כמעט 5.5 מיליון תושבים). מוצא תושביה בעיקר מסין (כ- 77%) ומלזיה (כ- 14%). למעשה לא ניתן להגדיר את עמה "סינגפורי", אלא ערב-רב של מהגרים שהגיע לארץ הנחשלת בעבר מתוך רצון לעסוק במסחר ימי, שתמיד היה מפותח בה (עקב מיקומה האסטרטגי על שפת מיצר סינגפור, נתיב סחר-ימי בין אינדונזיה למלאיה שהפכה למלזיה).

אם כן, מה הפך את סינגפור ממדינת עולם-שלישי לנמר של כלכלה וחינוך משגשגים? כמו במדינות רבות, גם כאן ניתן לתלות שינוי לאומי באדם אחד נחוש, שפעל בהחלטיות. שמו היה לי קואן יו, והוא שלט ללא מצרים במדינה מ- 1959 (טרם שקיבלה את עצמאותה מבריטניה) ועד שנת 1990. קואן יו השליט במדינה ממשל שנודע בכינוי "דיקטטורה נאורה" (באנגלית משטר זה קרוי "Benevolent Dictatorship"). התושבים מורשים להצביע בבחירות, אך ללא כל סיכוי להחליף את המפלגה השלטת. עם זאת, לפרט ניתנים כלים ממסדיים להצליח ככל יכולתו, כל עוד הוא אינו מנסה להתארגן כנגד המשטר. מערכת הענישה בסינגפור היא ברוטאלית ביותר. על עבירות שונות נענשים במלקות בפרהסיה, ובה גם קיים עונש המוות. מטעמים אלה לא התקבלה סינגפור מעולם לארגון המדינות המתקדמות בכלכלה ופיתוח (OECD), שקיבל לשורותיו את ישראל בשנת 2010.

לנוכח העדר המשאבים הטבעיים במדינתו הזעירה, נקט השליט קואן יו בפעולה היחידה שנועדה להצעיד אותה אל עבר שגשוג כלכלי: התמקדות בחינוך. אנשי סינגפור ביקרו בישראל סמוך לקבלת עצמאותם, והתרשמו מאד ממערכת החינוך שבה. עד היום מערכת החינוך שלנו נחשבת מאד בעיני הסינגפורים, בעיקר בזכות היצירה התרבותית והמדעית שלנו ופרסי הנובל שזכו בהם ישראלים. בשנים ההן הנהיגה ישראל את מבחן הסקר, שמיין תלמידים בכיתות ח' לפי יכולותיהם האקדמיות, תוך העדפתם של המצליחים בבחינות בהשקעה הלאומית. עד שנת 1966 היה מקובל גם בבריטניה מיון דומה, בשיטה שנקראה +11. אלא שבעוד ישראל ובריטניה זונחות את המיון המקדמי הזה, סינגפור הקפיאה אותו לדורות. תלמידי סינגפור מתחילים לעבור מבחני מיון כבר בכיתות ד', ולאחר מבחני כיתות ו' כבר נחרץ גורלו של הפרט: מי לשבט ("לחטוב עצים ולשאוב מים") ומי לחסד (להיות מיועד ללימודים גבוהים, על כל הסיוע הממשלתי המשתמע מכך). הדטרמיניזם האכזרי הגלום בשיטה זו מכתיב התנהלות משפחתית לחוצה. כאשר זוג מתכנן נישואין, במקביל לבחירת האולם והמוזמנים על בני הזוג לבחור את מקום המגורים הראוי, שיאפשר לילדיהם העתידיים ללמוד בבתי הספר הטובים ביותר. מכאן ברור המניע למשמעת הנוקשה של התלמידים הסינגפורים: מי שאינו "הולך בתלם", אחת דינו להיפלט אל שולי החברה ושוק העבודה.

מבין המאמרים הרבים בנושא:

Hoong Chor Chin and Kok Wai Foong (2006), "Influence of School Accessibility on Housing Values", Journal of Urban Planning Development, 132, 3, p. 120-129. Quah May Ling, Pamela Sharpe, Audrey Lim Swee Eng & Mary Anne Heng (1995), "Home and Parental Influences on the Achievement of Lower Primary School Children in Singapore", Singapore Journal of Education, 15, 2, pp. 12-32.

כאשר מנהל מזמין הורי תלמיד לשיחה, יש בפעולה זו כדי לזעזע את התשתית הכלכלית והתעסוקתית שלהם. סילוק תלמיד מבית-ספר משמעו עבור הוריו, במקרים רבים, מעבר מקום-מגורים או אפילו עבודה. לציות הכפוי יתרונות ? אין תופעות של "יהיה בסדר", ההתנהלות היא תמיד "לפי הספר" וכמובן הלמידה יעילה, כזו שמצמיחה הצלחות במבחנים הבינלאומיים. אך יש בה גם חסרונות בולטים: בוגר מערכת החינוך הסינגפורי ממעט ליזום, ומנסה "ללכת בתלם" טוב ככל שיוכל. ראשו ומעייניו מופנים לרכישת ממון וקידום הקריירה האישית. על תופעה מדהימה נוספת מתחום החינוך עמדו שני פרופסורים ישראלים, גבי וימן וברוך נבו, שהוזמנו לסינגפור כמרצים-אורחים בשנות התשעים בתקופות לא-חופפות (בספרם "החידה הסינגפורית", הוצ' צבעונים, 2001. רבות מן התופעות שצוינו כאן מודגשות בספר זה). מסתבר שלכל מבחן, מגיל ביה"ס היסודי ועד גמר האוניברסיטה ישנו אחוז מוגדר מראש של מצליחים ונכשלים, ללא קשר לציון. אם נקבע ש-40% אמורים להיכשל, אכן יוכשלו 40% הנבחנים שהגיעו לציונים הנמוכים. כך למשל אם נקבע ש- 50% ייכשלו בבחינות ההסמכה לעריכת-דין, יכול הציון החציוני להיות 92, ועדיין מי שקיבל 91 יוכשל. סוג זה של מיון הוא מריטוקראטי-משווה, שאינו מקובל בשום מערכת חינוך אחרת.

 

שווייץ: דגם הליבה המשותפת

שווייץ היא מדינה פדרטיבית קטנה למדי - שטחה מעט קטן מפעמיים שטח ישראל בגבולות יוני 67 ומספר תושביה  כ- 8 מיליון. מיקומה במרכז אירופה, אבל לא בכך ייחודה, שכן ישנן מדינות פדרטיביות נוספות בעולמנו. שווייץ מיוחדת בתחומים רבים, והבולטים ביניהם הם שניים: ההתבדלות הלאומית שלה, הבאה לידי ביטוי בניטראליות בין-גושית לאורך מאות בשנים (כך גם שבדיה, אם כי פחות שנים. ישנן גם מדינות הקרויות "בלתי מזדהות", אך הן אינן ניטראליות לחלוטין) וכן היותה מפוצלת בין ארבע תרבויות ושפות שונות: גרמנית, צרפתית, איטלקית ורומאנש (שפתם של שני הקנטונים שמהם התרחבה הפדרציה השווייצרית).

הצורך לשלב בין ארבע התרבויות (שכן שפה מדוברת אינה רק פרט טכני, אלא היא יוצרת אצל דובריה מארג תרבותי נפרד מדוברי שפה אחרת) יצר מבנה פוליטי ייחודי, שבו מתחלף נשיא המדינה מידי שנה ב"תורנות" ממשלתית. מ- 1.1.12 הנשיאה היא אוולין וילדמר-שלומפף, הנושאת גם בתפקיד שרת האוצר. בעוד שנה יחליף אותה אואלי מאורר, המשמש כיום, בנוסף להיותו סגן הנשיא, גם שר ההגנה, ההגנה-האזרחית והספורט. היא מיוחדת גם באפשרות לשנות חוקים פדראליים באמצעות משאלי-עם (משאל העם השוויצרי, שעורר גלים בעולם, נערך בנובמבר 2009, ובו נקבע שאין לבנות מסגדים בעלי צריחים במדינה).

מעניין כי אחד התחומים שמלכדים את כל השווייצרים הוא הביטחון. שווייץ היא מדינה מיליטאריסטית ומחזיקה כוח צבאי גדול יחסית לאוכלוסייתה. עם זאת, היא אינה המדינה היחידה בין מדינות אירופה שבה קיים גיוס חובה. גם אוסטריה, יוון, תורכיה, ארצות סקנדינביה (שבדיה אמנם ביטלה את גיוס החובה ב- 2010 ולאיסלנד אין צבא כלל, אלא רק משמר חופים. לפי אתר Jane's) וגרמניה (מרבית מגוייסי הצבא הגרמני משרתים בכוחות נאט"ו) מנהיגות גיוס חובה. אלא שבשווייץ הצבא נתפס כמגן האומה, שלא כאחרות, וכגורם המבטיח את הניטראליות שלה. השוויצרים מאמינים כי רק כוח צבאי יוכל להבטיח כי לא תהיה מעורבות מלחמתית במדינתם. אחד הביטויים החזותיים לכך הוא בול שהונפק בשנת 1941, כאשר כל אירופה בערה, המראה איכר שוויצרי החורש בנחת את שדהו.

האזרחות השווייצרית אינה מושגת בקלות, גם ביחס למדינות אחרות באירופה. זרים נדרשים לגור בה לפחות 12 שנים לפני קבלת אזרחות, אפילו אם נולדו בה. מספר קנטונים, בעיקר במזרח ובצפון הדובר גרמנית ובמערב הדובר צרפתית, מתנים קבלת אזרחות בהנהגת "אורח חיים שוויצרי" . כלומר, גם אם אושרה הקבלה ע"י הפדרציה השוויצרית, עלולים קנטונים מסוימים להתנות קבלה זו בהתמזגות המועמדים בחיי הקהילה, ולא להיות נטע זר בה. גם בכוחן של עיריות לחייב זאת כתנאי לקבלה לתחומן. הדבר דומה במשהו לועדות הקבלה בקיבוצים, שאינן ששות לקבל מועמדים שאורחות חייהם אינם תואמים את המקובל באותן קהילות.

החינוך בשווייץ לא שפע דמויות מנהיגות, פרט לאחת (גם בראנקו וייס הוא לכאורה שוויצרי, כיוון שהגיע אליה רק בבגרותו) ? יוהאן היינריך פסטאלוצי (1746-1827). פסטאלוצי הביא את האנאלפבתיות במדינה כמעט להיעלם עד שנת 1830, ובכך סייע לה ולמדינות נוספות ביבשת לצלוח היטב את המהפכה התעשייתית, שקידמה את איכות החיים באותן ארצות ובעולם כולו. אם כן, פסטאלוצי הוא גורם נוסף שמקשר בין "השבטים" התרבותיים של שווייץ. אבל גם החינוך במדינה עושה זאת, בעיקר בשנים האחרונות. למרות העובדה שלקנטונים השונים ישנה אוטונומיה רבה למדי בקביעת מדיניות חינוכית עובר ברחבי הפדרציה השוויצרית מוטו ברור: "על החינוך לקדם התפתחות הרמונית של יכולות הילד במסגרת המסורת הדמוקרטית של התרבות המערבית". ישנם שלושה דגמים של מארג חינוכי בשווייץ: הדגם המפריד, שבו נשלחים התלמידים לבתי ספר שונים לפי הישגיהם; הדגם המשתף, שבו לומדים תלמידים בעלי הישגים שונים באותו מוסד, אם כי בכיתות שונות או בקבוצות למידה נפרדות; הדגם המשלב, שבו אין הפרדה כלשהי בין התלמידים לפי הישגיהם. כל קנטון זכאי להחליט (באמצעות משאל-עם כמובן) לפי איזה מהדגמים יפעלו מוסדותיו החינוכיים. כדי לממש באופן ברור מדיניות זו, לנוכח גלי ההגירה השוטפים את אירופה (למרות העובדה ששווייץ איננה חלק מהאיחוד האירופי, גבולותיה פתוחים למדי) נוסחה אמנה הקרויה "פרויקט ההרמוניות" ('Project HarmoS'), שלפיה נקבעו סטנדרטים לאומיים במתמטיקה, שפת-אם ומדעים. הפרויקט נהגה ע"י מועצת שרי החינוך של הקנטונים השונים בשנת 2004, והוא אמור לכלול את כל מערכת החינוך במדינה של לימודי החובה גילאי 18-6, אם כי בחלק מהקנטונים גיל החובה הוא 5 ויש כאלה שגיל הסיום בהם הוא 19, כולל מוסדות דתיים (לבני כל הדתות) ומוסדות פרטיים לבני המעמדות הגבוהים. בנוסף לארבע שפות-האם נקבעו שלוש שפות זרות לתלמידים: גרמנית (לכל הקנטונים שאינם דוברי גרמנית), צרפתית (לכל אלה שאינם דוברי צרפתית) ואנגלית (לכולם). לתכנית הוצגו לא מעט התנגדויות. היו אלה בעיקר הקנטונים הדרומיים של דוברי האיטלקית, שתרבותם יונקת מהתרבות האיטלקית, ואשר תושביהם חשו כי הפדרציה השוויצרית גובה מהם מחיר גבוה מדי תמורת כניסה לתכנית הליבה המשותפת. עם זאת, במשאל העם שנערך במאי 2006 הוחלט להכיל את הפרויקט בכל הקנטונים בפדרציה. הכניסה אליו איננה במקשה אחת, ובכל שנה מספר קנטונים מצטרפים לפרויקט. התחזית היא שעד סוף 2012 יהיו כל הקנטונים כלולים בו. כך תהפוך תכנית הליבה המשותפת לאבן-יסוד במערכת החינוך השוויצרית ולדגם עבור ארצות מעורבות אחרות כיצד להכיל תכנית לימודים משותפת ומוסכמת.

 

אוסטרליה: הדגם הסופג

אוסטרליה היא מדינה-יבשת גדולת ממדים, אך מעוטת אוכלוסין ביחס לגודלה. שטחה למעלה מ- 7.6 מיליון קמ"ר וחיים בה קרוב ל- 23 מיליון תושבים. לפיכך, צפיפות האוכלוסין היא 2.8 תושבים לקמ"ר. (להשוואה ? בישראל צפיפות האוכלוסין היא 371 תושבים לקמ"ר). מרבית האוכלוסייה האוסטרלית מרוכזת בדרום מזרח המדינה, בקרבת החוף. חלקים ניכרים של הארץ הם אזורי מדבר (לפי CIA Factbook). גם לה מבנה שלטוני פדרטיבי, שבו 6 טריטוריות אוטונומיות-למחצה, וכן שתיים בעלות מעמד אוטונומי פחות: הטריטוריה הצפונית וטריטוריה קטנה הכוללת את עיר הבירה קנברה, בדומה לעיר וושינגטון בארה"ב. מיקומה של אוסטרליה בחצי הכדור הדרומי מכתיב לה התנהלות שונה במקצת מזו האירופית או הצפון אמריקנית, בעיקר בתיירות. בינואר-פברואר הקיץ לוהט, וביולי-אוגוסט קר במיוחד, אם כי ישנו שוני גדול למדי בין האזורים השונים, בשל גודלה של המדינה. בצפון האקלים קרוב לטרופי, ואילו בדרום, בעיקר באי טסמניה, האקלים ממוזג-קר. מרבית התיירים האוסטרלים מגיעים לחציו הדרומי של כדור הארץ (דרום אסיה, דרום אפריקה, דרום אמריקה) ופחות לאירופה ואמריקה הצפונית, כיוון שעונת התיירות שם "מתנגשת" עם שנת הלימודים והעבודה עבור מרבית האוסטרלים. גם ריחוקה של המדינה ממוקדי התיירות העיקריים בעולם תורם לתחושה של נידחות עבור אוסטרלים רבים. כדי למתן תחושות מעין אלה וכהוקרה על פיתוחה הכלכלי והתרבותי של אוסטרליה, ניתנו לה הזדמנויות לארח פעמיים משחקים אולימפיים ? במלבורן בשנת 1956 ובסידני בשנת 2000. אוסטרליה היא מדינת מהגרים במידה מסוימת, שכן חלק לא מבוטל מאוכלוסייתה באו ממדינות אחרות. במפקד האוכלוסין של שנת 2006 נמנו רק 37.13% שמוצאם אוסטרלי לפחות מזה ארבעה דורות. השאר היגרו למדינה מאז 1920, ביניהם ? 32% אנגלים, 9% אירים, 8% סקוטים, 4% איטלקים, 4% גרמנים, 3% סינים ו- 2% יוונים.  

אך זה איננו המאפיין הבולט היחיד הנוגע לחברה האוסטרלית. אוסטרליה הייתה יבשת של ילידים אבוריג'ינים עד שהתגלתה ע"י יורד-ים הולנדי בשם וילאם יאנזון בשנת 1606. אלא שלאחר מסעו של ג'יימס קוק הבריטי בשנת 1770 ומיפויה על ידו, היה זה רק עניין של זמן עד שהצי הבריטי הדומיננטי ישים את פעמיו אל היבשת החדשה. ואכן, בינואר 1788 נכנסו אוניות הצי הראשון של בריטניה ולמעשה השתלטו על האזור, ומיד הפכה היבשת החדשה לאזור ישוב של אסירים בריטים. בשל מצוקת המקום בבתי הסוהר בבריטניה, העדיפו השליטים לשלוח לאוסטרליה את המורשעים "הכבדים" (החוקים בבריטניה באותה עת גזרו על מבצעי 222 סוגי עבירות עונש מוות, רובן עבירות רכוש, בהם גם אסירים פוליטיים. בסה"כ נשלחו לאוסטרליה החל משנת 1791 ועד הפסקת המשלוחים בשנת 1871 למעלה מ- 165,000 אסירים ואסירות, שהיוו את השלד החברתי של האוכלוסייה האוסטרלית בתחילת דרכה, ביחד עם סוהריהם כמובן. התחלה עגומה זו מעיבה עד היום על הזיכרון-הקולקטיבי של מרבית האוסטרלים. אלא שנאמנותם לכתר הבריטי לא הוטלה מעולם בספק. הם נלחמו לצד בריטניה בכל המלחמות (מלחמת העולם הראשונה, השנייה ובכל המלחמות הקשורות לטרור בשנים האחרונות). כאשר נערך בשנת 1999 משאל-עם לגבי ההצעה להתנתק מחברות בחבר-העמים הבריטי, הצביעו למעלה מ- 54% נגד ההצעה. לפיכך, עד היום המלכה הבריטית הינה גם ראש המדינה של אוסטרליה.

החינוך באוסטרליה נתון לאחריותן של הטריטוריות השונות, כמעט ללא התערבותה של המדינה. הטריטוריות עצמן קובעות את משך הלמידה, תכני הלמידה וכל נושא הקשור בתלמידים ובבתי הספר בחינוך החובה. המדינה מטפלת בחינוך הגבוה, אך גם באופן מוגבל. אין כמעט אח ורע בעולם המערבי לביזור כזה של אחריות חינוכית. כך, למשל, החליט אדריאן פיקולי, שר החינוך של מחוז ניו-סאות' ווילס (והעיר סידני בתוכו) על ביטול בחינות הבגרות בטריטוריה שלו עד סוף 2011 .

אלא שהחל מאמצע שנות ה- 70' החל גוף אוטונומי למחצה לייעץ לממשלה כיצד לשפר את החלקים הדואבים של החינוך האוסטרלי, ובכך הגביר את המעורבות הממשלתית במימונם של פרויקטים חינוכיים שונים. התכנון מתמקד מאז בארבעה סוגי אוכלוסיות: אזורים עירוניים בעלי מאפיינים כלכליים-חברתיים נמוכים; האזורים של הילידים האבוריג'ינים; האזורים הכפריים המרוחקים; וכן האזורים בהם מרובים התלמידים ששפת-אמם אינה אנגלית.

אחת המשימות הכבדות ביותר היא  חינוך הילידים האבוריג'ינים. כאן מעורבות סוגיות עקרוניות ותרבותיות, מעבר לשאלות הנוגעות למקורות המימון, היעילות שבהשקעה וכד'.

עד כמה יש להכפיף את הילידים בעלי המסורות השבטיות לעולם הקפיטליסטי המודרני? מהי אבן הבוחן לגבי הצלחתם של הילידים בחינוכם? האם יכולתם של בני הילידים לשנן תורות מערביות, או יכולתם להתמודד עם מסורותיהם השבטיות באופן מיטבי? לאורך שנים מכבידה על מצפונם של אוסטרלים רבים העובדה, שלא ניתן מענה מתאים לשאלות אלה ואחרות. כיום מונים האבוריג'ינים באוסטרליה כ- 517,000 איש ואשה, שהם כ- 2.3% מהאוכלוסייה הכללית. בטריטוריה הצפונית מספרם מגיע ל- 32.5% מהאוכלוסין ובכל הטריטוריות הנותרות הם מהווים רק אחוזים בודדים. חלקם הגדול חי בשמורות ומתפרנס מחקלאות. כדי לטהר במעט את מצפונם הקולקטיבי ולהפגין חזות סובלנית, העניקו מארגני המשחקים האולימפיים לרצה האבוריג'ינית קאתי פרימן את הדלקת אש המשחקים והובלת הלפיד האולימפי לתוך האצטדיון בסידני 2000. פרימן הצטיינה בתחרויות עצמן, וגרפה את מדליית הזהב עבור אוסטרליה בריצת הנשים ל- 400 מטרים. אוניברסיטאות מובילות במדינה מתחרות, אם כן,  ביניהן על שיפור חינוכן של האוכלוסיות האמורות (וכמובן על השלל הכספי הנלווה למאמצים אלה במענקי מחקר). לפיכך, במשך כשלושים שנה מתנהלת באוסטרליה מעבדת-מחקר חינוכית דינאמית, שבה שותפים מרצים מובילים מרחבי העולם. אין כמעט מרצה בעל שם בנושאי חינוך שלא הוזמן לשנת שבתון לאחת האוניברסיטאות האוסטרליות. צוותים אקדמיים בוחנים דרך קבע יוזמות חינוכיות חדשניות ואפשרויות יישומן באוסטרליה. לתייר האקדמי המזדמן נראית מערכת החינוך האוסטרלית, אם כן, כמעבדה ענקית של יוזמות ורעיונות. גם מעבר לים מתרשמים רבים מכך: כמעט כל נושא בחינוך מקבל תהודה עצומה בכתבי-עת מדעיים ע"י חוקרים אוסטרלים. מערכת זו היא מעין ספוג לומד בלתי נלאה.

 

פינלנד: הדגם ההומאני

פינלנד היא מדינה צפון אירופית רחבת שטח ומעוטת תושבים הזרועה באלפי אגמים. שטחה גדול פי 13 לערך משטחה של ישראל, אך מספר תושביה אינו מגיע ל- 5.5 מיליון. הצפיפות בה היא 16 תושבים לקמ"ר. השפה הפינית הינה אחת המוזרויות שבה. היא אינה דומה לאף שפה אירופית אחרת, ויתכן כי מוצאה בערבות סיביר לפני אלפי שנים. עם זאת, כאשר פיני רוצה לבטא אי הבנה של דברי חברו, הוא יטען כי "בשבילו זה כמו עברית" (באותה דרך שאנחנו מתייחסים לסינית).

מיקומה הצפוני של פינלנד מכתיב לה מזג אויר קר במרבית עונות השנה, כאשר החורפים בה חשוכים (עד כדי 5 שעות אור ביממה) וקודרים. מסיבה זו מרובים במדינה מקרי הדיכאון, השכרות וההתאבדויות (ביחס לממוצע האירופי). בטבלה המצורפת של ארגון הבריאות העולמי ((WHO נראים שיעורי ההתאבדות במדינות המפותחות, נכונים לשנת 2008. פינלנד ממוקמת במקום השלישי, עם 38.7 גברים ו-10.7 נשים מתאבדים לכל 100,000 תושבים.

פינלנד הייתה כבושה בדרך זו אחרת במרבית שנות ההיסטוריה שלה. השבדים שלטו בה החל מהמאה ה- 12, ובשנת 1809 היא הפכה דוכסות חצי אוטונומית במסגרת הקיסרות הרוסית עד שנת 1917. בשנת 1866 החל רעב כבד בפינלנד, שקטל כ-15% מאוכלוסייתה. ב- 1918, לאחר המהפכה ברוסיה, התחוללה בפינלנד מלחמת אזרחים קצרה בין כוחות הימין וכוחות התומכים בסובייטים. הרוסים שבו לפינלנד בנובמבר 1939 וניסו לכבשה, אך כוח פיני מאורגן בראשותו של קרל גוסטאב מאנרהיים הדף אותם. בהסכם בין שתי המדינות נקבע כי שטחים פינים ימסרו לבריה"מ, כולל העיר השנייה בגודלה במדינה, ויפורי. כעבור שנתיים שיתפו הפינים פעולה עם גרמניה במלחמתה בבריה"מ בעקבות "מבצע ברברוסה", כאשר בראש הממשלה הפינית עמד ריסטו ריטי. אולם כאשר הגרמנים פלשו ב- 1944 ללפלנד בחפשם אחרי מרבצי ניקל, הם נהדפו ע"י כוח פיני. הקדמה זו נועדה להבהיר לקורא כי העם הפיני הינו למוד מלחמות וכיבושים ע"י מדינות זרות. הצורך שלו בשקט ומעבר לתפיסה לאומית אזרחית החיש את המהפכה החינוכית שביצע, וזו אירעה בתחילת שנות השבעים.

בצעד נועז החליטו בהלסינקי על נקיטת מספר צעדים דרסטיים, שנועדו לחלץ את פינלנד מהבינוניות של כלכלתה וחינוך ילדיה. הוחלט כי בתוך חמש שנים יהיו כל המורים בפינלנד בעלי תואר שני, במימון מלא של המדינה. כתוצאה מצעד זה והעלאת שכר המורים מעבר לממוצע האירופי, רבים מתמודדים על הזכות ללמוד הוראה, ומהם רק 10% מתקבלים. לדוגמא, בשנת 2010 התמודדו 6,600 מועמדים על 660 מקומות ללימודי הוראה. מעמדם החברתי של המורים דומה לזה של רופאים ועורכי-דין. מהמורה הפיני נדרשת מידה רבה של יוזמה ותכנון השיעורים, אם כי יום עבודתו קצר להפליא. הוא מלמד בכיתה רק 4 שעות ביום, ובשאר הזמן הוא מכין את עצמו לשיעורים, נפגש עם עמיתים, הורים וכו'. שעתיים בשבוע מוקדשות על ידו ל"פיתוח מקצועי" בדרך שהוא בוחר. הפיקוח המרכזי על עבודת המורים רופף, ונעשה בעיקר ע"י הנהלת ביה"ס, המקבלת אוטונומיה רבה ביותר בתכנון ובביצוע תכנית הלימודים. השיח בין המורים להורים פתוח, וישנן דרכים מקובלות להעלות הצעות והשגות ע"י הורים.

צעד שני שננקט היה הפיכתם של בתי הספר למושכים עבור התלמידים. לא עוד מוסדות אפורים וסטנדרטיים, אלא מוסדות ציבור מושקעים ונאים. גם הקהילות המקומיות תרמו רבות להעלאת קרנם של בתי הספר. כאשר שכונת מגורים התרחבה ונוצר צורך להקים בית ספר חדש, היו אנשי השכונה שותפים פעילים בתכנונו עם השלטונות (כמובן ברמה הכללית, ללא כניסה לפרטים מקצועיים). לאחר הקמת בית הספר הם תרמו, במקרים רבים, מכספם כדי לשכור מעצב-פנים שישפר את תחושת הילדים הנכנסים בשערי המוסד.

צעד שלישי היה לאפשר למידת חקר שתעודד סקרנות, ולא הכנה לבחינות בלבד. למעשה, אין תכנית לימודים כלל-ארצית בפינלנד. הדבר הביא לכך שלתלמיד הפיני אין בחינות מחייבות, לפחות בשש השנים הראשונות של לימודיו. יצוין כי התלמיד הפיני פוגש את כיתה א' רק בגיל 7, וכך יכול לחוות למידת גן ארוכה יותר. הבחינות הממשלתיות נערכות רק כאשר התלמיד מגיע לגיל 16, ואז עליו לבחור את הנתיב המקצועי שלו לעתיד: האם ירשם לבי"ס מקצועי וילמד מקצוע או ירשם לבי"ס עיוני ויתמודד עם מטלות אקדמיות. שיעור הבוחרים בלימודים אקדמיים קרוב ל- 60%, ומסיימי הלימודים הגבוהים (כולל פוליטכניים) עומד על 66%. אחוז מסיימי החינוך התיכוני עומד בפינלנד על 93%. לימודי ההמשך אורכים 3-2 שנים, עד הגיעו של התלמיד לגיל 19-18. לאחר לימודיו, על הבוגר להתגייס לצבא למשך 6 חודשים עד שנה, בהתאם לכישוריו וליחידה אליה שובץ. צעירים מוכשרים במיוחד עשויים להגיע בתום התקופה לדרגת סגן-משנה. לאחר מכן הוא ישרת במילואים עד הגיעו לגיל 50 או 60, בהתאם לדרגתו. נשים מוזמנות לשירות לאומי, אם כי לא מחויבות בכך. לאחר מכן מממשים הצעיר והצעירה את פירות לימודיהם ? מי באקדמיה ומי בשוק התעסוקה.

הכיתות הטרוגניות, ואין בכיתות-האם הפרדה בין תלמידים מוכשרים לחלשים. תלמידים הזקוקים לסיוע צמוד (ביה"ס קובע מי זקוק לסיוע כזה, בלי לחייבו בבדיקות חיצוניות כנהוג בישראל. הממוצע של הנעזרים בסיוע בפינלנד עומד על כ- 30% מהתלמידים) יוצאים מהכיתה לחדר סיוע בלימודים, בו הם נעזרים בכוח הוראה מוגבר. כדי למנוע הדבקת תווית של נחשלים, יוצאים לחדר הסיוע גם תלמידים מחוננים, שהסיוע עונה על צרכיהם הייחודיים. הפערים הלימודיים בין בתי הספר השונים ובתוך בתי הספר הפינים הם הקטנים ביותר בעולם.

ההפסקה נחשבת כסוג של למידה חברתית עבור המחנכים, וכך ניתנות לתלמידי ביה"ס היסודי שתי הפסקות ביום בנות שעה כל אחת. המורים משגיחים על התלמידים ואף משחקים עמם. גם בתיכון ישנן הפסקות ארוכות למדי, אם כי לא באותה מידה כביסודי.

ההשקעה בכיתות גבוהה ביותר. למשל, אין כיתה הנבנית כיום ללא אמצעים אור-קוליים המובנים בה; לתלמידים ככלל מחשבים ניידים, שחלק ניכר מהלימוד נעשה בסיועם; כיתות המעבדה מאוכלסות ע"י 16 תלמידים לכל היותר, כך שכל תלמיד יכול לבצע ניסויים מדעיים בכל שעה נתונה; ובכלל ? המדינה נושאת בכל עלותו של החינוך. על אף זאת, ראו זה פלא: החינוך הפיני מהווה 6.13% מהתל"ג (התוצר הלאומי הגולמי, כלומר כלל המוצרים והשירותים המיוצרים והניתנים במדינה. הנתון הנוגע לפינלנד הוא לפי פרסומי הבנק העולמי משנת 2008) לעומת החינוך אצלנו, שבו מושקעים 5.92%. בפינלנד ההשקעה בחינוך עומדת על 11.1 מיליארד יורו, לעומת 5.8 מיליארד יורו בישראל (נתוני 2011). לכאורה קיים מעין שיוויון, אך הפערים בהשקעה לתלמיד עצומים, בעיקר כיוון שהתוצר לנפש בפינלנד גבוה משמעותית מהתוצר לנפש אצלנו, בעיקר הודות לחינוך. זהו מעין מעגל קסמים: השקעה בחינוך מגדילה את ההון הכספי והאנושי הלאומי, שחוזר להגדלת ההשקעה בחינוך.

למרות היעדר הבחינות בפינלנד לעומת שאר מדינות העולם המפותח, מדורגים התלמידים הפינים בצמרת המבחנים הבינלאומיים. במיוחד בולט הדבר כאשר משווים בין פינלנד לנורבגיה, שלה מאפיינים דמוגרפים דומים, אך לתלמידיה הישגים פחותים בהרבה.

 

אפילוג

מה ניתן ללמוד מכל המובא במאמר זה, האם ניתן לאמץ משהו מהיתרונות של גישות אלה ואחרות? לעומת המפריד הרב בין הגישות השונות (עד כדי קיטוב של ממש בין סינגפור לפינלנד), בולטת המחויבות הלאומית של כל אחת מהמדינות הללו לרפורמה חינוכית העונה על צרכי אוכלוסייתה ומותאמת לתרבותה. אין הכוונה למס-שפתיים שבעיקר מפאר את החינוך, אלא לשינוי מהותי בתחום החינוך, שהביא לשגשוג והתפתחות מואצת במישורים רבים אחרים. דווקא ארה"ב, שהגתה את חוק הלימודים הגבוהים במימון המדינה למשוחררי מלחמת העולם השנייה (G.I. Bill) בשנת 1944, חוק שפיתח את אוצרותיה האנושיים והשפיע על כלכלתה, נסוגה כיום לרפורמה פדראלית כושלת, הקרויה "No Child Left Behind" (שם יפה לתכנית המקדשת את הבחינות, וממרכזת את המימון והאחריות על החינוך).

האם ניתן לאמץ משהו מהרפורמות החינוכיות הללו? קשה למצוא הקבלות תרבותיות ממשיות בין המדינות שנסקרו לישראל, אבל העקרונות לרפורמה ולתוצריה ברורים.

אם יוחלט בחלונות הממשל הגבוהים לערוך רפורמה ממשית בישראל, ישנן אפשרויות שונות לבצע מהלך כזה. מה שנדרש הוא להחליט לאיזו רפורמה חותרים, ולבצע. אין זה נשגב מיכולותיו של המוח היהודי.


[1] . הערכת הפרט או ציבורים, לפי יכולות והישגים הבאים לידי ביטוי מדיד.

ד"ר אלחנן בר-לב, מחבר הספר "אקלים בית הספר: מציאות וחזון".


לשאלות בנושאים קרובים ניתן לפנות בכתב למייל: href="mailto:ebarlev@gmail.comebarlev@gmail.com">">ebarlev@gmail.com.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב