חברה שמשלימה עם פשעים החל ברצח בשל כבוד המשפחה, בשוד יהלומן ,בהכאת קשיש, בהשמדת עצי זית כ"תג מחיר" וכיו"ב פשעים- היא חברה על סף הריקבון. היא חברה שהתרגלה לפשעים כמו שמקסיקו התרגלה לרציחות המוניות בתחום הקרטלים של הסמים. מעין נורמה שאין מה לעשות. חדלות. זה אמור גם לגבי אוכפי החוק. בעיקר אלה שסובלים מן הפשיעה. לדוגמה סוגיית גניבת אופניים. שהפכה ל"מכת המדינה"- נכון יותר מכת תל אביב, העיר שמעודדת רכיבה על אופניים.
דומני שמספר המאמרים על גניבת אופנים במדיה המקוונת מתקרב למספר האופניים שנגנבים בעיר הגדולה בישראל מדי חודש.כאשר מגדירים תופעה זאת כ "מכת המדינה". הרי שבכך לא זו בלבד שהגדירו את הבעיה אלא גם גזרו גזירה- לאמור שאין מה לעשות.לא נכון. יש מה לעשות. גם במכות ומגיפות אפשר לטפל בין אם הן בתחום הבריאות, הטבע ואדם.עושים הכול למנעם או למצער לצמצם אותן.
על גניבת זוג אופניים מאדם שנזקק להם לצרכי העבודה שלו עשה ויטוריו דה סיקה, מגדולי השחקנים והבמאים האילטקיים במאה ה-20 , סרט ששמו באיטלקית: Ladri di biciclette בגרסה האמריקנית Bicycle thief – גוב האופנים,ובגרסה האנגלית "גונבי האופניים".סרט ניאו ריאליסטי איטלקי משנת 1948. הוא מספר את סיפורו של איש עני שמסתובב ברחובות רומא אחר אופניו הגנובים, שלהם הוא זקוק לצורכי עבודתו. הסרט מבוסס על רומן באותו שם, פרי עטו של לואיג'י ברטוליני.
במהלך שלוש השנים האחרונות נגנבו לנכדי ארבעה זוגות אופניים. לפי נתונים שפורסמו באתר "מעריב" nrg
בישראל נמכרים 363 אלף זוגות אופניים מדי שנה. מסקר שערכה עיריית תל אביב, עולה ש-40 אחוז מהרוכבים חוו גניבת אופניים לפחות פעם אחת. אם ככה מה שקרה לנכדי מאשש נתונים אלה ומדובר באלפי גנבות אם לא למעלה מזה, שרובם לא מדווחים למשטרה מכיוון שזה נחשב ל"בזבוז זמן" העובדה שזאת לא רק בעיה תל אביבית, אין בה רבע נחמה. במיוחד לאחר שעיריית תל אביב מנהלת מסע נמרץ לשימוש באופנים, והיא הקימה תחנות להשכרת רכב ברחבי העיר. תל אביב, עוד יותר מאסטרדאם(עיר האופניים) משוועת לסוג כזה של תחבורה.
בפוסט שפורסם ב ב- 6.2.2011 ב- net 84 נכתב בין היתר : "כל מי שהסתובב ברחובות תל אביב בשנה האחרונה לא יכול לפספס את הכמויות האדירות של עובדים זרים שחלקם הגדול הוא בלתי חוקי שהסתננו למדינה ממדינות באפריקה ועוד מקומות שכוחי אל שרצח עם נעשה שם.........אל תבינו אותי לא נכון אני לא מאשים את העובדים הזרים בגניבות אופניים, לדעתי הרוב המוחלט של האופניים נגנב על ידי ישראלים ...מה שברור לכל ובאמת לא צריך לפנות לשירותיו של חוקר פרטי בשביל להבין שכל העובדים הזרים צריכים להתנייד בעלות נמוכה, לכן כמעט ואין עובד זר ללא אופניים, ואם אתם מבינים דבר או שניים באופניים אתם תראו שיותר ויותר עובדים- מסתננים זרים רוכבים על אופניים טובות שמחירן (גם יד שנייה) הוא מאות ואלפי שקלים, תסכימו איתי שום עובד זר או מסתנן מאפריקה לא יכול להרשות לעצמו להוציא מעל ל500 שקל על אופניים, אולי תופתעו לשמוע הם קונים אופניים ב50 ש"ח, הם מספקים עבודה עצומה לגנבי האופניים, ולגנבי האופניים לא באמת משנה אם הם גונבים אופניים שעולים 100 ש"ח או אופניים שעולים 3000 ש"ח, הם משתמשים באותו פורץ מנעולים שלוקח להם בדיוק 3 שניות לפרוץ מנעול.בגדול אם תחשבו על זה לרגע, אנחנו סובלים ממכה של גניבות אופניים, ואז רואים את האופניים הגנובות שלנו שמסתנן או עובד זר רוכב עליהם שהוא השיג אותם בדרך לא דרך ובטוח שלא בעלות האמיתית שלהם, ואנחנו שותקים! פשוט רואים את האופניים הגנובות שלנו ברחוב וממשיכים כאילו כלום לא קרה, אני לא אומר שהעובדים הזרים והמסתננים הם גנבים אבל אפשר לומר בביטחון רב שהם רוכבים על אופניים גנובות, ואנחנו שותקים."
לעומת זאת ב- nrg אתר מעריב דווח - כי לפי שעה אין אפיון מדויק של אוכלוסיית גונבי האופניים. .ההנחה היא שרוב הגניבות הן חלק מתעשייה מאורגנת: "מדובר בחבר'ה שמסתובבים ברחובות, מסמנים אופניים אטרקטיביים, עוקבים אחרי הרוכב עד הבית ובלילה פורצים את המקלט או המחסן. כולם יודעים על חנויות שאליהן מגיעות כמויות גדולות של אופניים גנובים" . במשטרה סבורים כי רוב גונבי האופניים הם נרקומנים אשר סורקים את הבתים והחצרות, כבודדים או כחבורות ובאמצעות מצבטי ברזל חותכים את המנעול שמחובר לאופניים מתיישבים עליהם ומפדלים. לדעת המומחים במשטרה, במקרים אלה האופניים נמכרים מיד לאחר הגניבה תמורת עשרות שקלים שישמשו את הגנב לקניית מנת סם, או אוכל. עם זאת ישנה ביקורת על העדר אכיפה ממשית במסגרת ערכאות המשפט. תלונות רבות מסתיימות במעצר עד תום הליכים והגשת כתב אישום נגד הגנבים.בפועל שם חשוד לא יושב במעצר יותר מאשר יממה או יומיים.
הציבור חייב להיות שותף פעיל לאוכפי החוק.
כרגיל אצלנו, בניגוד קיצוני,למדינות כמו יפן באסיה או הולנד באירופה, הציבור למעשה לא משתף פעולה, בכך שאין הוא מצדו תורם לפתרון הבעיה או להפחתתה. הדבר הראשון שעשה עליי רושם בעת הביקור ביפן, היה כי הרשות המבצעת מתחילה אצל האזרח. בהולנד ישנה אכיפה מוגברת ולכך אתייחס בהמשך.בכול מקרה כלל הברזל הוא, תמיד ובכול מקום , שללא עזרה פעילה של הציבור, אותו ציבור שסובל מן המכה והציבור בכלל,החוק לא ייאכף כפי שמצופה.הציבור שלנו מצד אחד בא בטענות אל השלטון על אוזלת יד ומאידך לא דוחף את השלטון ולא מסייע לו, אם הוא מצדו נרתם לפעולה.,
הזכרתי את מקרה הגניבות של נכדי. אמו, בתי. ראשית היא פנתה למכרים שלה ביניהם סוכני ביטוח ואחד מהם ענה לה ככה:דבר זהה קרה לבני לפני ראש השנה, גנבו לו אופניים ליד בית הספר שהיו נעולות בשרשרת אופנוע הפיתרון, יש לסגור בבית במקלט או בתוך בית ספר עם שרשרת".על כך הגיבה בתי :איש הביטוח הגדיל לעשות והציע לי ביטוח.ש"אתם לקוחות קלאסיים" לביטוח! אני מנסה לעשות כאן לא רק לביתי, ולאופניים שלנו.קיוויתי שיהיו מספיק אנשים שאכפת להם. פעם אחת שתהיה דוגמה ותקדים להראות לגנבים שזה לא יכול להמשך. יש לזה סיכוי משום ייחודיותם של האופניים ספציפיות. אז מה אתה אומר?! שכול בני ישראל צריכים תמיד ובכול מצב להכניס אופניים לשמירת בית סוהר כדי שלא יגנבו להם, במקום לנסות וליצור מצב שבו ייתפסו גנבים, ויאלצו חנויות המשתפות פעולה עם סחר גנוב להפסיק זאת, ותהיה מודעות לסימון אופניים כדי שלא יוכל אדם לטעון לשווא שהם שלו. את זה אני רוצה לקדם.ולא להרים ידיים ולומר לבן שלי כולם גנבים במדינה הזו."...
וזאת הרי ליבה של הבעיה: החור, הוא גנב גדול יותר מאשר העכבר.משל כאילו האופניים זקוקים למתחם מוגן, למקרה של אזעקה.כאן אין אזעקה,ויפה שסוכן הביטוח לא יעץ לבתי שליתר ביטחון רצוי שלא להשתמש באופניים בכלל. מכול מקום בתי לא הסתפקה לא במסר שהפיצה ולא בדיווח למשטרה,,אלא הטריחה עצמה אל חוקר המשטרה.והוא פרט בפניה את המציאות,לפחות כפי שהוא התנסה בה.למשטרה מקום אחסון לאופניים גנבות. הציבור יכול לבוא כדי לזהות אם הם שלו אבל רבים לא באים ואחת לכמה חודשים נערכת מכירה פומבית של זוגות שלא נדרשו.המשטרה מצדה עשתה מאמץ והודיעה לאנשים שדווחו על גניבת האופניים שיבוא לזיהוי אך לא כולם באים.לאופניים כמו למכונית יש מספר שלדה, שהוא ייחודי לאופניים מסוימים. אנשים לא מודעים לכך, או שלא טורחים לבדוק זאת עם הקניה.המשטרה מאפשרת לכול בעל אופניים להטביע קוד אבל אנשים לא פונים אליה בעניין זה.
משטרת ישראל,כפי שאנו יודעים וכפי שלמדנו מסקר בינלאומי אינה מצטיינת בשמירה על האזרח ורכושו, אבל אם ייערך פעם סקר על מידת המעורבות של האזרח בשמירה על נורמות תקינות, ספק רב,אם ישראל תימצא במקומות העליונים. ויש עוד היבט לצרה הזאת והוא בתי המשפט. מי שבא למאגר המשטרה של אופניים גנובים חייב אישור מבית המשפט, ובית המשפט לא מזדרז, ורבים מוותרים.מכאן שהפקעת הביורוקראטית הגדולה היא חלל גדול שמאפשר גניבת אופניים המונית,
בתל אביב שהיא מיוחדת במינה מהרבה בחינות חיוביות, היא גם מיוחדת בכמה היבטים שליליים. וזאת בהקשר של אופניים. בעיר הזאת כדי למנוע גניבות אופניים דיירים לא סומכים על קשירתם למטה סמוך לבית, ואפילו לא במבואה. הם שמים אותו במעקה ממש סמוך לדירות, בכול הקומות,תחתונות ועליונות. זה לא רק מכער את פנים הבית זה גם מוריד מערכן של הדירות, מכער את חדר המדרגות, מפריע ובלילה גם מהווה סיכון. מבחינה משפטית זה אסור כי זאת חדירה לרכוש המשותף. אבל התל אביביים שגם בלאו הכי האסטטיקה אינה בראש מעיניהם, הם נדיבים בכול הקשור בהחניית אופניים ליד הדלתות. נראה דבר כזה בהולנד? אין! ואם יש אזי קנס כפול ומכופל.
מכול מקום, הועלו הצעות שונות על ידי גופים שונים והעיקריות בהן הנחיה ברורה לחנויות אופניים שלא לקנות אופניים יד שנייה ללא אישור שנקנו מסוחר מורשה, לחייב את החנות ליתן חשבונית על כול זוג שהוא מוכר, וחשבונית זאת תשמש מעין תעודת רישוי של הקונה.חשוב שרוכב האופניים ישמור על החשבונית הזאת.לרשום מספר השלדה. למסור את כול הפרטים למשטרה ללא דיחוי לאחר הגנבה.לאפשר לפקחיי העירייה לבדוק רוכבי אופניים כדי לוודא שהם שלהם, בדיוק כפי שקיימות בדיקות ספוראדיות לגבי רכב.. להאיר היטב מקומות חנייה לאופניים ולהציב מצלמות ליד החנויות.
מכול מקום לנוכח החשיבות הרבה שמייחסים בעיריית תל אביב לרכיבה על אופניים כחלופה הטובה ביותר לרכב ממונע על כול המשמעות שכרוכה בכך היא חייבת ליזום מערכת אמצעים מקיפה כדי לצמצם דרסטית את המכה הזאת..יש להניח כי פעילות נמרצת יותר של העירייה תשפיעה על בעלי האופניים לשתף פעולה.
ההולנדים הצליחו יותר.
דומני כי מי שהגה את מערכת השאלת האופניים לציבור הרחב היו ההולנדים שאף צבעו את האופניים בלבן. אבל זה לא מנע גניבות, שהגיעו למימדים עצומים. ההולנדים הם עם ליברלי מאוד, אבל קפדן מאוד וגם חסכן. גניבת אופניים מסיבית לא עולה בקנה אחד עם תכונה הולנדית זאת.ההולנדים לא אוהבים לעשות טעויות פעמיים. הם לומדים מהן. זה מתחיל במסע הסברה בחוברת מיוחדת שמופצת בציבור הרחב, ובייחוד בקרב הרוכבים וכן באמצעי המדיה.אגב ההולנדים נעזרו בטלוויזיה בסדרת תוכניות דוקו- דראמה לצמצם דרסטית את תאונות הדרכים. הצעדים שנקטו ההולנדים כוללים החמרה של העונשים לגונבי אופניים, הטמנת "אופני פיתיון" מטעם העירייה כדי לעצור גנבים "על חם", הטלת קנס של 190 אירו ופתיחת תיק פלילי לכל מי שייתפס עם אופניים גנובים, הקמת אתר אינטרנט המוקדש ל"בטיחות אופניים", הקמת "משטרת אופניים" מיוחדת שכל מטרתה לסייר במוקדים מועדים לפורענות כדי למנוע גניבות וסימון אופניים הנמכרים בחנויות יד שנייה על ידי תג ומספר סידורי.
במסגרת מסע ההסברה, הרשויות דוחקות בתושבים ובתיירים לחייג לקו החירום המשטרתי 112 בכל מקרה שבו הם רואים גנב אופניים בפעולה..פתרון נוסף, שניתן ליישמו גם בתל אביב, הוא הקמה של רשת חניוני אופניים מאובטחת, שבה ניתן להבטיח יותר את האופניים מפני גניבות.. צעדים אלה לא יעצרו לחלוטין את גניבת האופניים, אבל יצמצמו אותה במידה ניכרת. לאמור שאפשר להקדים תרופה למכה, וזה כולל "מכת גניבת האופניים". נכדי בינתיים לא קנה אופניים חדשים. במרחקים קצרים הוא הולך ברגל, אבל במרחקים ארוכים יותר הוא משתמש בתחבורה, ציבורית או פרטית בעיר, דבר שהוא לא עשה עד כה. ואני משער שיש כמוהו רבים,והמסע לרכיבת האופניים ייבלם.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
