פסטיבל העיתונות בים האדום
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

פסטיבל העיתונות בים האדום 

מאת    [ 12/12/2011 ]
מילים במאמר: 2167   [ נצפה 4076 פעמים ]

 
 

מאת : צבי גיל המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור" 

מדי שנה מתפרסמת בעיתונות מודעה על פני עמוד שלם על "כנס אילת לעיתונות" שנערך מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב ואוניברסיטת בן גוריון. ומדי שנה אני שואל את עצמי מי צריך את הכנס הזה,מלבד אילת שבשבילה זה אירוע תיירותי כמו תחרות מכוניות הפורמולה שיתקיים בעתיד. 

ציבור העיתונאים כמו כול גוף מקצועי אחר, בתחומי הרוח,החברה, המדע , הטכנולוגיה וכיו"ב מן הראוי שיתכנס מדי פעם כדי לדון לא רק בפונקציה שממלאת המדיה בחברה חופשית בכלל ובישראל בפרט, אלא הדיון יהיה רפלקטיבי, לאמור גילוי פנימה של המעשים והמחדלים של קהילת העיתונאים עצמה. 

למקרא התוכנית של הכנס באילת,על תכנים של המושבים, ואלה שנטלו חלק בהם,אתה מגיע למסקנה כפולה.אחת. שאין כמעט נושא ששיך לתקשורת או נושק לה שלא מוצא את מקומו בכנס הזה. שתים. תחקירן שרוצה לדעת מי הוא מי בתעשיית התקשורת או בענף המדיה באקדמיה, בהווה או בעבר, רק צריך לרשום  את השמות הוא חוסך מעצמו טרחה, כול אימת שיהיה זקוק,לאיש הנכון בתחום הנכון.זהו המאגר שמופיע וחוזר ומופיע בכול מה שקשור במדיה, על כול ענפיה והאירועים שמשתקפים. בקיצור המציאות במדינה ובעולם.הם אלה שמופיעים ומצוטטים בעיתונות ברדיו ובטלוויזיה. במילים אחרות כול הסולת ומלח הארץ,  אלה שכותבים,משמיעים קול או מופיעים, מן הגורן ומן היקב מן השמנת והדבש של עולם התקשורת הישראלי, כול הגלקסיה על כוכבי הלכת והשבת שבה. כולם היו IN. החשיבות במקרה זה היא ברירת המחדל. כלומר אף אחד מאלה שהשתתפו, ימין ושמאל ובאמצע, חדי ראייה ,מחשבה ועט , שהיו שם..שכן מלבד לטבול בים הרגוע, העילה היא שלא משאירים במה כזאת לצד אחד בלבד, או בלא תהודה במדיה עצמה.ניחא. 

אשר לתכנים אביא כמה מהם, בצורה אקראית, ולא דווקא עניינית וזאת כדי להראות שאין  כמעט נושא רפרנטאטיבי שאינו נכלל בדיונים..מצוקת האשפוז ומאבק המתמחים,,צבא תקשורת וצנזורה, כשהכנסת פוגשת את חופש הדיבור,האג'נדה החברתית,עיתונות חרדית,עיתונות ערבית, האם מתה האובייקטיביות,משטרה תקשורת, רדיו שפת השידור,התקשורת הבינלאומית וסיקורה את ישראל, צבא ופרשיות.והבאתי רק חלק. .כול מושב הוקדש לנושא עם מנחים ומשתתפים מן השורה הראשונה או השנייה במדיה או באקדמיה. וגם טקס הענקת פרס מפעל חיים ומופע של אייל גולן.ובמסע הקידומי הזה שילבו גם, באופן תמוה, את נועם שליט. ומה עוד תבקשו מאיתנו אנשי הברנז'ה, הגילדה הלוחמת , כול אנשי הממלכה השביעית- שעל כתפיהם הצרות הגנה על חופש הביטוי על כול צורותיו. 

אגודת העיתונאים בתל אביב. 

כמצוין, הכנס נערך מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב, ומרכז דב יודקובסקי לתקשורת. בשיתוף אוניברסיטת בן גוריון  ובכותרת מצוין כי "מושבי הכנס במרכז הקונגרסים במלונות "הרודס אילת של רשת פתאל".האכסניה וודאי לא שותפה לתכנים, אבל כאשר מפרסמים לא רק אותה אלא גם לאיזו רשת היא שייכת- הפרסום, או נקרא לזה הקידום, הוא לא סמוי.מבין שותפים אלה,,אוניברסיטת באר שבע ,ובעיקר ענף התקשורת שלה, יש להם עניין רב לתעד את הנאמר בכנס הזה, שהוא ללא ספק חשוב לתלמידים ולחוקרים. ככלות הכול המשתתפים הם עיתונאים מנוסים בתחומים שבהם הם עוסקים. וזה ללא ספק צעד מבורך של שיתוף פעולה בין התקשורת הפועלת לבין האקדמיה.זה אמור במידה מסוימת לגבי מרכז יודקובסקי לתקשורת, שגם הוא מכללה למדיה. 

אולם  יוזמת הכנס והמדחף שלו היא אגודת העיתונאים בתל אביב. ואני שואל את עצמי, וגם אחרים שואלים את השאלה, היכן אגודה זאת,והאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל- בשעה שצונאמי אנטי דמוקרטי אנטי עיתונאי, אנטי חופש ביטוי, אנטי חופש שידור- שוטף את המדינה. מי מנהל את המאבק שלהם,אם הוא קיים בכלל.האם זאת אגודה שביתה קרוי על שם נחום סוקולוב מגדולי העיתונאיים היהודיים בזמן החדש, רואה עצמה איגוד מקצועי שמגן על תנאי התעסוקה של חבריה, כמו כול איגוד מקצועי, או שתפקיד שלה הוא לא רק להגן  על שכרם הנאות אלא על מעמדם ככלבי השמירה של הדמוקרטיה. עכשיו בעיתות של חוזים מיוחדים, נשלל ממנה גם התפקיד הבסיסי. שכן, בחוזה האישי המשתלם כלכלית, המו"ל או ההנהלה יכולים לסיים את העסקתו של האיש במועד שנקבע בחוזה, ואין כול עילה רשמית או חוקית להתנגדות. לעניות דעתי, בעוד שחוזים מיוחדים יש להם יתרון, גם מקצועי וגם כלכלי,בכול הקשור בתקשורת אליה וקוץ בה.

לקראת כתיבת הפוסט הזה החלטתי להציץ ל"בית סוקולוב". זאת כדי לרענן את זיכרוני איך הוא היה פעם ואיך הוא נראה כיום.פעם כאשר אני הייתי בקריה במסגרת תפקידי ב "קול ישראל" ברגעי פנאי קפצנו לבית סוקולוב, כוורת עיתונאית שהמתה. כיום  הבית משקף את תוכנו. חלל גדול. בחוץ יש מזנון, המבואה ריקה, אין בה אדם, הגן מיותם ורק שולחנות בצד מזכירים שיש כאן פאב בשעות הערב. אפילו מסיבות עיתונאים שהיו פעם "מס עובד", של מי שרצה שעיתונאים  יפרסמו את הדברים,בקושי נערכת כאן. טלפונים תמיד היו וכיום יש גם האינטרנט, ופיתויים אחרים לעריכת מסיבות כאלה של בבית העיתונאים.,כולל בחו"ל. בבית סוקולוב נערכת פעם איזו אזכרה לחבר וותיק שהלך, משהו סמלי לאגודה עצמה, או אירוע מיוחד אחר כמו ההפגנה שיצאה לאולפני "קול ישראל" מרחק כמה דקות הליכה כמחאה על הכוונה לפרט את השדרית  קרן נויבך מתוכניתה ברדיו  "סדר יום". וככה כותב שוקי טאוסיג העין השביעית 29.11:

"לכאורה, אין ודאי יותר מהפגנה, אולם דבר לא היה ודאי בהפגנה שיצאה אתמול מבית-העיתונאים בתל-אביב, מרחק כמה עשרות צעדים אל בניין קול-ישראל. לכאורה הייתה זו הפגנה של עיתונאים, אבל מעטים היו העיתונאים שהשתתפו בה; לכאורה נגד פיטוריה של עיתונאית, אולם המפטרים מכחישים את דבר הפיטורים; לכאורה יוזמה של אגודת העיתונאים תל-אביב, אולם למעשה חריג תמוה בפעילותה של אותה אגודה.........

אלא שבשנים הארוכות האחרונות הייתה האגודה – המרכזית בישראל מתוקף מיקומה – בגדר נפקד-נוכח בהתמודדות עם המשבר העמוק שהעיתונות בישראל נקלעה אליו, ולעתים אף מכשול ממש בפני אנרגיית ההתאגדות של העיתונאים עצמם.

האגודה, ומנכ"לה בר-מוחא, נרתמו בתחילה – אחרי שנים של חוסר מעש משני הצדדים, אולם בהמשך העלתה היוזמה המרכזית, זו שתחת הכותרת של החטיבה הצעירה, עובש, כשלה והתמוססה, בשל מאבקי כוחות ופוליטיקה עכורה. בשנים שחלפו מאז, רשמה לזכותה הנהלת האגודה ייסוד של כנס פנסיונרי באילת, איגוד תמוה ומפוקפק של הדוברים והיחצנים ושיפוץ של בית האגודה, אולם שום פעילות זכורה הרלבנטית למטרותיה המיידיות, הווה אומר שמירה ולחימה על זכויותיהם ומעמדם של העיתונאים. אלו, מצדם, המשיכו שלא למהר ולהצטרף אל אותה אגודה לא-רלבנטית. מעגל קסם שאין בו קסם.

בתקופה האחרונה נשמע פתאום קולה של האגודה: היא פנתה למבקר המדינה בדרישה שיחקור את ההתנהלות סביב ההתנצלות המחפירה של חברת החדשות של ערוץ 10 בפני איל הקזינו האמריקאי ואיל העיתונות הישראלי שלדון אדלסון; עתרה לבג"ץ נגד מינויו של הפרשן לענייני ערבים יוני בן-מנחם למנכ"ל רשות השידור (עתירה שנדחתה בינתיים); וכעת גם נתנה חסות להפגנה נגד הכוונה לפטר את העיתונאית קרן נויבך מתוכניתה הפופולארית "סדר יום" ברשת ב'.

התקף האקטיביזם הזה מבורך, זהו צעד בכיוון הנכון לגוף המתיימר להיות ארגון מקצועי, אולם כדי שאפשר יהיה להשתכנע שמדובר במצעד של ממש, נדרשות יותר מכמה הלימות התופים הללו. ההפגנה, למעשה, כלל לא אורגנה על-ידי אגודת העיתונאים, אלא צצה זמן מועט לפני כן בקבוצה יחצנית בפייסבוק. רק כשאגודת העיתונאים תהפוך ממובלת אקראית למובילה קבועה, היא תוכל להיות ראויה לשמה.........: עיתונאים היו המיעוט בהפגנה אתמול. היו בני משפחה וחברים, היו כמה עיתונאים, אך בניגוד לכותרת הדיווח ב"הארץ", "100 עיתונאים צעדו נגד 'סתימת פיות' במחאה על פיטורי קרן נויבך", רוב הנוכחים במפגן ואגדים מידבקים על פיהם היו מי שהפכו למפגינים מקצועיים – אנשי הגרעין הקשה של המחאה החברתית שצמחה בשדרות רוטשילד, על כמה מכוכביה, מנהלי חשבונותיה, מתעדיה, פועלי הבמה שלה ושובל הטוקבקיסטים הבלתי נמנע המשתרך בעקבותיהם......... עיתונאי ישראל כבר מזמן אינם שייכים למוסד עיתונאי כזה או אחר, תנאי העבודה ומבנה השוק מאלצים אותם להיות עוברי אורח במקצוע או מי שמשחקים כסאות מוזיקליים בין גופי התקשורת השונים. על רקע זה, סולידריות כבר אינה דבר שלא יעלה על הדעת.

עד כאן רק קטעים בודדים מתוך מאמר נוקב ורפלקטיבי כנגד העיתונאים בכלל והאגודה שלהם בפרט ממי שעינו פקוחה על הנראה,אוזנו קשובה למה שנשמע ועוקב אחר הנכתב.

בהקשר זה  ש להזכיר גילוי דעת שאומר כי "העיתונאים בישראל יציבו חומה שתפריד באופן מוחלט בין בעלי השליטה, הון ושלטון, לבין המערכת המקצועית, כתנאי הכרחי לקיומה של עיתונות חופשית, בשם הציבור ולמענו". על  גילוי הדעת חתומים כול המי ומי בשמי התקשורת, כמה עשרות מהם  שמופיעים גם  בכנס באילת. כאילו בכך כול הגלריה הזאת יצאה ידי חובת ההזדהות. זה לא אומר שחלק מהם אינם לוחמים למען חופש הביטוי אבל לא כקולקטיב  לוחם, לא כסיירת המדיה

ישנו חריג אחד בולט והוא כמו איזה נווה בשממה. עיתון "הארץ" .הוא הקול של העיתונאים שחופש הביטוי אינו רק סיסמה יפה. ובתוך האואזיס הזה ישנו אדם, שמשמש כיום איקון לדור הצעיר-העורך הראשי של ד'מרקר, גיא רולניק. הוא הרים את הלפיד של הצדק החברתי. צעירים רבים שהיו רגילים לקרוא רק את "עכבר העיר", בחיפוש אחר אירועים מדליקים, קוראים כיום בשקיקה את ד'מרקר. וזה משהו.

על הכנס עצמו מתפרסמות,כמובן מאליו, מדי יום, איזה שפריצים,די באנאליים. אבל אני משוכנע שאילו הייתי שם, ללא ספק הייתי שואב הרבה מידע וגם סיפוק אינטלקטואלי מן הדיונים בנושאים השונים.אלא היו מוסיפים לי העשרה,אבל לא כהוא זה במאבק למען חופש הביטוי בארץ.

מסע למן צרכנות נכונה של התקשורת. 

כדי להגן על חופש הביטוי, הדיבור,השידור במדינת ישראל לא צריך להרחיק עד אילת. צריך לחקות את צעירי "מהפכת התודעה" .למשל בגן בית סוקולוב להקים מאהל, שבו יודפסו מאמרים נגד גזירות ה"דומה" שלנו ולהפיץ אותם בסביבה בקוטר של כמה קילומטרים  כולל לב דיזנגוף. להקים תחנה של "קול ישראל ב'" ולהשמיע שידורים ובהם כתבות ונושאים שצונזרו. להפיק קלטות דיודידי ולחלק אותם לנוער. אם יש כסף לאגודה לערוך כנס גדול באילת, יש לה גם כסף למבצע כזה. אני סמוך ובטוח שבקרב הקהילה עיתונאית, הכתובה,האלקטרונית והמקוונת ישנו הכישרון איך לתת ביטוי לחופש הביטוי. יתר על כן  הערך המוסף, בדיוק כמו בהפגנת האוהלים, יהיה דיווח על מחאה מקורית זאת בכול אמצעי התקשורת. 

וגם לעמיתי באקדמיה יש לי הצעה. במקום להרחיק לאילת שיתפזרו ברחבי הארץ, במתנסים, במועדונים, נוער ומבוגרים, בחוגי בית ושם ישוחחו על החשיבות של חופש ביטוי. כי שם נמצא הציבור, שם הלקוחות של המדיה. אני מזמן הגעתי למסקנה כי בעוד שיש לנו שפע אינפלציוני של  מכונים ומכללות לתקשורת, אין לנו  שום כלים ללמד את הציבור איך להתייחס למדיה והיכן טמונה הסכנה להם עצמם בדיכוי חופש הדיבור. 

ואם נשיק להפגנות המאחה הגדולה שבה השתתפו  אלפים מקרב הימין והדתיים, הרי בבחירות הקרובות הם יתנו את קולם לאותם מפלגות אשר בגינם המציאות היא כזאת שנגדה הם מחו. מחאה לחוד והצבעה לחוד. במצב כזה "רק הליכוד יכול"- גם לגרום לאי צדק חברתי וגם לזכות בבחירות לבחירות, כאילו מאומה לא קרה. כמו הביטוי ביידיש בדברים כאלה "עולים גוילם" העולם ,הציבור,הוא גולם, טיפש.. 

ולכן בהקשר זה, הציבור שמצד אחד מעוניין מאוד שהמדיה תשקף את המציאות- רואה בתקשורת גוף עוין ,משמיצן שליח הבשורות הרעות,והוא אינו  זוכה ללמוד את עקרונות חופש הביטוי באקדמיה. לכן על תרדו אל העם ,תעלו אליו, שככה הוא ירגיש. זאת אם אתם מוכנים קצת להקריב מן החיים הטובים כדי לבנות בידיכם חומה לצונאמי. 

סוגיה זאת כמו כול ספיחיה אינה נטולה בעיות.אביא דוגמה מן הניסיון שלי כמי שעמד בשעתו בראש חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית.באו אלינו בטענות שאנו לא משקפים מה שקורה בעיירות הפיתוח.

שלחנו צוות לאחת מהן והופקה כתבה די גדולה במסגרת יומן השבוע. במוצ"ש אני מוצף תלונות מראשי העיירה הזאת ומתושביה: "מה קורה ככה אתם מציירים אותנו? הכול בשחור? הרי יש גם זה וגם זה וכו'" ללמדכם שזה לא עניין פשוט.אולם לשם כך קיימת אקדמיה בין היתר כדי לפשט דברים  סבוכים ולא רק לסבך בדוקטוראטים נושאים פשוטים. ספרו להם גם איך העולם רואה אותנו, איך רואה אותנו צמרת השלטון בוושינגטון כפי שדווחה הכתבת המדינית של ערוץ 1 איילה חסון. בדו"ח האחרון של האגודה לזכויות האזרח  בראש הציונים לגנאי הוא צמצום החירות בישראל לנוכח החקיקה המגבילה את חופש הביטוי וההתאגדות.. בדו"ח צוין בין היתר כי "הופעת שוטרים רעולי פנים בהפגנה פוגעת באושיות המשטר הדמוקרטי ומשרה אפקט מצנן על חוש הביטוי בהפגנה". 

בדרך כלל השפה של דוחות האגודה לזכויות האזרח היא  מעודנת. אני הייתי משווה שוטרים רעולי פנים עם אלה של אנשי המודיעין הסוריים אשר מצויים בין המפגינים לחופש ונגד המשטר בערי סוריה. אבל האם לסוריה דמינו?. 

לפיכך כול מי שחופש הדיבור, השידור, יקר לו חייב להשתמש במדיה שהיא כלי שבו הוא עובד להעברת מסר חד משמעי.זה מזכיר לי אפיזודה ששמעתי כאשר הכנתי מסה על תולדות השידור הציבורי בארץ ישראל "מקול ירושלים עד קול ישראל- גלים בינוניים עד רוגשים".המסה פורסם בשעתו בשנתון של אגודת העיתונאים ועל הבסיס שלו הופק סרט תיעודי בשם "גלים בינוניים עד רוגשים".  

אגב לעניינינו, במסה הזה (" אמצעי תקשורת המונים בישראל"- דן כספי,יחיאל לימור- ע' 233 הוצאת  האוניברסיטה הפתוחה)מובא קטע מתוך שידור של "קול ישראל" המחתרתי. שבו נאמר בין היתר:( התוכן הוא של ברל כצנלסון) 

"יישמע ברמה קול ישראל. רוצים אנו לגלות מה שהצנזורה מעלימה מאיתנו. רוצים אנו לספר אמיתות אסורות...אנו נשבור את העוצר על המילה העברית. אנו נפר את האלם הכפוי עלינו."

שידורים דומים הושמעו לאחר מכן על ידי הרדיו של הלח"י- "חרות ירושלים" ועל ידי התחנה של האצ"ל "קול ציון הלוחמת". אסתר רזיאל נאור כבר לא אתנו, אבל גאולה כהן היא כאן. שאלו אותו איך היא הגיבה על צנזורות וסתימת פניות .האם אלה מן הח"כים בליכוד ובראשם ח"כ אקוניס חסיד מקארטי, שרוצים לחתום את פינו,לסרס את קולנו, מכירים בכלל את קולה של מפלגתם "חרות" במאבק על חופש הדיבור? אני מסופק. אולם  גם ב"קול ירושלים" בשליטת הבריטים, השדרים מצאו דרכים להיאבק באלם. 

כאשר הוקם שרות השידור האנגלי בהודו בשנת 1936 , בדיוק בשנה שבה הוקם שרות השידור בארץ ישראל, תחנת השידור בהודו זכתה כמובן לתהודה מיוחדת . תת היבשת הייתה חלק בלתי נפרד מן האימפריה.בישיבת הקבינט בראשות סטנלי בולדווין בישר על כך השר לענייני הודו  הלורד זטלאנד. על כך העיר השר לענייני המושבות מאלקום מקדונלד : what are we going to tell them מה יש לנו לומר להם להודים. זאת השאלה. מה יש לכם לומר לציבור לנוכח ההסתערות על אותה תקשורת שבשמה אתם מתכנסים באילת או בכול מקום ואשר בגינה השלטון השתלטני  לאחר שיכבוש את המדיה יעשה זאת גם לאקדמיה 

ציבור זה אשר צמרתו התכנסה השבוע באילת  חייב לצרוב לתודעה שלו כי  כדי להיות כלבי שמירה של חופש הביטוי ושל הדמוקרטיה בארץ שלנו, הכלבים חייבים לא רק לנבוח אלא לנשוך ולעצור את השיירה המדרדרת אותנו לתהום. 
 

 

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב