גזר דין קשה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

גזר דין קשה 

מאת    [ 23/10/2011 ]
מילים במאמר: 1868   [ נצפה 2341 פעמים ]

 
 

המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור" 

הצעד של יורם קניוק- גזר הדין שלו ,בימים הנוראים - לוותר על הדת היהודית בזהותו אינו  מלחמה בדת . הוא במוצהר, מלחמה בסוחרי הדת, בספסרי הדת, בזילות הדת לצרכים פוליטיים , ובהרחקת הציבור מכול היפה  שבמסורת היהודית. זהו צעד לא רק נגד גונבי הדת אלא גם נגד גונבי הדעת מקרב גורמים ממסדיים צבועים שמשלמים את המחיר המופקע בעד בצע "דת" כדי לשמור על השלטון

בעקבות פרסום ספרי  " גשר של ניר",בשנת 1996 - בהוצאת משרד הביטחון - רואיינתי בתקשורת ובין היתר ב"גלי צהל". בספר הזה שני חלקים. חלק ראשון מוקדש לקהילה ולשבט המשפחתי ואורח החיים של קהילה בת 10,000 יהודים,מתוך 25,000 תושבים, במרכז פולין .גדלתי בבית חרדי, שבראשו סבי, דוד ניידט,  יהודי אמיד , יו"ר הקהילה היהודית וממנהיגי "אגודת ישראל" החרדית ומקורב לאדמו"ר הגדול מגור,אברהם מרדכי אלתר(בנו של ה"שפת אמת") ותורם גדול לחצרו. בריאיון שאל אותי כתב "גלי צהל" כיצד אני משווה את החרדים שבקרבם גדלתי לאלה שחיים איתנו כיום בישראל. תשובתי הייתה "אז הם נסעו בכרכרות, ובמכוניות זוחלות- קדימה. היום הם נוסעים במכוניות חדישות-  ברוורס". 

לנוכח הנגיסה שנוגסים סוחרי הדת במרקם החברתי,וביהדות עצמה, בין היתר על ידי התחרדות התנועה הציונית הדתית וכפיית מנהגים שתכליתם להחזיר את החברה לימי הביניים, התיאור הזה נראה לי נכון שבעתיים, 15 שנים לאחר פרסום הספר. 

ואם להוסיף הערה עדכנית, עם שחרורו של גלעד שליט: הרבנים הראשיים ברכו,אך לא שמענו מהם במשך שנים קול חד בנושא שהוא הליבה של סוגיית "פדיון שבויים". בוויכוח שהתנהל במדיה ,הכתובה והמקוונת, גם אלה מקרב  הממסד דתי לאומי, אשר תמכו בחילופי שליט במחבלים שפוטים בישראל,כרכו זאת עם שחרור יונתן פולרד. פולרד אינו חייל שבוי. הוא ריגל למען ישראל בעד כסף. הוא בהימלטו לשגרירות ישראל גם סיכן את היחסים בין וושינגטון לירושלים. לגופו של עניין הוא, לעניות דעתי  כבר שילם על כך מחיר כבד, ווושינגטון בעניין זה נוהגת באטימות לב. אבל שומרי אמוניי ישראל היו צריכים להיות בראש המערכה לשחרורו של גלעד שליט. 

את תמיכה ההלכה בשחרורו של שליט ניתן למצוא בדבריו של אחד הפוסקים הגדולים,אם לא הגדול שבהם, הרמב"ם :" פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז),.. ומצות "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), "ואהבת לרעך כמוך" (שם יט, יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד, יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים. .."). Daat.co.il) 

מכאן שהנהגת הציבור הדתי הייתה צריכה להימנות עם הפעילים למען שחרור שליט. אבל היא לא הייתה ובכך הצטרפה לגורמים לאומניים שעשו הכול כדי לשבש כול עסקה. הרי היהדות הצטיינה בחמלה וביתר תוקף בזמן  שישראל היו בגלות.אגב,חגיגות שמחת תורה אמש בסימן שחרורו של גלעד שליט,גם במצפה הילה וגם בכיכר רבין יותר משהוסיפו צבי לדת ולאירוע ,הוסיפו לו צביעות. התקשורת אוהבת גם צביעות.

אבל זאת לא היהדות שליה " בכה " הסופר, יורם קניוק. 

בכנס בתל אביב ב- 9 באוקטובר מצוטט יורם קניוק על ידי כתב "הארץ אילן ליאור כמי שהתבטא ככה: "השילוב של יהדות ודמוקרטיה לא יכול להיות .....אשר לי לא התכוונתי שאתם תהיו פה כולכם.לא התכוונתי לעשות מזה סיפור...אני לא מאמין באלוהים.אם הוא היה, הייתי הורג אותו על מה שעשה( הכוונה ככול הנראה לשואה שליורם קניוק זיקה עמוקה כלפיה וכלפי ניצוליה- ואתייחס לזה בהמשך- צ.ג.). מה זה מעלית של שבת? זה בלופים. הכול שקר וכזב. זאת לא היהדות שהייתה. האויבים הכי גדולים של היהדות הם הרבנות והממסד הדתי." 

יורם קניוק ויקיפדיה 

ככה לא מדבר שונא דת אובססיבי. אם אין כאן "פצעי אוהב", יש כאן בהחלט צער על "דאבדין ולא משתכחין." על היהדות  של פעם- היהדות האוניברסאלית ולא הלאומנית קלריקאלית חרדלית. מדובר באותה אגודת ישראל שהאדמו"ר הגדול שלה היה רודף שלום, שלדעתו זה הדבר הגדול והחשוב ביותר בעולם. מדובר ביהדות החרדית של פעם, שסבי, שהיה בשר מבשרה, איפשר לבתו הבכורה להינשא לציוני.מדובר במנהיג יהודי חרדי בעל אופקים אשר קנה  סרטיפיקטים לשתי נכדותיו, שהתייתמו מאמם (אותה בת שנישאה לציוני) לעלייה לארץ ישראל ללמוד  בנהלל. 

יהודי ויהדות.

באותו ריאיון ב"גלי צה"ל ,ובראיונות אחרים, בעקבות הופעת "גשר של נייר" לא שאלו  אותי מה דעתי לא רק על הדתיים אלא הדת,כפי שזאת משתקפת כיום, כלומר איך אני כילד חרדי שגדל על ברכי התורה וההלכה, רואה את השואה שבה נספתה כמעט כול משפחתי, כאירוע שהוא אצבע אלוהים, כשם שהכול אצבע אלוהים, כפי שלמדנו, אם לא היד כולה. כנראה שעד עצם היום הזה הצגת שאלה שמזמינה כפירה היא בחזקת טאבו.משום כך  סקרן אותי לדעת כיצד יהודי דתי, לא קנאי, אקדמאי חוקר , שהוא ניצול שואה - איך הוא מתייחס לנושא.בעיתון המקוון להוראת השואה של "יד ושם"- "זיקה".  בגיליון אפריל 2008 , שהוקדש לנושא "ובחרת בחיים- ניצולי השואה ומדינת ישראל"- ראיין צבי מצגר את פרופסור צבי בכרך בסוגיה הזאת. צבי בכרך הוא פרופ' אמריטוס במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן. כניצול שואה שעלה לישראל אחרי המלחמה, הוא נשאל  על מחשבותיו היום אודות חוויותיו לאחר המלחמה, הקשיים שלו לספר את סיפורו וההשפעה של נקודת המבט הדתית על ההתמודדות שלו

וככה הוא  ענה על השאלה בעניין זה.:אני מאמין בכוח של הדת ואני מאוד נזהר לא להפוך את זה לאידיאלי, אך אני חושב ששמירת מצוות, בדרך פתוחה ולא פנאטית; לא בדרך קיצונית, אני חושב שזו הייתה עזרה גדולה - לניצולים. אני שמח לומר ששמתי את גורלי בידיו של א-לוהים, קרוב לוודאי בניסיון  לעכל את מה שקרה לי. העובדה שנשארתי בחיים, שההורים שלי לא בחיים, העובדה שאחי נשאר בחיים, ושכל החברים שלי נספו במחנות. אתה לא יכול להבין את זה. אז היה מישהו להיאחז בו, וזה היה א-לוהים, שלא דיברתי איתו. לא שאלתי אותו, אך יכולתי לצייר לעצמי תמונה, תמונה אידיאלית של כוח עליון שוודאי צפה בי, הציל אותי, אך גם לא הציל את הורי, דבר שאני לא יכול להבין. אם אתה שואל אותי היום אם אני מבין - אני לא יכול להבין מה עברתי ואני לא יכול להבין מה קרה לאבי ולאימי. אני לא יכול להבין את זה. אתה יודע, לחיות היום, בגילי, שבעים ותשע, עם המחשבה שאימי נספתה בתאי הגזים, זה הופך להיות יותר ויותר קשה בשבילי, משום שאני לא יכול להבין את זה. איך אפשר בכלל לבטא את זה? דמיין לעצמך שאני שואל ילד אמריקאי, "איפה ההורים שלך?". הוא יענה "הורי נפטרו". ואז הוא ישאל אותי "ואיפה ההורים שלך?" "אימי נספתה בגזים".  

כשש שנים לפני מתן הריאיון הזה, שמעתי את פרופסור בכרך שהתייחס לאותו היבט במעמד כנס היסוד של המועצה הציבורית של פרויקט "תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה" שהתקיים ב,"יד ושם". בדברים שלו שם אמר פרופסור בכרך שהוא מצא עצמו "ברוגז" עם אלוהים.,"ברוגז" הוא מונח יידישאי שאול מן העברית ומשמעו שאתה לא חיי בשלום עם הזולת המסוים הזה. וכזכור לאלה שבאו משם כילדים- נהגנו לומר או אף לשיר "ברוגז, ברוגז לעולם, שולם(שלום) שולם אף פעם". אבל ה-ברוגז של פרופסור בכרך היה "כאילו", והוא, כמסתבר, התפייס עם הבורא. 

"בבכות ילדינו בצל גרדומים" 

אני לא התפייסתי אתו עד עצם היום הזה,גם כאשר מטוס 747 צונח חזק בכיסי אוויר מעל למצרי מסינה ואני פונה אליו למעלה, אני יודע שזאת מעין תופעה פאבלובית, בדומה לצעקה שלך אימא'לה או אבא'לה כאשר הילדות וההורים רחוקים ממך מאוד. כלומר לי יש חשבון ארוך עם הקב"ה, הרבה לפני שחסידיו, הקוזאקים שלו, עשו "פוגרומים" בג'בלאות ובהתנחלויות, חינם אין כסף או כ"תג מחיר". ככה הרי משתקפות ארץ ישראל ודת ישראל. 

אני, בניגוד לצבי בכרך, הרמתי כלפיו אצבע מאשימה. זה היה בקיץ , בחג השבועות חג מתן תורה- ב- 1942 כאשר עשרה יהודים ביניהם שלמה ז'ליכובסקי, ידיד משפחה קרוב מאוד  וחבר של אבי מאז ילדות, הובאו אל הגרדום במעמד  של קרוב לעשרות אלפים שוכני הגטו. שלמה ז'ליכובסקי שיחרר במקצת את הלולאה של חבל התלייה וללא כול המתנה נוספת שר בקול הטנור הנפלא שלו "שמע ישראל", והכול נדם, הקהל,השוטרים היהודיים שעליהם הוטל להעלות את האנשים לגרדום, אנשי הגסטאפו ואפילו כלביהם. רק אחרי שהוא סיים נמשך  המשטח והעשרה נתלו. קצת  יותר מבן עשר הייתי וזה כמו כתובת קעקע בנפש, צלקת פנימית,והמראה הוא לנגד עיני עד היום הזה. ככה נתתי לכך ביטוי,בין היתר, לאחר חמישים וארבע שנים. ואני מעלה כתובים אלה לא ביום השואה,ולא בחג השבועות, אלא בשלהי חג הסוכות בעת הקריאה מחדש של פרשת בראשית,פרשת הבריאה.: 

"העיניים שיבשו עוד הצליחו לסחוט את שארית הלחלוחית שנשמרה בהן כדי להקל על הנפש הגוועת. הטפטוף היה לזליגה, והזליגה לזרימה והבכי המר הפך למתוק.הנה אנו עדיין בני אדם ,עדיין לא כלתה דמעה מעינינו, עדיין אנו מסוגלים להיטהר,לחוש,לבכות על שלמה, להתייפח על עצמנו,בשרנו ונשמתנו.ואתה,אתה אלוהים חשבתי לעצמי. אתה משקיף מהיכל קודשך מעל,ואתה מצוי בירכתי ארץ ,אתה ממזרח,ממערב,מצפון ומדרום(על משקל שיר תהילה לאלוהים ששר שלמה ז'ליכובסקי.צ.ג). אתה רואה הכול,רואה כיצד עשרה מבניך,יהודים תמימים וטובים,בני שועים ופשוטי עם, נרצחים,אתה רואה-וכלום.......כיום אני חושב שאם האדם נולד בצלם,כמו שלמה ז'ליכובסקי, זאת הייתה שעתו היפה ביותר,בעוד אלוהים מקור הבריאה בכבודו ובעצמו,הסתתר כאחד האדם באחת משעות השפל שלו.."( "גשר של נייר"- ע' 204 ). המשורר( כינויו "מקונן השואה") יצחק כצנלסון, שנרצח באושוויץ ב- 1944 כתב פואמה על שלמה ז'ליכובסקי. 

תמונת תלייה 

ובהקשר זה כאשר התוודעתי ,בבואי לארץ בשנת 1945 ,לשירו של נתן אלתרמן "מכול העמים" חשבתי לעצמי אולי לטרובאדור הזה של היישוב הייתה טלפתיה והוא כתב אותו בעת  שאני צפיתי בתלייתו של שלמה ז'ליכובסקי. אביא שני קטעים מתוך השיר, הראשון, ואחד לפני האחרון.("הטור השביעי"- הוצאת עם עובד) 

בבכות ילדינו בצל גרדומים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אחה בחרתנו מכול העמים

אהבת אותנו ורצית בנו. 

שאתה בחרתנו מכול הילדים

להרג מול כיסא כבודך

ואתה את דמינו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך. 

אילו הכרתי אז את השיר הזה הייתי שר אותו בצל הגרדום מיד לאחר "שמע ישראל".ככלות הכול שרתי כילד במקהלה ב"שטיבל הגדול" בימים הנוראים. אז בטרם הוא ראה מהיכלו הרם כיצד רוב משפחתי הושמדה- נפרדתי ממנו. לימים חשבתי לעצמי הרי מי יצר את הבורא אם לא העם היהודי, ולמדקדקים- מי גילה אותו מלבדנו, אף שאנו  מייחסים לו את הבחירה בנו.עם זאת כשם שמה שהוא לקח מאיתנו לא יישכח ולא ייסלח, גם מה שנתן לנו,אין לשכוח. 

ככה כותב אנשיל פפר, במדור "דעות ב"הארץ", ( 17.10.2011 ) בסיכום הרשימה על  קניוק והדת :"יש בערכים, במסורת ובתרבות העכשווית של היהדות והישראליות די והותר מרכיבים לבנות חלופות עדכניות ומציאותיות. הן לא מושלמות ובוודאי לא חפות מדילמות, אבל הן אינן מכריחות אותנו לתת גט כריתות לדת היהודית. עם זכייתו בשבוע שעבר של פרופ' דן שכטמן בפרס נובל לכימיה, חזרו והזכירו לנו שהוא הישראלי העשירי שנושא בתואר. הישראלי הראשון שהתייצב על הדוכן בקופנהגן לא היה מדען או חוקר. ש"י עגנון, שזכה בנובל לספרות ב-1966, התיך ביצירותיו עברית מודרנית בלשון הנביאים וחיבר את העושר של השטעטל האירופי להוויה החלוצית של פלסטינה והיישוב הישן בירושלים. זה אפשרי גם היום"

אני לא נפרד מן  היהדות וממה שהיא סמלה בעיניי אף שאני "חילוני" גמור. זאת מכיוון שהיהדות  שאותה ינקתי, היא יהדות אחרת .היא שואבת השראה מאותה תורה שהייתה בשעתה עץ  חיים, במלוא משמעות המונח הזה, למחזיקים בה. זהו קודקס מדהים שמכיל את כול אורחות החיים, ללא יוצא מן הכלל, אשר  הווה, אז, מסמך חוקתי  מהפכני חברתי,  ולא רק תיאולוגי, לעולם כולו. הוא אובן עם הזמן, נותץ בידי אדם ולא בידי הטבע,ושוחזר מחדש בצורה מעוותת ומפחידה .אלה שסוגדים לו כביכול בעצם מגמדים אותו למימדים שלהם עצמם. אלה שמתיימרים לכפות עליי את הלכות הדת שלהם , וכובלים אותי בהן, הם עובדי אלילים. הם לא סוגדים לפסילים חדשים אלא לאבני מצבות של שייחים ערביים, לחושות ומערות, לאדמה ולא לאדם, לקרבנות אדם בצד כפרות של תרנגולות, לרוחות רפאים ולבאבות וכיוצא באלה אישים וסמלים שהם מרחק גלקטי מן הנביאים והכתובים. הם עקרו את הדת, סרסו אותה.ואם אנו כאן בארץ רוצים להשתחרר מכבלי הפלוטוקרטיה והשחיתות הקפיטליסטית, עלינו בעת ובעונה אחת לקרוע מעלינו את אזיקי הפולידתוקרטיה הנלוזה.יורם קניוק,ככה או אחרת,כפה עלינו לעסוק בסוגיה זאת ולמצוא לה פתרון שיאפשר לנו חיים בחברה פתוחה וחופשית ללא כפייה דתית. וודאי שלא כחלק מן הנורמות שהן פוליטיות ביסודם. במצב הנוכחי  הקשר הגורדי לדת הזאת הוא רע למדינה, רע לחברה ורע לדת  עצמה ולאלה שמאמינים בה.

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו 

 

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב