לחזור אל מגילת העצמאות 

ששים ושניים הנערים ששלחו את המכתב לראש הממשלה , בו הם מודיעים כי לא ישרתו בצה"ל מסיבות מצפוניות - בחרו בדרך הקלה . הם מוחים , וחבריהם ילבשו השכפצים - ויתמודדו עם המציאות הכיאוטית של הסכסוך .נאמר עליהם ?" קומץ מבולבל " . מבולבלים - כן , ללא ספק .
קומץ - - אינני בטוח . ראשית , נוער במספר הזה הוא פוטנציאל לפלוגת צנחנים או שריון . אפשר להעריך כי לפחות עשרים מתוכם יכלו להיות קצינים מוכשרים בעלי קוד מוסרי גבוה . אפשר להעריך כי הם לא היחידים , וכי ישנם עוד - כולם משכבת העילית של בוגרי התיכונים .
הבלבול בו לוקים רבים מבני הנוער נובע , קודם כל , מהעובדה שבית הספר איננו מתמודד עם הדילמות המוסריות והערכיות העולות ממצב החיכוך הנורא בינינו לבין הפלסטינאים .כך גם לא עם המצב הכמעט בלתי אפשרי אליו נקלעו ערביי ישראל . המחנכים מצפים מתלמידיהם שיאמצו , אוטומטית , את התפיסה של הצדק המוחלט. כל הצדק הוא לצידנו , ועל כן אין מה להתלבט , ואין דילמה . יתרה מזו , מדיניות משרד החינוך היא להתמקד בלעדית בזהות הלאומית והציונית של תלמידנו, מבלי לפתח שיח מעמיק במימד הכולל של המתרחש בשנה האחרונה . כשאומרים היום "מורשת" - מתכוונים לנראטיב האחד שלנו , תוך התעלמות מהזיקה שבין הזהות הלאומית הישראלית - לבין האחרים : הפלסטינאים , ערביי ישראל ,או לקחים מסכסוכי לאום ברחבי העולם. רוצים לעצב בדרך זו ישראלי צעיר חד ממדי , שאיננו מסוגל להתמודד בחשיבה ובמעשה עם הפער שבין מה שמספרים לו - לבין המציאות המורכבת . ובמציאות הזו יש סוגיות של הציונות מול התנועה הפלסטינאית , סוגיות דתיות כמו הר הבית , יחס למיעוט בתוכנו , גבולות ואתיקה של שימוש בכוח , ועוד .
ואז , כשהחינוך הלאומי החדש מתגדר בסמלים לאומיים ומתעלם מהתמונה כולה - נוצר הואקום הערכי . הנוער החושב איננו קונה כל מה שמוכרים לו . הוא נשאר ללא תשובות . והואקום הזה לא נותר ריק . אתרי שטנה באינטרנט עושים דמוניזציה של הישראלי המכוער , סיפורי ירידה מהארץ מקבלים בימה מכובדת , ובעיקר אם היורד הוא בן של מישהו שהוא משהו . ועידה דמגוגית בדרבן הופכת למקור של מידע , וגם של חומרי לימוד שיחלחלו אל ארגוני זכויות האדם וארגוני האו"ם למיניהם . ולאלה נוסיף תעמולה פלסטינאית , ולאחרונה גם תעמולה אנטי ישראלית מצד מנהיגים מובילים בציבור הערבי - ישראלי .לכל אלה נחשף הדור הצעיר. כאן מתחילה המבוכה , ומסתנן הבלבול .
מגילת העצמאות קובעת כי מדינת ישראל תקום ברוח הערכים היהודיים והאנושיים על פי חזונם של נביאי ישראל . דוד בן גוריון צפה מלכתחילה את הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין בניית בית לאומי לבין מדינה מוסרית של כל אזרחיה , כשפניה לשלום . היו תכניות לימודים שהלכו בעקבות הרעיון הזה כמו זו בהסטוריה שעסקה בתנועה הלאומית הציונית עם הקשר לערביי ארץ ישראל . תכנית שהתאיידה כבר מזמן . היו תכניות באזרחות - "הערבים אזרחי מדינת ישראל " ,ו"הסכסוך הישראלי ערבי " והן גומדו . יצאה חוברת טובה - " בדרכי שלום " - והיא נעלמה . החינוך לחברה בעלת ערכים דמוקרטיים , אנושיים מצוי בדפנסיבה - דווקא בעת משבר ערכים , ותקופת מבחן לחברה שהיא גם לאומית וגם אזרחית - שותפית .
מחנך הרוצה להיות רלבנטי - יעסוק במרקם כולו . גם בשרשים היהודיים , גם בנסיבות הקמת הציונות , גם בכיבוד המיעוט הערבי . כל אלה תוך בניית סדר פנימי בתוכן ובעדיפויות . הערך המקשר את כולם - הסובלנות וכבוד האדם . נלמד אותם כי כל קביעה סוחפת נגד אחת מהקבוצות בחברה הישראלית - משהו שאנו חווים יותר ויותר לאחרונה - מפרקת את הקונצנזוס עליו היא מושתתת . מחנך איננו יכול ואיננו רשאי להתחמק מהעיסוק בדילמות הקשות שמעלה הסכסוך בינינו לפלסטינאים , ובעקבותיו הסדק ביחסי יהודים ערבים בישראל . מול טרור שאיננו יודע גבולות ואבחנה - יש גם אוכלוסיה פלסטינית ענקית במצוקה ובמעין מצור. תופעה שהישראלי מתקשה לעכל . זכות הקיום , הזכות על הארץ , הכרח הפשרה ותופעות בלתי אנושיות שמוליד הסכסוך - מתערבבים אלה באלה .


סרבנות הגיוס לצה"ל והירידה ה"אידאולוגית "? הם הביטויים הקיצוניים לאובדן האמון בצידקת הדרך . יש מרחב שלם של תחושות פחות קיצוניות , אך אמיתיות . ויש גם הקצנה שהיא תוצר החד ממדיות הלאומנית . בכל אלה - אם לא נטפל בדרך החינוך לכבוד האדם - לא נוכל לומר לתלמידינו שיש לנו דרך , שאמנם איננה מושלמת , אך היא תוצר של חיפוש בלתי נילאה אחר האיזון בין שאיפות הלאום היהודי לבין לבין מחויבתנו לערכים אנושיים .