מבקרים ומשווקים
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מבקרים ומשווקים 

מאת    [ 14/10/2007 ]
מילים במאמר: 1779   [ נצפה 2956 פעמים ]

 
 
מה תפקידה של הביקורת בימינו לגבי מידת הפופולאריות של ספרות, אמנות, בידור וכד'.זאת כאשר היא עומדת מול משווקים אגרסיביים אשר עולים או יורדים לטעם הציבור או ממציאים טעמים וריחות.

כאשר הטלוויזיה הייתה מדיום צעיר ואילו הקולנוע היה שייך יותר לממלכת רכילות- בידורית מאשר לאומנות, המבקרים, בייחוד מבקרי אמנות ותיאטרון, היו הכוונים הראשיים של האזימוט התרבותי אומנותי . שיר הערש,ה- lullaby of Broadway- היה בשתים לפנות בוקר, והיה צריך לחכות כמה שעות עד שמהדורת הניו יורק טיימס המאוחרת תופיע . המוקדמת, שבה השתמשו עיתונאים זרים כמוני, שדווחו לרדיו או לעיתוני הערב בארץ, הייתה מצויה בקיוסקים לאחר חצות. השחקנים, הבמאי והמפיק היו צריכים להרים עיניהם לשמיים בתפילה. באמריקה, הביקורת התנשאה לגובה רב: או עמוד תאורה או עמוד תלייה. בשנות ה-40 - 60 של המאה הקודמת זה היה מבקר הדרמה והאמנות האגדי ,ברוקס אטקינסון , בעיתון "ניו יורק טיימס".( על שמו הוקם תיאטרון בברודווי) כאמור, לא היה מפיק, במאי שחקן שלא הדיר שינה מעיניו לאחר הצגה שנסתיימה לאחר חצות, כדי לראות אם אטקינסון רצח את ההצגה בדם קר או חם, או שהוא נתן לה לב חדש, פועם בחוזקה, על הבמה ובקופה. אטקינסון יכול היה לגרום שמחזה מסוים ימות מיתת חנק לאחר 5 הופעות ומופע אחר של אותו מחזאי יישאר על הבמה 500 פעמים.

אצלנו בארץ גם כן היה אחד כזה. חיים גמזו מבקר תיאטרון ואמנות ב"הארץ". אפרים קישון, כותב מחזות, במאי וסאטיריקן, המציא פועל חדש בשפה העברית: לגמוז. שרית פוקס במדור "פרומו" במעריב מזכירה לקוראים של היום כי בשנת 1961 קבע " מבקר התיאטרון האימתני,חיים גמזו, כי המחזה של הרולד פינטר " מנהל הבית", נובע ממעמקיי ביב שופכין. באותה תקופה כבר טלטל פינטר בן ה- 30 ומשהו את לונדון ואת ברודווי במחזותיו דמויי הסיוט, מחוץ למקום ולזמן מוגדרים, מדוברים בשפה רזה אך מאיימת.....גמזו ושכמותו אהבו ציפוי של יופי, כי ביבים זה לא אצילי, רוע אין בכלל, ואת עושרה של דלות החומר קשה לכשכמותם לראות ". תאור ציורי מאוד, נוקב מאוד, אך תאור של היום. אז, גמזו, כמו אטקינסון, קבעו מה כדאי לראות, על הבמה ובתערוכות, ומהו בזבוז זמן.

מאז ,הביקורת, התיאטרלית,האמנותית, הספרותית, הקולנועית הטלוויזיונית, פשטה צורה ולבשה צורה חדשה. כל הזירה מצויה בבגדי המלך החדשים או הישנים ומלווה אותה קהל שונה בתכלית. אבל אני מסופק מאוד אם היא ממלאת אותו תפקיד "קריטי" או ש "שמים עליה", בז'רגון העכשווי, בכלל. אנשים קוראים את הרייטינג במספר ככבים שמקבל סרט ממבקר כזה או אחר,ויש לכך השפעה על בחירה. יש
ואנשים הולכים למכלולי הקולנוע ובמקום בוחרים סרט שנראה להם, או שהזוג מתפשר על סוג הסרט או שהולכים לקפה סמוך.

אשר לטלוויזיה ,בתחילה, כאשר ערוץ 1 שלט בכיפה, הייתה מבקרת טלוויזיה, הדה בושס,(גם כן בעיתון "הארץ") אשר בדומה למפלס הכנרת, אף פעם הגובה לא הניח את דעתה. היו לה גם "פייבוריטים" או להיפך, בעלי תווית שלילית. כיום מדובר בערוצים הרגילים ולא בכבלים. שכן, בכבלים(להוציא כמה מהם) מעטים המבקרים שמתקרבים אליהם בשל הניחוח הרע של הגירה שהם מעלים 8-10 פעמים על סרטים ותוכניות, והם, המבקרים לא רוצים להקיא. אבל בערוצים הרגילים לא חוזרים על תוכניות, ובסדרות ישנן אפיזודות חדשות.לכן הביקורת היא בדרך כלל רטרוספקטיבית שלכול היותר משאירה רישום על הערוץ בכלל ועל סוג של תוכנית בפרט או על הסדרה שכן מתמשכת. אבל אם יש לה השפעה על אנשים ש"מכורים" לתוכנית זאת או אחרת או לסדרה כזאת או אחרת- אני מסופק.

ערבוב תחומים.

כמו שקיימת ,כיום, תערובת גולאש ,בשר,שאר ירקות ותבלינים, בין פרסומת למידע ככה קיים מישמאש שבין מידע על מופע או תוכנית, או שיווקם, לבין ביקורת, שלא לדבר על הביקורת על ביקורת באתרים ובבלוגים. כול אלה רחוקים מאוד מלתת איזו פרספקטיבה לצרכן התרבות, אם הוא בכלל מעוניין בה, או שהוא יוצא מבולבל. קורה שתהודה לתוכנית מסוימת הוא מקבל באוזניים ובעיניים בצורה סותרת. לדוגמה.בתוכנית של איריס לביא במסגרת המשדר "בחצי היום" ב- 13 באוקטובר 2007 המבקר שפע שבחים לכתבות של מוטי קירשנבאום מביקורו באוגנדה וטיפוס מפרך בשמורה תוך כדי צילום גורילות.ככה גם במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" ,שלא עוסק בדרך כלל בביקורת טלוויזיה, הרשימה הייתה משובצת מחרוזת של סופרלטיבים.באותו יום ה- 13 באוקטובר 2007 במדור ביקורת בטלוויזיה, במסגרת החלק החדשותי, לא זו בלבד שהכתבות לא הרשימו את המבקר,אהוד אשרי, אלא שהוא פרק את הנראה והנשמע בכתבה בצורה שקשה היה להרכיב את האלמנטים מחדש. בקיצור קטילה מוחלטת. ברגע מסוים נדמה היה לך שמדובר בקרדיולוג אשר שם לב לקצב הנשימות של המסכן כשהוא גורר את רגליו במעלה הג'ונגל.אשרי מצא בה, בכתבה, עניין אחד.סיפורה ההיסטורי של "תוכנית אוגנדה". אהוד אשרי,בכל תחום של עיתונאות ( ובספריו) הוא כותב חד עין וחד עט, מבקר ללא רחם, מוהל עם תער מלוטש. תוכו כברו בכול הקשור במתן ביטוי לדעותיו, וזאת לאחר שהוא לומד את החומר או בקי בו.

כיצד אמור ציבור הקוראים או המאזינים והצופים לנהוג, גם אם מדובר בכתבות ששודרו. אגב, גלריה מעצם מהותה צריכה הייתה לתת מידע לקראת שידור הכתבה ואילו מבקר לא מבקר לקראת שידור( גם אם הוא ראה את הכתבה לפני כן). אבל זה עניין טכני. אז מה קורה. אני מעריך מאוד את הביקורת של אשרי, ולא ראיתי את התוכנית של קירשנבאום. עם זאת בטוחני שאילו שידרו, או ישדרו את הכתבה מחדש, ואני מודע לכך, אצפה בה. זאת משום שאני גם מכיר את הכתבות של מוטי קירשנבאום זה זמן רב וגם אותן אני מעריך מאוד. אבל לא אצפה כדי להשוות את הרושם שלי עם הביקורת של אשרי.

הביקורת עצמה,גם באופייה לא עשויה מעור אחד. גישה ליברלית פתוחה רואה במבקר כמי שמלווה יצירה,או קשוב לה או צופה בה והוא מתווך בינה לבין הקורא,המאזין והצופה. הביקורת כיום היא יותר סובלנית,מכול מקום פחות קיצונית בהשוואה לביקורת העבר.אשר להשפעה על ציבור הקוראים, יש ונוצר דיאלוג, בין היתר במכתבים למערכת, אך מידת ההשפעה לא ידועה. אני גם לא מודע אם נעשה סקר אובייקטיבי על חשיפה לביקורת והשפעתה על הקורא בנקיטת עמדה: רכישת ספר,ראיית הצגה, צפייה בסרט וכיו"ב. מאידך,בקצה השני קיימת ביקורת טוטאלית אשר ההתייחסות שלה, אף היא קוטבית: "ביקרת בונה וביקורת הורסת". זאת הבחנה אוטוריטארית אפילו טוטאליטרית ששייכת לאסכולה קנאית,דתית או לאומית, למשל.

וכמובן, השיווק והיחצ"נות האגרסיביים המצויים בכול מקום,עושים הכול כדי לבלבל בכול הקשור לתשומת לב הציבור. ב" העיר-כול העיר", המקומון התל אביבי -ירושלמי של עיתון "הארץ" כותב המבקר אלון עידן,
( 21.9.2007) במאמר שכותרתו: "כן,כן,כן- גם מבקרים יכולים להתנצל" - בין היתר: "מלבד הקוראים והדמויות הטלוויזיוניות, אני מעוניין לנצל את הבמה כדי להתנצל בפני כול היחצניות הנחמדות ששולחות לי המון חומרים לצפייה. האמת היא שאני פשוט לא מספיק לראות אפילו חלק קטן ממה שנשלח. העניין מעיק עלי, כי אני מרגיש כאילו אני מבזבז את זמנן ואת כספיי החברות שבהן הן פועלות....".

ביקורת חיובית לאו דווקא מיתרגמת במכירה.

מי שסבור שביקורת חיובית היא מרשם בדוק לקידום מכירת ספר טועה.אני משוכנע שכותבים רבים וגם סופרים וותיקים חשו זאת על בשרם, תמיד, ובעיקר בימינו אלה. אחד מספריי, "גשר של נייר" זכה לביקורת שנעה בין חיובית מאוד לנלהבת מאוד בכול אמצעי המדיה ללא יוצא מן הכלל: בעיתונות הכתובה, ברדיו הממלכתי (הסופר והמשורר אייל מגד הקדיש לי שעה שלמה בתוכניתו ברשת ב' של קול ישראל, וקבע כי "זה ספר חובה על המדף"- ואני מדושן סיפוק). היה ריאיון ארוך בגל"ץ ובתחנות אחרות, הופעתי במסגרות שונות בטלוויזיה. נו אז מה? אז מדי פעם מי שמתעניין באותה תקופה ובאותו נושא(הקהילה יהודית בפולין של טרום מלחמה, שבה נולדתי, והתנסות בגטאות ובמחנות ריכוז, וכיו"ב ) יכול להזמין אותו בכל חנות, או לרכוש אותו במישרין בחנות המו"ל- משרד הביטחון ההוצאה לאור.אני מרשה לעצמי להעיד על עיסתי כי הסיפורת שבו היא קריאה,וחציה-לא על השואה אלא על קהילה טרום שואה.אך ברגע שהודבקה בספר התווית של "שואה",קוראים פוטנציאליים יאמרו לעצמם: מזה כבר שבענו. אם תשאל במדור ההפצה של המו"ל מי הלקוח הגדול ביותר של הספר, אני משער שיאמרו שזה צבי גיל. כמחבר אני מקבל אותו במחיר מוזל ואני שולח אותו במתנה למכרים, למודעים ולידידים,ולאלה שמתעניינים בחומר.

להערכתי, ואין לי נתונים בדוקים, לעתים מאוד קרובות חשוב הרבה יותר הפרסום ברדיו( "הפרסום ברדיו עובד") בתכיפות ובכמויות, פרסום שלפעמים עולה בהרבה על ההוצאות הכרוכות בהוצאות להדפסת הספר, מאשר ביקורת כזאת או אחרת. אתה שומע,בתדירות של כמה דקות על "המרפסת הפתוחה" של מחבר רב המכר "בית ברמת השרון". או שהתבלבלתי, שכן דומני ש"בית ברמת השרון" מתייחס לדיור מוגן של מבוגרים, וזה כנראה הולך. המו"ל לא שם כספו על קרן הצבי. הפרסומת הזאת ברדיו עולה אלפי ורבבות שקלים,והם אמנם נחשבים במס הכנסה כ"הוצאה מוכרת", אבל אין ספק שבצידה הכנסה יפה. גם העיצוב והאריזה קובעים ועוד כל מיני אלמנטים שאין להם דבר וחצי דבר עם ביקורת מסורתית.ובפן הזה אין חידוש.כשם שאין חידוש בעבודה שמו"לים מתפרנסים ממכירת ספרים,לא פחות מאשר ירקנים ממכירת ירקות ופירות.

יש להדגיש שתי נקודות, בכול הקשור לביקורת ספרים. ראשית היא מיועדת לאלה שקוראים עיתונים ומוספים ונספחים שלהם בנושא ספרות. מי שלא קורא, ממילא זה לא נוגע לו. אני שמנוי על עיתון הארץ חשוף לשניים כאלה."ספרים" מגזין זוטא על ספרים חדשים בעריכתו של דרור משעני והמוסף של שבת בעריכתו של צבי ציפר. יש שמעדיפים אחד ויש שמעדיפים את השני, תלוי במסגרת ההתייחסות.
הנקודה השנייה, היא הקריטית יותר וזאת נוגעת לקורא הספר- התכלית האולטימטיבית של כול סופר. וכבר אמר ההוגה והסופר הגרמני הידוע( סוף המאה ה-18) ארתור שופנהאור כי "הספר משול למראה. אם מתבונן בו חמור אין לצפות שתשתקף ממנו דמותו של מלאך".( בגרסות שונות אמירה זאת מובאת על ידי סופרים וכותבים שונים( בין היתר ב- quotations של ליכטנברג, אך המקור הוא של שופנהאור) .
אני למשל, מעדיף חומר רפרנטאטיבי ( שמצוי במגזין "ספרים") שתוך כדי הביקורת יש בו מידע רב על תוכן הספר.זה, יותר מן הביקורת מכתיב לי התוכן את הבחירה אם אני שוקל לרכוש את הספר,או לבקש אותו בהשאלה.

"יובל המבולבל"- כמשל.

ידידי ועמיתי מן הטלוויזיה, יעקוב אייזנמן, מי שהיה שותף מפיק של הסדרה הטלוויזיונית המונומנטאלית
" עמוד האש" ( יחד עם יגאל לוסין שכתב אותה) , סיפר לי את הסיפור של הסרט- "יובל המבולבל". יעקוב(יענקלה :בחוגים שלנו) צלם מעולה וותיק, מרצה בכיר לצילום ולמולטימדיה, כתב את התסריט של "יובל המבולבל" וביים אותו. מהרצאות קשה להתפרנס. הוא והמפיק -המממן (executive producer) ?יובל- הלכו ביחד לערוצי הילדים, וניסו לעניין אותם להקרנת הסרט. לא הצליחו.הסרט, כפי שמודה אייזנמן הוא פשטני להחריד, בלון. אבל המפיק לא וויתר.להערכתו, הילדים יאהבו אותו, ילדים אוהבים בלונים, ולא משנה מה תחרוץ הביקורת ,אם היא בכלל תעסוק בזה.מלאכת השיווק שלו כללה בין היתר בילוי ימים בקניונים וחלוקת קלטות די וי די חינם לילדים,והופעות שבעקבותיהן נמכר הסרט לצופים.כיום אין ילד בישראל שלא יודע מי הוא "יובל המבולבל" ( הכוונה לסרט שכן יש גם תוכניות טלוויזיה עם יובל המבולבל כהמשך להצלחת הסרט( המפיק מסודר. אשר לביקורת, אני מסופק אם הייתה. אני בספק אם בכלל שמים לב לתכנים וצורות של מופעים,סרטים או הצגות לילדים.גורם חושב ביותר בחינוך צעירים.ואם כן אז מה.אגב, גם מבוגרים אוהבים בלונים. זכור לי שפעם בימים התל אביביים שלי בא קרקס לעיר וכרגיל הוזמנו למופע הבכורה עיתונאים. למכובדים שיושבו בשורות הראשונות חולקו בלונים מרהיבים. עמיתי, שישב על ידי, ביקש עוד בלון.למה ?-שאל המפיץ. עיתונאי- השיב עמיתי.

ההתרשמות שלי היא, כי להוציא את שטח ההפקר הטלוויזיוני מסחרי , הביקורת, להערכתי דומה לשלט על שער של בית: "זהירות כאן כלבים". זאת כאשר אין כול כלב בבית, וגם הבעלים ששמו את השלט מזמן עזבו את המבנה. האסוציאציה היא של "כלבי שמירה". אבל אם זה נשמע בוטה יש לי השוואה מלבבת יותר.מגדל גאלאטה, הקסום, באיסטנבול מן המאה ה-13 - התקופה הביזנטית- שמשקיף על הבוספורוס ועל "קרן הזהב". המגדלור הזה לא מאיר הרבה. הוא רק מהבהב וגם זה משהו.













צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב