קוויקי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

קוויקי 

מאת    [ 18/08/2011 ]
מילים במאמר: 1244   [ נצפה 2113 פעמים ]

 
 

מן המוסכמות הוא שהעידן שלנו הוא עידן ה"אינסטאנט", מזון מהיר, דוכני אקספרס, קליפים מבזיקים וגם הסקס הוא קוויקי. התכלית היא להספיק הרבה. וכדי להגיע לכך יש  לכמת את האירועים והחומרים על חשבון האיכות. וזה אמור במידה רבה גם לגבי בלוגים

במייל שקבלתי מידידה לאחר הפוסט האחרון(שכלל שני מאמרים) היא כותבת לי ככה :" הרשימות שאתה כותב מעניינות וחשובות מאוד. לכן מצאתי לנכון לתרום את הפני שלי... לדעתי, רשימותיך ארוכות מדי לעידן שלנו. בזמננו קרו שני דברים:  אחד.הקשב התקצר והקצב התגבר. זה התחיל לפני 30 שנה בתרבות הווידיאו-קליפים ועבר גם לחדשות המצולמות, לטלוויזיה בכלל, לקולנוע ולתיאטרון ולכתיבה. שניים. בעידן של טלוויזיה רב ערוצית, עיתונים וכתבי עת, ספרים, תחנות רדיו אזוריות, רשת אינטרנט רוחשת וגועשת - אנחנו מופצצים באינספור גירויים מכל הכיוונים, ומתקשים להכיל ולהספיק.  

בפוסט האחרון שלך יש 2,177 מילים. הקודם לא קצר יותר, וכך הלאה.אורך פוסט אופטימאלי (כמו גם טור דעה בעיתונות הכתובה) מכיל 450 עד 500 מילים לכל היותר. זו אינה דעה פרטית שלי. כך למדתי מבעלי מקצוע, מומחים בתחומם. לדעתי, אם תכתוב רשימות קצרות יותר (בתדירות גבוהה יותר), הכתיבה שלך תזכה לקוראים רבים יותר, וגם הם יזכו.." 

יופי של מסר ופרגון. בתוכן ובסגנון. חד וחלק, כפי שאני אוהב. ידידה זאת היא לא הראשונה שמעירה לי על כך. קדמו לה חברים ועמיתים מן המדיה והאקדמיה שהעירו הערות דומות תוך מחמאה  שהכתיבה שלי ראויה ליותר קוראים ולכן עלי לגזור את הלבוש ע"פ כללי האופנה העכשווית. כמעט מכול בחינה שהיא הצדק איתם. ראשית דבר ואולי גם אחריתו. מי שכותב בלוג באתר, כותב אותו לא לעצמו, אלא לקוראים. הדעת נותנת שכול אחת ואחד מבין הבלוגרים רוצה למשוך תשומת לב רבה ככול האפשר למסר,למידע או  לקריאה של החומר שלו. זהו מדיום המוני כפי שכבר ציינתי בעבר וערכו הוא בכך שהוא תקשורת המונים רב כיוונית. 

קצת רקע. כאשר  התחלתי לעבוד כעורך ב"קול ישראל," כסטודנט צעיר  באמצע שנות ה-50, קמנו בשעה 4 בבוקר בחורף הירושלמי החשוך, הקר והדולף ,ובחדר החדשות ברחוב הלני המלכה חיממנו עצמותינו בשליפה של  עשרות מטרים של חומר שפלטו הטלפרינטרים של סוכנויות רויטרס ,איי פי. יו.פי, סי"ץ ועתי"ם. כול זאת כדי להוציא מכול אותם אייטמים של חדשות, אירועים, אפיזודות, סיפורים - מהדורת אינסטנט של חצי שעה. וזאת אמורה הייתה למלא את החלל עד לצהרים. כלומר היו דברים מעולם. לא זו בלבד שלא הייתה מסגרת גדולה יותר לחדשות בבוקר, אך גם אילו הייתה, ציבור המאזינים לא בהכרח היה קשוב לכול. עניינו אותו, כמובן ,החדשות החמות, בארץ ובחוץ ואי אלה סיפורים אנושיים מגרים וזהו.  הידיעה ברדיו, אז כמו היום, חייבת להיות  קצרה. וגם כתבה לא תעבור את הדקה דקתיים. זה אמור גם לגבי התקשורת החזותית- הטלוויזיה. כתבה טובה של שתים שלוש דקות, תכלול רק מחצית או פחות מזה של מלל, והשאר אמורה להראות המצלמה. ומדובר גם,יחסית, לסרט תיעודי באורך של 50 דקות שגם הוא שייך למסגרת האקטואליה. בשני המקרים השותפים העיקריים הם הצלם והמצלמה. 

אז הנה אני בא מדיסציפלינה תקשורתית שהיא למעשה סד שבו אתה דוחס את המסר.ואני לא רק למוד את  כימוס  המסר אלא גם לימדתי אותו. אבל המחיר  ששילמתי ,במשך כמה עשורים, על הדחיסה הזאת  היה לא פחות מעיקור,לפחות זמני , של  כושר יצירה של אדם כותב. או אם תרצו ייבוש הבאר. מה שקרה הוא שלאחר שיצאתי החוצה, איש השלג התחיל להפשיר ונוצר איזה גייזר קטנטן. מתוך הביצה הקפואה בקע אפרוח היצירה שהצמיח כנפיים שאפשרו לי לעוף קצת. גם לכתוב מאז כמה ספרים.ולא רק מאמרים. 

מרכול מול בוטיק. 

הדעת נותנת שגם מי שלא מגדיר עצמו כ"צנוע הידוע" ואני לא כזה בשום אופן,ואף שאינני רדוף פרסום,  מכיר בכך שאם הוא יודע לכתוב, הוא יודע שהוא יודע. לעתים גם אם אלה לאו דווקא דברי חכמה- הם כתובים טוב. קוראים אוהבים כתיבה טובה. גם אני אוהב לקרוא מאמרים יפים, ויש כאלה בשפע בעיתונות הכתובה והמקוונת. אתם יכולים לשער שמסגרות של דומיינים גדולים, אי אלה אתרי ענק, היו נפתחים בפניי, אילו התאמתי עצמי ל"קונפקציה" ולקונספציה של הסופרים התקשורתיים האלה, שאחריהם מזדנב שובל ארוך מאוד של טוקבקים, וכגודל הזנב ככה המשיכה הגדולה יותר של הטווס. 

אני החלטתי להיות "עוסק זעיר" בבלוגוספרה. אמנם בבוטיק שלי אין קוויאר בלוגה השחור הפרסי. ואנא שימו לב שפרס נתנה לעולם לא רק את אחמדינג'אד ,אייתולות, שטיחים ופיסטוקים אלא גם קוויאר משובח ביותר, ששמו-קוויאר- הוא פרסי. אז גם אילו היה בו בדוכן שלי קוויאר ועוד מעדנים דומים, אלה לא יכולים להוות תפריט מלא. 

אני מעדיף להוסיף רקע לרשימות שלי, איזה אופק ופרספקטיבה קצת רחבים יותר,ככה שמי שסובל מן האורך יפוצה בקצת מידע. ומכיוון שבמסגרת ה- wordpress  יש לי מעקב בקרה על  מספר כניסות, אני יכול לבשר לאותה ידידה כי בעקבות המאמר של 2,177 מילים שאותן היא מזכירה, מספר הכניסות הגיע לאיזה שיא, מכול מקום מאז שעברתי מ-notes החביבה והצנועה לממלכה של "וורדפרס". 

מה שנכון הוא כי לא האורך הוא שקובע את העניין שמגלים הקוראים אלא הנושא והטיפול בו. ככלל, נושאי חברה,תרבות טכנולוגיה,תקשורת וכיו"ב מעניינים את ציבור הקוראים יותר מאשר פוליטיקה, עניינים בינלאומיים ופרשנות לסוגיה. אולם אני משתדל להיות נאמן לשם הבלוג שלי- "זרקור", שבו אני מנסה להאיר כול מיני פינות, כולל פוליטיות.האם אצלנו יכול להיות משהו בלי פוליטיקה, בכמות כזאת או אחרת? בכך אני בראש וראשונה נאמן לעצמי ואם יש נושא שהציבור שותף לו, כמו נושא מחאה, וקבוצה של מאהל שבה השתתפתי ברב שיח, זה ללא ספק מרשם טוב שקוראים מקבלים אותו. 

זה גם מחזק את התיזה שלי, שאותה הזכרתי בפוסט הקודם, בדבר האסרטיביות של היחיד לא רק כתכונה בפני עצמה אלא גם כמודל שיכול לשמש עוד יחידים. והרי שנו רבנן בתורת הדמוקרטיה שבמרכז ההוויה בחברה פתוחה נמצא היחיד.

הנה אני מגדיר עצמי כיחיד אכפתי . אני יכול להבטיח לקוראים בכוח שלא קוראים אותי שגם אני לא קורא את הכול. גם אם זה היה אפשרי הייתי ממיין, אבל זה בלתי אפשרי. ואשר למספר הבלוגים שיכולתי לכתוב בתמורה לקיצורם, די לי ב- 458 הבלוגים השבועיים שכתבתי עד כה, ואין זה דבר פשוט לכתוב בלוג לשבוע אם אין הוא איזו סתם ירייה מן המותן. 

והערה במאמר מוסגר.בתוכנית "על סדר היום", של קרן נויבאך, ברשת ב'( יום ד'- 10.8 ) העיר מישהו כי כמו שבעקבות המחאה נגד מצוקת הדיור באה מחאה חברתית, ככה מחאה זאת צריכה להביא בעקבותיה מחאה ערכית. הוא הזכיר בהקשר זה את הטלוויזיה המסחרית, ואמר שלא יזיק, אלא יועיל , אם יסגרו אותה קצת. אני מסכים אתו לחלוטין. בין היתר משום שחמצן הפרסומת שעליה זאת מתקיימת, הוא חלק מתג המחיר לצרכן של כול מוצר. אבל גם התכנים לא מטפסים. אם אכן אנשים פחות יתמכרו למדיום הזה יהיה בכך כדי להצביע,בין היתר, על איזו מחאה בנושא ערכיות. לצערי אני לא יכול להמליץ על החלופה של הערוץ הציבורי. עדיין לא. חרף המנשר לעובדים של יו"ר רשות השידור מאתמול. מילים ,מילים שלא  מצליחות לגעת. החלופה היא דווקא  קריאה של דברים  מעניינים ומרתקים מאוד שמתפרסמים בעיקר בתקשורת המקוונת. הערתי גם בשעתו, כי העיתונות הכתובה חייבת לעבור לסוג כזה של כתיבה אם חפצה חיים היא. בחדשות היא מפגרת. 

לקינוח- קפה. מסתבר שלא בכול אנו מחקים את אמריקה ב"קיצורי דרך".אחד  הרשתות הגדולות בארה"ב לקפה היא  חברת "סטארבאק".השרות בדרך כלל הוא של  take away .רבבות  אנשים יורדים במעליות מגורדי השחקים במנהאטן בעת ההפסקה בת רבע שעה בבוקר, נכנסים  לסניף הקרוב של "סטארבאק" קונים קפה נשענים על קיר של בניין, גומעים אותו בחטף ועולים בחזרה במעליות לקומות המאה. החברה ניסתה את מזלה בארץ ונכשלה. הסיבה הראשונה הייתה שלא התקשרה עם הזכיין הנכון. אבל הסיבה העיקרית הייתה שכאן בארץ שתייה קפה היא עדיין אירוע, בדומה לאירופה. יושבים, מזמינים, לוגמים לאט, קוראים, פותחים עיתון, ספר או לאפטוט, מדברים, ואיש לא דוחק בך. אז הנה עוד לא אבדה תקוות הנינוחות, גם לא בכתיבת בלוגים.אשר לאורך המסר,לא לחשוש,אם יש לכם מה לומר. 

ועכשיו תספרי- ידידתי , כמה מילים נכנסו לפוסט הזה ותיווכחי שבכול זאת לא התעלמתי  מדבריך.אמנם יש כאן יותר מחמש מאות מילים, אולי  כפול, כולל הציטוט של דבריך, בכול זאת "הישג". די לי שהעברתי את המסר. לעומת זאת בכוונתי להקדיש פוסט ארוך יותר למילה הכתובה, נכון יותר  ל "מערב הפרוע" של המילה הכתובה-הספר העברי

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב