אטב קטן,סיפור גדול
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

אטב קטן,סיפור גדול 

מאת    [ 03/07/2011 ]
מילים במאמר: 2001   [ נצפה 3242 פעמים ]

 
 

סיפור הקמת מוזיאון השואה בעיירה בדרום מזרח ארה"ב.   

מאת צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור,"

אטב משמש לחבור בין דפים. אבל מי שניחן בדמיון פורה מחבר אותו עם העבר, ומי שאכפת לו מאוד, מחבר  אותו  גם עם ההיסטוריה ,גם עם השואה ,תוצאת הרשע האולטימטיבי. ככה למדו תלמידי עיירה קטנה בעמק צ'טאנוגה על השואה ולקחיה. כמו בגילויים ארכיאולוגיים, כאשר הם מתגלים הם סיפור חדשותי, ככה גם תופעות אחרות בימינו. הסיפור בתמציתו כבר ראה אור בעיקר בארה"ב, וגם בספרון, ואני מביא אותו לאלה שלא מכירים אותו,או בחלקו, לא רק כסיפור מרתק אלא  כלקח של ימינו, וגם במקומותינו.

וויטוול- Whitwell  הוא ישוב קטנטן,ישנוני, ספק כפר, ספק עיירה בת 1,600 תושבים  שנמצא בעמק  סיקואוצ'י   

Sequatchie במדינת טנסי בדרום מזרח ארה"ב בחמוקי הרי צ'אטאנוגה המפורסמים. באמריקה עשירת הנוף,חבל ארץ זה נמנה עם אחד היפים שבו. עיירה ,כמו אלפים כמוה, עם רחוב ראשי אחד ובו בית ספר אחד  ששוכן מול כנסייה צנועה וכמה סמטאות מסביב. וזה הישוב. גם כמי שמכיר די טוב את הפלורה והפאונה של אמריקה, בעיירה זאת, כמו במאות אחרות לא ביקרתי, אף כי בצא'טאנוגה ביקרתי. ומכאן היכרותי עם האזור.

מי שחושב שמה שמאפיין את אמריקה הן הערים הגדולות במזרח, במערב התיכון או במערב, טועה. ליבה של אמריקה, זאת שנטועה היטב במורשת האמריקאית  ובנופיה, הם אלפי עיירות קטנות, אשר בימינו אינן מבודדות לא פיזית ולא טכנית. הכול לכאורה מגיע לשם, אלא מסתבר  שבעצם לא הכול. כמו למשל השוני. וזה מה שהדאיג את מנהלת בית הספר לינדה הופר. "יום אחד ילדינו יעזבו את חיי החממה שלהם בוויטוול. הם יעבור לכרך מעבר להרים, או שייצאו לחופשות כדי לבקר משפחה וידידים,והם ימצאו אנשים שונים מאיתנו. כיצד הם ילמדו סובלנות ודחייה".

לימים סגנה של הגברת הופר, דיוויד סמית, שהוא גם מאמן של קבוצת כדור בסיס המקומית, השתתף בכנס מורים בצ'אטאנוגה . הוא חזר הביתה נרגש."גברת הופר- הוא שאל את המנהלת שלו- מה את יודעת על השואה?". "אתה מתכוון להשמדת היהודים על ידי הנאצים- מדוע שאלת זאת"- השיבה,שאלה הגברת הופר.

"מכיוון שאת תהית איך אנו נלמד את הילדים  סובלנות  ושוני .עכשיו אני יודע את התשובה- אמר מר סמית לבוסית שלו- אנו יכולים לספר לתלמידים מה קרה לעם היהודי בשואה. אנו יכולים להדגים מהי העדר סובלנות ושנאה ולמה אלה עלולות להוליך". אגב,בוויטוול,לא חי מאז ומעולם- יהודי.

גרעין הסיפור, כאמור, התפרסם בארה"ב וגם ניתן למצוא אותו בתמצית בויקיפדיה. אולם לא כול הסיפור.לנו כאן  יש לו חשיבות מיוחדת לעצמו ולהשלכות שלו. אני  שמעתי את כולו או את רובו לפני כמה שבועות מפי מנהיג ציבור יהודי וציוני מברייטון ביץ' באנגליה, אייבור ריצ'רד בעת שהוא ורעייתו ג'יל ביקרו אצל בתם  ג'ודי בארץ. ריצ'רארד, שנמנה עם  ההנהגה היהודית באנגליה מקיים מסעות בעולם יחד עם רעייתו, פעילה ציונית ואף היא , ואחת התחנות שלהם בארה"ב הייתה באותה עיירה וויטוול ששמה יצא לפניה בפרויקט שנקרא "ששה מיליון אטבים" .ההקשר שבו סיפר לי אייבור ר'יצ'רד  היה כאשר שוחחנו על לקחי השואה שאינם מיושמים, לא בעולם ולא  בישראל. רעיון האטבים נבע מן הצורך, שראתה כאמור, מנהלת בית הספר ללמד סובלנות- מהי, ואילו העדר סובלנות וזלזול בזולת, בכבודו, באורח חייב, באמונתו יכול להביא תוצאות עד כדי שואה.

האטבים לקוחים מרעיון נורבגי, אשר שימש כסמל למחתרת הנורבגית האנטי נאצית במלחמת העולם השנייה.ומה שאייבור לא סיפר קראתי בחוברת נאה שכתבו שניים מגיבורי הסיפור, זוג העיתונאים פיטר ודאגמאר שרדר, תושבי וושינגטון.   -car-ben publishing Six million paper clips- a making of a children's holocaust memorial –

כאשר הילדים נטלו על עצמם את מבצע  איסוף האטבים , הם  החלו בשלב הראשון  לאסוף את האטבים בעצמם. אולם מהר מאוד הסתבר להם שהם לא יגיעו ליעד של 6 מיליון. אז החלו  להפיץ את המסר לאישים בולטים בתחומי הספורט, הקולנוע, התרבות האומנות, הפוליטיקה עד שהגיעו למספר המבוקש של 6 מיליון אטבים מוקדשים לקרבנות היהודיים בשואה. אולם מכיוון שבמלחמה- הנאצים  חיסלו עוד 5 מיליון בני אדם לא יהודים- הוחלט לאסוף עוד 5 מיליון אטבים לשאר קרבנות הנאצים.

וככה בעצם מה שהתחיל מן האטב הקטן המקשר בין כמה עמודים, הפך למוסד הנצחה שמקשר את הקהילה הקטנה הזאת לשואה ולמורשת היהודית באירופה ולנושא הרחב של גזענות,אנטישמיות, ושנאת הזר והשוני.

אטבים במשימה של תיעוד השואה ומורשת העם היהודי.

הפניות של התלמידים אל אנשים ומוסדות ברחבי אמריקה, לא הביאו איתם רק אטבים, אלא התפעלות מן היוזמה ורצון לסייע לבית ספר זה במטלה להקים מוזיאון לשואה.הפרויקט הפך למשימה משותפת של כול העיירה,וכל המי והמי בה, נוער מבוגרים  וגמלאים נתבקשו להפיץ את המסר ברחבי אמריקה. הורכבו קבוצות של תלמידים ומורים שכול אחת מהן קבל על עצמו מטלה אחרת. ככה למשל קבוצה אחת התבקשה לחקור אמירות הולמות של ניצולי שואה בולטים. בין היתר פרסמה אמירתו של אלי ויזל חתן פרס נובל שאומר: ,אל תעמוד מן הצד. הניטרליות מסייעת למדכא, לעולם לא לקרבן. השתיקה מעודדת את  המענה, אף פעם לא את המעונה".

קבוצה אחרת נתבקשה לאסוף ספרים על השואה מכול מקור אפשרי,ואלפי ספרים החלו זורמים לסניף הדואר של  ווטיוול..משימה אחרת הייתה לאסוף פריטים חשובים ששרידי השואה הצליחו לשמור במחנות, במקור או מצולם, כמו ספר תורה,מגן דוד, מכתבים. הפועל היוצא היה תיעוד של חיי קהילות יהודיות שנכחדו.כמו ספרי קודש, ספר תורה,מזוזות וכיוצא באלה סמלים יהודיים. כמובן שגם תיעוד מעשי הזוועה של הנאצים היה חשוב, וכל תמונה או פריט נאספו. כול זה עתיד היה להיות חלק מן המוזיאון של בית הספר.עד כדי כך הידיעה עשתה לה כנפיים שבית הדואר הקטן בוויטוול  נזקק למתנדבים כדי לטפל בפריטים שהגיעו מכול רחבי הארץ וגם מחו"ל ולשנע אותם לבית הספר או לאחסון במקום אחר. עבודת המיון נמשכה גם בשעות שבית הדואר היה סגור ללקוחות.

כרגיל במבצעים כאלה ובייחוד באמצעות מסרים באינטרנט לא תמיד היקף הפצת המסר היא  שקובעת אלא לעתים קרובות למי הוא מגיע וזה עניין של מזל .בוושינגטון גרו זוג עיתונאים דאגמר ופטר שרדר אשר ייצגו בבירה האמריקנית קבוצה של עיתונים גרמניים. במסגרת עבודתם הם  הכירו את  האתר של  מוזיאון השואה בוושינגטון וביקרו בו שוב כדי למצוא איזה מידע. באותו יום הם סעדו ארוחת צהרים  עם ידידתם בת ה-92 לנה חיבה גיטר, יהודייה פעילה בוושינגטון. היא סיפרה להם את מה שקראה באתר של בית הספר בוויטוול, והאיצה בהם "לעשות משהו. אני יודעת שאתם תעשו זאת".

חיפוש אחר קרון.

הם עשו. כעיתונאי שיודע לתחקר,פטר היה אופטימי."תוך שלושה ימים ונדע איפה נמצא הקרון". דאגמאר הייתה פחות אופטימית והיה יסוד  לתחושה הזאת. בשלב הראשון  נשלח מכתב לקנצלר גרמניה  גרהארד שרדר( לא קרוב משפחה) ובו פרטי הפרויקט של ילדי בית הספר בעיירה באמריקה. הוא השיב  בנימוס רב אך ציין כי הוא אינו יודע היכן ניתן למצוא קרון כזה משנות המלחמה. אז נשלח מכתב לנשיא חברת הרכבות הגרמנית. התשובה הייתה כי הרעיון נוגע ללב אך  עד כמה שהוא יודע  אין כיום בנמצא קרון כזה מסוג ה- boxcar – קרון ארגז. בעצם , מן ההכרות שלי עם הקרונות האלה, הם היו קרונות להובלת בקר או סוסים. כאשר הם פנו למוזיאונים  בעולם לרכבות, התשובות נעו בין התייחסות אוהדת אך העדר יכולת לעזור לבין טענות כמו " עוד יד- לזיכרון השואה, הגיעה הזמן  להשאיר מאחורינו מה שקרה לפני ששים שנה."

בהעדר חלופה אחרת החליט הזוג שרדר  לצאת לגרמניה  הם טסו למינכן, שכרו רכב והחלו במסע שלקח אותם ברחבי גרמניה,לאוסטריה,לבלגיה,להולנד, סה"כ 3000 קילומטרים אך ללא הצלחה. לפני שהתכוננו לשוב לוושינגטון במפח נפש הם קיבלו טלפון  מידיד שלהם פרופסור קלאוס היבוטר אשר בישר להם כי חתנו מצא ככול הנראה את הקרון שהם מחפשים. יש מוזיאון רכבות קטן מצפון לברלין שבבעלותו קרון ששימש להובלות בקר בתקופת המלחמה..ואכן מנהל המוזיאון אישר שמצוי אצלו ככול הנראה הקרון המבוקש, והם יכולים לבוא ולראותו אך הוא לא למכירה.

הזוג לא וויתר. הם החליטו לנסוע מרחק של יותר מ- 700 ק"מ לאותה עיירת פרבר.מנהל המוזיאון חיכה להם ולקח אותם אל אוסף התצוגה ושם היו עשרות קרונות, אך לא זה שחיפשו, ואז, כמעט כאשר ויתרו הם ראו אותו. קרון שמספרו 001-993 שנת יצור 1917. מנהל המוזיאון ד"ר ריינר זאכה שמח איתם שהם גילו את הקרון האוטנטי מן התקופה הנאצית, אך כול התחנונים שהמוזיאון ימכור להם את הקרון עלו בתוהו. ואז מתוך ייאוש מוחלט ותסכול שאל דאגמר את זאכה :"  האם יש לך ילדים אדוני המנהל?" "כן - ענה מנהל המוזיאון, יש לי בת צעירה ואני אוהב אותה מאוד". ודאגמר המשיך: "מיליון וחצי מיליון ילדים נרצחו בשואה, ילדים כמו הבת שלך ורבים מהם הובלו אל המוות בקרונות כאלה. מיליון וחצי אטבי נייר נאספו לזכרם בעיירה וויטוול, וזה הסמל לזכרם. הקרון הזה שהוא חלק מן המוזיאון שהם מבקשים להקים יהיה אות וסמל לכולנו ששואה כזאת לא תישנה". בתחילה ד"ר זאכה  קפא אך לא הגיב. לאחר הרהור הוא אמר." אני מבין. בסדר.... אנו נמכור לכם את הקרון במחיר שקנינו אותו". דאגמאר ביקש רשות להשתמש במחשב ושלח דוא"ל לוויטוול: " יש!!!"

תולדות השואה על  קרון רכבת

הידיעה שנמצא הקרון פשטה בעיירה כאש קוצים ,משל זה היה האירוע הגדול ביותר בתולדות ווויטוול, וכרגיל במקרים כאלה שאין הצלחה כמו ההצלחה עצמה, כול התושבים, החל מראש המועצה המקומית ועד לשרתי בית הספר נרתמו להשלמת הפרויקט. זה כלל בראש ובראשונה הקניית מידע לכול התושבים על השואה ומשמעותה. מלבד זאת היה צריך לגייס את הכספים הם לרכישת הקרון והן להעברתו, תחילה כשמונת אלפים קילומטרים בים, ואחר כך כחמש מאות קילומטרים מן הנמל הסמוך. התרומות לרכישת הקרון גויסו, העברת הקרון באוניה התאפשרה הודות לפנייה לשר ההגנה הגרמני וזה הורה לחיל הים הגרמני לדאוג לשינוע הקרון באוקיינוס האטלנטי. חיל הים הגרמני מצדו דאג להעברת הקרון לאוניה הנורבגית "blue sky "-שמים כחולים- כאשר איש חיל הים הגרמני מלווה אותה כדי לשמור שלא יאונה לה כול רע.

האירוע הראשון על סיפון האוניה היה שהשמים הכחולים נעלמו ובמקומם הופיעו  עננים שחורים שבישרו על סערה פתאומית מתקרבת והיה צריך לדאוג לקישור הקרון בצורה שלא ייפול ויתפרק. רב החובל האט את המהירות למינימום בעוד שכמה מלחים גברתנים הוצבו בצד לסייע במידת הצורך. אך הסערה העזה חלפה במהירות כלעומת שבאה .אבל בכך לא נסתיים העניין. רעש ורעדה שנשמעו באוניה בישרו על הפסקת פעילות המנועים. משאבת הדלק הראשית התפוצצה. וככה צפה לה "השמיים הכחולים"  בים בשעה שהרוח דוחפת אותה בכוון ההפוך למטרת היעד. אך הרדיו פעל והודעה נמסרה למשמר החופים האמריקני כי האוניה שלהם  לא יכולה להפליג והם מתבקשים להודיע על כך לכול האוניות בסביבה. וכמו בסיפורי הרפתקאות, לאחר 15 שעות של פעלתנות המכונות חזרו לחיים וכעבור עוד 29 שעות עגנה האוניה בנמל בולטימור במדינת מרילנד.

זאת הייתה הפעם הראשונה שאוניה זאת עגנה בחופי ארה"ב ומסיבה זאת היא לא הייתה מצוידת באישור משמר החופים. ומכיוון שכך היא לא הורשתה להיכנס לנמל. ספינת  משמר החופים התקרבה לאוניה וקצינים אמריקניים עלו על הסיפון לבדוק את התכולה. משגילו את הקרון ועליו כתוב " children's holocaust memorial ( יד הזיכרון לשואה של הילדים)  הקצינים הפסיקו את החיפוש ואף לא פתחו את הקרון.

אולם לפני שהרכבת החלה לנוע התעוררה בעיה מסוג אותן בעיות קטנות, ביורוקרטיות שיורדות לחיינו. באירופה קיימת תולעת עץ אשר עם הזמן אם לא משמידים אותה היא מכרסמת בעץ ומכלה אותו. כדי למנוע יבוא התולעת הזאת לארה"ב משרד החקלאות האמריקני הוציא תקנה שמחייבת לחטא מוצרי עץ בתמיסה כימית. היכן מוציאם אמבט להכניס את הקרון הגרמני. הפתרון שנמצא היה תותח מים מהולים בחומר הכימי שהתיז בעוצמה את הנוזל על הקרון. רק אחר כך הוטען הקרון על קרון משטח של חברת רכבות אמריקנית csx אשר נידבה את שרותיה חינם וכעבור יומיים היא חוברה לקטר דיזל ענק.

המועד היה 11 בספטמבר 2011 . בשעה  ש"קרון השואה" , סמל לרוע ולהעדר סובלנות, נע על הפסים בארה"ב, הטרור הכה במדינה בצורה אכזרית ביותר. ובבוא המוזיאון הנייד לוויטוול הייתה העיירה שרויה באבל כבד על  פיגוע הטרור.באסיפה שנערכה בחצר בית הספר לציון הבאתו של הקרון אמרה תלמידה אחת: ,אילו לא ידעתי  את הסיבה להקמת מוזיאון השואה, עכשיו הייתי יודעת".

לאחר שהוקם המוזיאון המשיכו להגיע לוויטוול אטבים מכול רחבי ארה:"ב ובתי ספר רבים התעינו לדעת מה הם הדרכים להקמת מוסדות כאלה להנצחה.וויטוול הקטנה שימשה דוגמה.בגלויה שהוציא בית הספר לציון האירוע יש ציטוט מדברי מנהלת בית הספר לינדה הופר: ,באמצעות אטב קטן בכול פעם אנו יכולים להגיע לעולם שבו ההכרה בשוני האדם, בכבודו ובאהבת הזולת- תהיה הכלל ולא היוצא מן הכלל.

הבאתי סיפור זה לא רק מפני שהוא מרתק מתחילתו ועד סופו אלא יש בו לקח גדול. לא רק לאמריקה ולא רק לעולם, אלא לנו. מערכת החינוך שלנו מקבלת את התקציב השני בגודלו לאחר מערכת הביטחון והיא טרם הצליחה, ולא מעט בשל העדר מודעות בבית, להקנות לתלמידיה ערכים כמו "סובלנות", "כבוד האדם, זכויותיו וכיוצא באלה ערכים שהם המסד לחברה בריאה, לאזרחות טובה,ולמדינה נאורה.היכן האטב שלנו.

תודתי העמוקה נתונה לאייבור וג'יל ריצ'רד מברייטון - ביץ' באנגליה על המידע וחלק מן התמונות. לבית הספר בוויטוול ולהנהלתו על מידע ותמונות ולפטר ודאגמר שרדר על נדיבותם לפרסום אי אלה פרטים ותמונות מתוך ספרם

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב