גרינפלד נדין
שם: גרינפלד נדין
אודות הכותב:
המלחין, בעת פיתוח יצירה חייב מראש לקרוא וללמוד את התסריט, מה שמאפשר לו להבין את המשמעות האמתית של העבודה, הנושא המרכזי שלו, וכו '... אחרי הקריאה השנייה, הוא ציין פרטים ספציפיים של כל אחת מהסצנות, כמו רגשות שונים שצריכים לנצח או להיות מודגשים. זה מה שנקרא ביטוי נפשי. זו חובתה של מלחין מוזיקה לסרטים (ושל יצירתו) להגיע לכך שהצופה יבין תחושות של מלנכוליה, שמחה, הומור, אירוניה, וכו '... אלו תחושות או רגשות שניתן לבטא דרך המנגינה, הקצב, הרמוניה, הגוון והצורה. המוזיקה יכולה להיות אובייקטיבית, סובייקטיבית או תיאורית. באובייקטיבית משתמשים כאשר הסופר אומר: דמות מסוימת יושב ליד הפסנתר לנגן סונטה של בטהובן. יש עוד מקומות בהם בקלות ניתן לראות היכן צריך מוזיקה אובייקטיבית: רדיו מנגן, מצעד צבאי וכו'. המלחין צריך לבחור, במקרה זה, סוג, תקופה, והסגנון המתאים ביותר, והטכנאי יבצע השוואה או סינון מסוים כדי להשיג את הכי קרוב למציאות. מוזיקה סובייקטיבית או מוזיקת אווירה היא זאת אשר נועדה לתמוך או ליצור אווירה לפעולה. היא משמשת כדי להציג כוונות מנוגדות ומצבים ליריים או פואטיים במיוחד. המוזיקה התיאורית או המשמעותית משמשת כדי לבשר לצופה על שינויים המתקרבים בפעולה דרמטית. אמצעי נוסף של הביטוי הוא הרעש (או אפקטים קוליים), אשר גם ניתן לסווג על פי אובייקטיבי, סובייקטיבי או תיאורי. הרעשים האובייקטיבים הם אותם קולות שנשמעים כמו שהם ומשקפים במדויק את המקור שלהם. הם מופיעים בדרך כלל מסונכרנים עם התמונה (השעון המתקתק הזמן שהמטוטלת מתנדנדת) אבל ייתכן שהם גם לא מסונכרנים כמו רעש הרוח, פקק, וכו . קולות אלה או רעשים ב הקולנוע ידועים כ"אפקטים בחדר " והם נבחרים על ידי האחראי "לאפקטים מיוחדים". הרעשים סובייקטיביים באים לדי ביטוי יחד עם המוזיקה סובייקטיבי, אם כי השינויים הטכניים מאפשרים לבצע שינויים מעניינים. לבסוף, לגבי הרעש התיאורי, הוא משמש כדי ליצור מצבים של רגש אינטנסיבי, אובססיה וכו '... לגבי השתיקה, אם כי חוקרים מסוימים מדברים על שתיקות אובייקטיביות וסובייקטיביות, בדרך כלל, במצבים של מוזיקה, ואחריה דממה עמוקה נועדים ליצור רגשות שלריקנות, שכחה וכו' ... אם זה הפוך, שתיקה ומוסיקה, יוצרים רגשות הפוכים. מוזיקה יכולה למלא תפקיד נוסף מאשר שינוי האווירה: זה יכול להיות הנושא המרכזי של הסרט, המוביל של כלל פעולת העלילה. במקרה זה אנו מדברים על התיאטרון המוזיקלי. העבודה האמתית של יצירת שפה מוזיקלית לקולנוע הולך עם מספר המלחינים שעבדו בהוליווד מאז תחילת שנות ה-30 ותוך כמה שנים שמו את המוזיקה בשירות של המבנה הסרט. האולפנים הגדולים כמו האחים וורנר, הרשו לעצמם לאורך השנים לשמור על להקה קבועה עם צוות של נגנים שנועדו להקליט את הפסקולים שלהם. בקולנוע של היום אנחנו יכולים לשמוע את כל סוגי המוסיקה, החל מקלאסית, הן הסימפונית והן מוזיקה קאמרית, ג'אז, רוק, פופ, מוסיקה אלקטרונית ורבים אחרים על פי הצרכים של הסרט.
המלחין, בעת פיתוח יצירה חייב מראש לקרוא וללמוד את התסריט, מה שמאפשר לו להבין את המשמעות האמתית של העבודה, הנושא המרכזי שלו, וכו '... אחרי הקריאה השנייה, הוא ציין פרטים ספציפיים של כל אחת מהסצנות, כמו רגשות שונים שצריכים לנצח או להיות מודגשים. זה מה שנקרא ביטוי נפשי. זו חובתה של מלחין מוזיקה לסרטים (ושל יצירתו) להגיע לכך שהצופה יבין תחושות של מלנכוליה, שמחה, הומור, אירוניה, וכו '... אלו תחושות או רגשות שניתן לבטא דרך המנגינה, הקצב, הרמוניה, הגוון והצורה. המוזיקה יכולה להיות אובייקטיבית, סובייקטיבית או תיאורית. באובייקטיבית משתמשים כאשר הסופר אומר: דמות מסוימת יושב ליד הפסנתר לנגן סונטה של בטהובן. יש עוד מקומות בהם בקלות ניתן לראות היכן צריך מוזיקה אובייקטיבית: רדיו מנגן, מצעד צבאי וכו'. המלחין צריך לבחור, במקרה זה, סוג, תקופה, והסגנון המתאים ביותר, והטכנאי יבצע השוואה או סינון מסוים כדי להשיג את הכי קרוב למציאות. מוזיקה סובייקטיבית או מוזיקת אווירה היא זאת אשר נועדה לתמוך או ליצור אווירה לפעולה. היא משמשת כדי להציג כוונות מנוגדות ומצבים ליריים או פואטיים במיוחד. המוזיקה התיאורית או המשמעותית משמשת כדי לבשר לצופה על שינויים המתקרבים בפעולה דרמטית. אמצעי נוסף של הביטוי הוא הרעש (או אפקטים קוליים), אשר גם ניתן לסווג על פי אובייקטיבי, סובייקטיבי או תיאורי. הרעשים האובייקטיבים הם אותם קולות שנשמעים כמו שהם ומשקפים במדויק את המקור שלהם. הם מופיעים בדרך כלל מסונכרנים עם התמונה (השעון המתקתק הזמן שהמטוטלת מתנדנדת) אבל ייתכן שהם גם לא מסונכרנים כמו רעש הרוח, פקק, וכו . קולות אלה או רעשים ב הקולנוע ידועים כ"אפקטים בחדר " והם נבחרים על ידי האחראי "לאפקטים מיוחדים". הרעשים סובייקטיביים באים לדי ביטוי יחד עם המוזיקה סובייקטיבי, אם כי השינויים הטכניים מאפשרים לבצע שינויים מעניינים. לבסוף, לגבי הרעש התיאורי, הוא משמש כדי ליצור מצבים של רגש אינטנסיבי, אובססיה וכו '... לגבי השתיקה, אם כי חוקרים מסוימים מדברים על שתיקות אובייקטיביות וסובייקטיביות, בדרך כלל, במצבים של מוזיקה, ואחריה דממה עמוקה נועדים ליצור רגשות שלריקנות, שכחה וכו' ... אם זה הפוך, שתיקה ומוסיקה, יוצרים רגשות הפוכים. מוזיקה יכולה למלא תפקיד נוסף מאשר שינוי האווירה: זה יכול להיות הנושא המרכזי של הסרט, המוביל של כלל פעולת העלילה. במקרה זה אנו מדברים על התיאטרון המוזיקלי. העבודה האמתית של יצירת שפה מוזיקלית לקולנוע הולך עם מספר המלחינים שעבדו בהוליווד מאז תחילת שנות ה-30 ותוך כמה שנים שמו את המוזיקה בשירות של המבנה הסרט. האולפנים הגדולים כמו האחים וורנר, הרשו לעצמם לאורך השנים לשמור על להקה קבועה עם צוות של נגנים שנועדו להקליט את הפסקולים שלהם. בקולנוע של היום אנחנו יכולים לשמוע את כל סוגי המוסיקה, החל מקלאסית, הן הסימפונית והן מוזיקה קאמרית, ג'אז, רוק, פופ, מוסיקה אלקטרונית ורבים אחרים על פי הצרכים של הסרט.
עוד מאמרים שנכתבו על ידי גרינפלד נדין
- תפקיד המוזיקה בקולנוע [ 29/07/2012 ]
