מאמרים - פרשת פקודי- סיכום מלאכת המשכן והשפעתו לדורות הדפסה מאתר מאמרים

פרשת פקודי- סיכום מלאכת המשכן והשפעתו לדורות

נכתב על ידי רפאל ב"ר אשר חגבי

[ הדפסת המאמר ]

פרשת פקודי- סיכום מלאכת המשכן והשפעתו לדורות   


מבוא:


פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות, מפרטת את השלמת מלאכת המשכן אשר תיאורה נפרש לאורך חמשת הפרשיות האחרונות של ספר שמות. התאור הנרחב של מלאכת המשכן החל מן הציווי על התרומות, וכלה בהשראת השכינה בתוך מעשה ידיהם של עם ישראל, נועדו בכדי להביע את חביבותו של המשכן בעיני ה' יתברך. בנוסף לכך, התאור המפורט של ביצוע מלאכת המשכן נועד בעיקרו בכדי ללמד לדורות עולם את חביבותם של העוסקים במלאכת הקודש. יתרה מזאת, התאור המפורט של כל מלאכת המשכן בתורה נועד גם בכדי לזכות את כלל ישראל לדורות עולם, כמובא במדרש: "בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב, כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם... ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר, ישיב שכינתו לתוכו" (רבינו חיי, שמות, ל"ח, ט'). וכן מצאנו כי קיומו הנצחי של המשכן נבע מכך שכלל עם ישראל התאחדו למען הגשמת מצות הקמת המשכן, לפיכך השכינה שרתה גם במשכן וגם בתוככי עם ישראל, שנאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ו). בפרשת פקודי התורה מלמדת כי מתרומת מחצית השקל של כלל ישראל יצקו את אדני המשכן, ע"מ לאחד את כלל עם ישראל ולחברם אל יסודות הקודש הנצחי. לפיכך מצות מחצית השקל נוהגת לדורות עולם, למרות מחלוקת הפוסקים בדבר הקף חייבי המצוה, אך לדעת הכל מצות מחצית השקל לדורות נועדה לחבר את עם ישראל אל הקודש הנצחי. כמו כן סיכום חשבון מלאכת המשכן המפורט בפרשת פקודי, נועד ללמד כי מדתם של הצדיקים היא: שחייהם מתנהלים מתוך בטחון בה' יתברך ובשכרם העתיד לבוא, לכן אין הם מתרשמים כלל מטענות הליצנים, אשר הם חפצים לקבל תגמול מידי למעשיהם. בנוסף לכך, אף מתלות מיקום מנורת הקודש במיקומו של שולחן לחם הפנים במשכן, התורה רומזת כי לחכמה (המסומלת במנורה) ישנן פנים רבות, והיא אינה יכולה להתקיים באדם ללא מאכל ומשתה (המסומל בשולחן). בסיום כל מלאכת המשכן משה רע"ה ברך את עם ישראל בברכה רוחנית: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", וזאת בגין שילוב מעשיהם הגשמיים עם כוונתם הרוחנית, משום שכל פרט ופרט שנעשה במלאכת המשכן נעשה מתוך נדיבות לב מושלמת וללא כל תערובת זרה, ואף ללא כל צפיה לקבלת שכר או הנאה גשמית כלשהיא, לפיכך השלמות של בנין המשכן מעידה על שלמותם של כל השותפים בהקמתו. נמצאנו למדים כי אף מן התאור הטכני כביכול של סיום מלאכות המשכן המפורטות בפרשת פקודי, ניתן להפיק לקחים לדורות ולהשכיל מהם, כפי שמבואר להלן בהרחבה: 


א.      משכן הערבות ההדדית – ביצוע מלאכת המשכן נזקף לזכותם של כלל ישראל מדין שלוחו של אדם כמותו.


ב.      שני צדדים למטבע מחצית השקל – חיזוק בדק הבית והתחברות נצחית אל הקודש.


ג.       צוחק מי שצוחק אחרון – חיי הצדיקים מתנהלים בנאמנות מתוך בטחון בה' ובשכרם העתיד לבוא.


ד.      מנורת המשכן – מפאת סימליות המנורה סוג המתכת אינו פוסלה, אך שינוי במספר הקנים פוסלה.  


ה.      סימליות מיקומה של המנורה - החכמה אינה יכולה להתקיים באדם ללא מאכל ומשתה.


ו.        ברכת משה - ברכה רוחנית לעם ישראל בגין מעשיהם הרוחניים.


משכן הערבות ההדדית:


בתחילת פרשת פקודי נאמר: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (שמות, ל"ח, כ"ב-כ"ג), דהיינו, התורה מלמדת כי בצלאל ואהליאב יחדיו עשו את כל מלאכת המשכן. לעומת זאת בהמשך הפרשה נאמר: "ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (שמות, ל"ט, ל"ב), דהיינו, התורה מלמדת כי כלל ישראל עשו את כל מלאכת המשכן. לכאורה קיימת סתירה מהותית בין שני הפסוקים הללו, עד שאין הדבר ברור: האם בצלאל ואהליאב עשו את כל מלאכת המשכן או כלל ישראל עשאוהו?.


נלענ"ד ליישב את הסתירה כביכול שבין הפסוקים כך: ההתבוננות במקרא מלמדת כי בצלאל וחכמי הלב מעם ישראל הם אשר ביצעו בפועל את מלאכת המשכן, אך הם עשו זאת בשליחותם של כלל עם ישראל, לפיכך העשייה בפועל בוצעה ע"י בצלאל ואהליאב, אך עשייתם נזקפת לזכותם של כלל עם ישראל מדין "שלוחו של אדם כמותו" (ברכות, פ"ה, משנה ה), משום שיסוד דין "שלוחו של אדם כמותו", נובע מכך "שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות, לט.). וכן מצאנו שה' יתברך נתן לבצלאל את החכמה לכוון שעשיתו תהיה כעשיית כלל ישראל, שנאמר: "ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת" (שמות, ל"ה, ל"ב). נמצאנו למדים כי קיומו הנצחי של המשכן נבע מכך שכלל עם ישראל התאחדו למען הגשמת מצות הקמת המשכן, לפיכך השכינה שרתה גם במשכן וגם בתוככי עם ישראל, שנאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ו). על כן מלאכת המשכן מלמדת לדורות, כי כאשר לעיתים נצבת בפני עם ישראל מטרה אשר היא ניתנת להגשמה רק בשעה שכולם מאוחדים ומחוברים יחד, באותה השעה כל אחד ואחד מעם ישראל נדרש לעשות כפי יכולתו לצורך הגשמת המטרה, ואז עשייתו מתחברת לכלל העשייה המשותפת, אשר בסיומה היא נזקפת הן לזכותו והן לזכותם של כלל ישראל.


שני צדדים למטבע מחצית השקל:


מנין בני ישראל באמצעות תרומת חובה של מתן מחצית השקל בטרם הקמת המשכן, נבעה ממספר נימוקים הנובעים מן האמור בתורה בפרשת כי תשא: "לכפר על נפשותיכם" (שמות, ל', ט"ו). הנימוק הפשטני הוא: מאחר ומנין עם ישראל גורם למגפה, לכן קיים צורך להתגונן מפניה באמצעות כופר נפש. בנוסף לכך, חז"ל דרשו כי מחצית השקל נועדה גם בכדי לכפר על חטא העגל או על חטא מכירת יוסף. בפרשת פקודי התורה מפרטת לאיזה חלק במשכן השתמשו בכספי תרומת מחצית השקל, שנאמר: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת" (שמות, ל"ח, כ"ז), וכן הרש"י כתב: "ומהם נעשו האדנים" (רש"י-שמות, ל', ט"ו), דהיינו, התורה מלמדת על נימוק נוסף לתרומת מחצית השקל הראשונה, הנימוק הנוסף הוא: הצורך שיסודות המשכן יהיו מתרומתם השיוויונית של כלל ישראל, ע"מ לאחדם ולחברם אל יסודות הקודש הנצחי.


לעומת זאת למנין בני ישראל במחצית השקל האמור בפרשת במדבר, הרמב"ן מונה שתי סיבות נוספות, באומרו: "ובמדבר סיני רבה ראיתי כך: 'במספר שמות לגולגלותם', אמר לו הקב"ה: למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך?, כמה בנים יש לך?, אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב: 'במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם' (במדבר, א', י"ח). ויתכן שנאמר עוד: כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, ועם השאר כולם, כמו שאמר: 'נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'' (במדבר, י', כ"ט), והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט, ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כל יוצא צבא בישראל', כי המנין מפני צבא המלחמה (הרמב"ן, במדבר, א', מ"ה).


נמצאנו למדים כי המנין הראשון במחצית השקל נועד למניעת מגפה, לכפרה ולבנין יסודות המשכן. והמנין השני במחצית השקל אשר הוא נערך לאחר הקמת המשכן, לדעת הרש"י הוא נועד: "לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר: 'לכפר על נפשותיכם שהקרבנות לכפרה הם באים" (רש"י-שמות, ל', ט"ו). לדעת הרמב"ן המנין השני נועד גם בכדי להודיע את חשיבותם של בני ישראל, ואף לצורך הכנה לקראת המלחמה כנגד האמורי בדרך הטבע, דהיינו, לדעת הרמב"ן המנין השני במחצית השקל האמור בפרשת במדבר, נועד בעיקרו לעידכון המספר והמציאות המשתנה של יוצאי הצבא בישראל.


לעומת הנימוקים של מצות מחצית השקל לצורך מנייני בני ישראל הכתובים בתורה, מצות מחצית השקל לדורות נועדה לצורך קנית קרבנות התמיד ובדק הבית, לפיכך מצות מחצית השקל לדורות אינה קשורה כלל למנין בני ישראל, אלא היא מצוה העומדת בפני עצמה. על כן בענין מצות מחצית השקל לדורות הרמב"ם פסק (הל' שקלים, פ"א, ז): "הכל חייבין ליתן מחצית השקל: כהנים, לויים, וישראלים, וגרים ועבדים משוחררים. אבל לא נשים, ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם. אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם, קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל, שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו". לעומת זאת, לדעת "ספר החינוך" מצות מחצית השקל הנוהגת לדורות, מחייבת רק את הגברים מבן עשרים שנה ומעלה, וכן נפסק להלכה בדין מעות פורים לעניים (שו"ע, או"ח, תרצד, א, הגה), דהיינו, לדעת "ספר החינוך" הגבלת חיוב מחצית השקל לגברים מעל גיל עשרים, נובעת מכך שרק יוצאי הצבא מישראל נתנו את תרומת מחצית השקל למשכן ולקורבנות התמיד.


נמצאנו למדים מכאן כי בימי משה רע"ה היו מספר צדדים רוחניים וגשמיים למטבע מחצית השקל, לפיכך הקב"ה הראהו "כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר: כזה יתנו" (רש"י-שמות, ל', י"ג), משום שמטבע האש מבטאת רוחניות הנובעת מן הגשמיות. לעומת זאת למצות מחצית השקל לדורות ישנם שני צדדים, מצד אחד: תרומה לקרבנות ולחיזוק בדק בית המקדש אשר בעזרתה הטוב והאור יוצא לעולם, לפיכך הרמב"ם פסק: "הכל חייבין ליתן מחצית השקל". מצד שני: התרומה של יוצאי הצבא מבני ישראל מביעה את רצונם להלחם ולנצח את הרוע הקיים בעולם, לפיכך "ספר החינוך" פסק כי מצות מחצית השקל נוהגת לדורות רק לגברים מבן עשרים שנה ומעלה. כלומר, לדעת הכל מצות מחצית השקל לדורות נועדה לחבר את בני ישראל אל הקודש הנצחי.


צוחק מי שצוחק אחרון:


חטא העגל התבצע ביום ט"ז תמוז ב'תמ"ח, ומלאכת המשכן הסתיימה בחודש כסלו ב'תמ"ט, כמובא במדרש: "רבי שמואל בר נחמן אמר: בשלשה חדשים נגמרה מלאכת המשכן, תשרי, מרחשון, כסליו, והיה מונח ומפורק טבת ושבט ואדר, והעמידוהו באחד בניסן, שנאמר: 'ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד'. כלומר, למרות השתוקקותם של עם ישראל למחילה מיידית על חטא העגל, ה' יתברך השהה את העמדת המשכן במשך שלשה חדשים, ע"מ לתת לעם ישראל זמן להכנה עצמית ולתיקון המידות בטרם השראת השכינה בתוכם. וכן מצאנו שרוב רובם של עם ישראל התעלו ברוחניותם, לקראת המאורע ההסטורי של השראת השכינה במעשה ידיהם, אך מעטים מעם ישראל המשיכו בדרכם של הלצים מתומצתת באימרה: "אני כאן ועכשיו". לפיכך כשנגמרה מלאכת המשכן בכ"ה כסלו, וכשעם ישראל לא יכלו להקימו עד ר"ח ניסן, היו ליצני הדור צוחקים על משה רע"ה באותה התקופה, כמובא במדרש: "ותשחק ליום אחרון', אלו ליצני ישראל שמליצין אחריו ואומרים אלו לאלו: אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם?, לא עשה (ומשה לא השיבם), אלא כיון שאמר לו האלהים להקים את המשכן התחיל שוחק עליהם, שנאמר: 'ותשחק ליום אחרון" (מד"ר, שמות, פרשה נב). וכן מצאנו שליצני הדור היו אומרים: ראה עורפו של בן עמרם, "וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?, כששמע משה כך, אמר להם משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם: בואו ונעשה חשבון, הוי: 'ואלה פקודי המשכן" (מד"ר, שמות, פרשה נב).


נמצאנו למדים מהקמת המשכן ומחשבון מלאכת המשכן ע"י משה רע"ה, כי מדתם של הצדיקים היא: שחייהם מתנהלים בנאמנות מתוך בטחון בה' יתברך ובשכרם העתיד לבוא, לכן אין הם מתרשמים כלל מטענות הליצנים, אשר הם חפצים לקבל תגמול מידי למעשיהם. לפיכך למרות "שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית, ח:), בכל זאת המשקל והמנין של משה רע"ה בתום מלאכת המשכן זכה לברכה, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה נא): "ואלה פקודי המשכן', כך פתח רבי תנחומא בר אבא: 'איש אמונות רב ברכות' (משלי, כ"ח), אתה מוצא כל מי שהוא נאמן הקב"ה מביא ברכות על ידיו, מי שאינו נאמן 'ואץ להעשיר לא ינקה'. 'איש אמונות' זה משה שהוא נאמנו של הקב"ה, שנאמר: 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר, י"ב), הוי: 'איש אמונות רב ברכות', שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן". כלומר, הנדבות למשכן נתברכו מברכתו של משה רע"ה, לפיכך עין הרע לא שלטה במנין מלאכת המשכן אשר נעשה ע"י משה רע"ה.


מנורת המשכן:


בשלשה מקומות התורה הדגישה את חשיבות טהרתה של מנורת המשכן, שנאמר: "את המנרה הטהרה את נרתיה נרת המערכה ואת כל כליה ואת שמן המאור" (שמות-ל"ט, ל"ז, ל"א, ח', ויקרא כ"ד, ד'), ע"מ ללמדנו "שלא ידליקו אלא על מנורה טהורה" (הרמב"ן, ויקרא, כ"ד, ב'). כלומר, טהרתה של המנורה מתבטא: הן בזהב הטהור שממנה היא עשויה, והן בנקיונה ובדישונה בטרם הדלקת הנרות, ואף "שלא יסמכם בקסמים ובצרורות" (סיפרא, אמור, פרשה יג). לפיכך התורה מציינת בפרשת בהעלותך: "כן עשה את המנורה', מי שעשאה, ומדרש אגדה: על ידי הקב"ה נעשית מאליה" (רש"י-במדבר, ח', ד').


וכן מצאנו שמנורת הזהב אשר נעשתה לצורך המשכן במדבר, שימשה את עם ישראל גם בבית הראשון אשר שלמה המלך בנה, כמובא בגמ': "של משה באמצע חמשה מימינה וחמשה משמאלה" (מנחות, צח:). בזמן חורבן הבית ראשון לקחו הכשדים את המנורה לבבל, שנאמר: "ואת המנרות ואת הכפות ואת המנקיות אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים" (ירמיה, נ"ב, ט'). אולם בעת שעם ישראל בנו את בית המקדש השני, המלך כורש החזיר לדניאל את כל הכלים כולל המנורה, בכדי שהם ישמשו גם בבית המקדש השני, שנאמר: "והמלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נבוכדנצר מירושלם ויתנם בבית אלהיו. ויוציאם כורש מלך פרס על יד מתרדת הגזבר ויספרם לששבצר (רש"י-דניאל) הנשיא ליהודה... כל כלים לזהב ולכסף חמשת אלפים וארבע מאות הכל העלה ששבצר עם העלות הגולה מבבל לירושלם" (עזרא, א'- ז', ח', י"א). כלומר, המנורה אשר נעשתה בימי משה רע"ה לצורך המשכן, היא שימשה גם בימי בית המקדש שני, עד שהיוונים טימאו אותה והשתמשו בה לשם ע"ז, ובית חשמונאי גנזוה כפי שהם עשו לגבי המזבח, כמובא בגמ': "גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון" (ע"ז, נב:). כשנצחו בית חשמונאי הם עשו לבית המקדש השני מנורה חדשה משיפודים של מתכת וחיפום בעץ (יתכן וזהו המקור לציור האלכסוני של קני המנורה), כמובא בגמ': "ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי. אמרו לו: משם ראיה שפודים של ברזל היו וחיפום בעץ, העשירו עשאום של כסף חזרו והעשירו עשאום של זהב" (מנחות, כח:). כלומר, לאורך השנים עם ישראל עשו ארבע סוגי מנורות: שנים מזהב טהור ע"פ המתואר בתורה, אחת ממתכת ואחת מכסף שאף הן כשרות (הרמב"ם, בית הבחירה, פ"א, יח-יט).  


אולם נפסק להלכה כי בכל סוג של מנורה יש להקפיד על מספרם של שבעת קני המנורה, כפי שפסק הרמב"ם: "שבעת קני המנורה מעכבין זה את זה, ושבעת נרותיה מעכבין זה את זה בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות, וכל הנרות קבועים בקנים" (הרמב"ם, בית הבחירה, פ"ג, ז). נלענ"ד כי הטעם לכך הוא משום ששבעת הנרות מסמלים את שלמות המצוות הנחלקות לשבעה סוגים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבין האדם למקום, ומצוות עשה ומצוות לא תעשה שבין האדם לחבירו, ומצוות שכליות שאף אם התורה לא היתה מצוה השכל האנושי היה מחייבן, ומצוות שמעיות שהשכל האנושי אינו מחייבן, וחוקי התורה שאין שהשכל האנושי מבין את טעמן. לפיכך המצוות נקראות גם בשם נרות, שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי, ו', כ"ג). וכן מצאנו ששבעת קני המנורה מסמלים את שלמות התורה, שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה' (משלי, ט', א'), אלו שבעה ספרי תורה" (שבת, קט"ז.). לפיכך אין פסול בכך שהמנורה תעשה ממתכת כלשהיא, ואף "אם היתה חלולה כשירה" (הרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פ"ג, ד), אולם הוספה או הורדה במספר של שבעת הקנים והנרות פוסל את המנורה.


סימליות מיקומה של המנורה:


המנורה משולה לחכמה, כמובא בגמ': "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים... ומנורה בדרום". אף התורה נקראת חכמה, שנאמר: "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי, ח', י"ב), ומובא בגמ': "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, שנאמר: 'אני חכמה שכנתי ערמה'. א"ר יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: 'והחכמה מאין תמצא" (סוטא, כא:). לפיכך בציווי על מיקום השולחן והמנורה נאמר: "ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנרה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון" (שמות, כ"ו, ל"ה). גם בעת ביצוע הנחת המנורה נאמר: "ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפונה... וישם את המנרה באהל מועד נכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות, מ', כ"ב, כ"ד). כלומר, התורה קבעה את מיקום המנורה בשלשה תיאורים: "נוכח השולחן", "תימנה" ו"נגבה". מהתלות שהתורה קבעה בין מיקום מנורת הקודש לבין מיקומו של שולחן המשכן, התורה רומזת כי לחכמה (המסומלת במנורה) ישנן פנים רבות, והיא אינה יכולה להתקיים באדם ללא מאכל ומשתה (המסומל בשולחן), בבחינת "אם אין קמח אין תורה" (אבות, פ"ג, משנה י"ז), לפיכך נאמר כי מיקום המנורה במשכן צריך להיות "נוכח השולחן". בנוסך לכך, מיקום המנורה במשכן נאמר גם בשני התארים הנוספים של צד דרום: "נכח השלחן על צלע המשכן תימנה" ו"נכח השלחן על ירך המשכן נגבה", משום שהשולחן המונח בצפון מרמז גם לעושר, שנאמר: "מצפון זהב יאתה" (איוב, ל"ז, כ"ב). כלומר, הנחת המנורה המסמלת את החכמה בדרומו של השולחן המסמל את העושר, נועד ללמד כי בשלב ראשון על החפץ בחכמה להרחיק את צלעותיו מן הרדיפה אחרי העושר, ואם הוא נוהג כך בשלב השני הוא מקבל את העושר מבלי לרדוף בירכיו אחריו, וכן הרש"י כתב כי "ירך המשכן" פירושו הוא: "כירך הזה שהוא בצדו של האדם" (רש"י-שמות, מ', כ"ב). וכן מובא בגמ: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים (יפנה בתפילתו לצד דרום), ושיעשיר יצפין (והרוצה להעשיר, יפנה בתפילתו לצד צפון), וסימניך (סימן למתפלל שלא יחליף בין הצדדים), שלחן בצפון (סמל העושר) ומנורה בדרום (סמל התורה והחכמה). ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים (יתפלל האדם תמיד לצד דרום), שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר: 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" (התורה מעניקה ללומדה אריכות ימים, וגם עשירות וכבוד).


ברכת משה:


פרשיות המשכן וכליו המתארות את מלאכת המשכן עד לפרטי הפרטים, מלמדות כי הקב"ה חפץ שמשכנו בעוה"ז יהיה במתכונת המדוייקת של משכנו העליון, דהיינו, לא פחות ולא יותר אלא במדויק בתכלית הדיוק. לפיכך בסיום מלאכת המשכן משה רע"ה ברך את עם ישראל בגין ביצועם המושלם את כל מלאכת המשכן, שנאמר: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה" (שמות, ל"ט, מ"ג). המדרש מבהיר: "מה ברכה ברכן?, רבותינו אמרו: 'ה' אלהי אבותיכם', וגו' (דברים, א', י"א), רבי מאיר אומר: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (תנחומא, פקודי, סימן יא). וכן "דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב: 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: 'מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך' (כתובות, ה.). כלומר, בריאת העולם מתוארת בתורה בקצרה, משום שהיא נעשתה ביד האלהית בלבד, ואילו בניית המשכן מתוארת בתורה באריכות רבה, משום שהיא נעשתה בשיתופם של היד האלהית עם היד האנושית, דהיינו, בשתי הידיים האלהיות: היד האלהית הפועלת במישרין בדרך נס, והיד האלהית הפועלת בעולם בדרך הטבע, באמצעות גופו ואישיותו של האדם. לפיכך משה רע"ה ברכם: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", דהיינו, יהי רצון שהשכינה האלהית השמיימית תשרה במעשה ידיכם הגשמיות והארציות. כלומר, משה רע"ה ברך את עם ישראל ברכה רוחנית, משום שהם שילבו את מעשיהם הגשמיים עם כוונותיהם הרוחניות, דהיינו, כל פרט ופרט שנעשה במלאכת המשכן, הוא נעשה מתוך נדיבות לב מושלמת ללא כל תערובת זרה, ואף ללא כל צפיה לקבלת שכר או הנאה גשמית כלשהיא, אלא בדיוק כפי שה' ציוה לעשות את כל פרטי מלאכת המשכן. לפיכך משה רע"ה ברך את עם ישראל בברכה רוחנית: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".


משל למה הדבר דומה: לחסיד שישב לאכל דגים בתאוה גדולה, שאלו הרבי: מדוע אתה אוכל רק דגים?, ענה לו החסיד: אני אוהב דגים, לכן אני אוכל רק דגים. אמר לו הרבי: לא את הדגים אתה אוהב אלא את עצמך אתה אוהב, כי אם היית אוהב דגים היית מגדלם, מאכילם, מחליף את מימיהם ואף נושק להם. אולם מאחר ואתה אוהב רק את עצמך, אתה הורג את הדגים, מחתכם, מבשלם ואוכלם. כלומר, האהבה האמיתית היא: הנתינה מבלי לצפות לקבל שכר מוחשי על הנתינה.


וכן מצאנו שהרמב"ם בהלכות אישות (פט"ו, יט, כ) לכאורה סתר את עצמו בשתי הלכות צמודות: בהלכה י"ט הרמב"ם כתב: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן". ובהלכה כ' כתב הרמב"ם : "וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". כלומר, מחד גיסא הרמב"ם פסק כי על האיש לכבד "את אשתו יותר מגופו", ומאידך גיסא הרמב"ם פסק כי על האישה לכבד אלא "את בעלה ביותר מדאי", לפיכך לכאורה לא ברור מהפסיקות הנ"ל של הרמב"ם, על מי מוטלת החובה לכבד יותר, על האיש או על האישה?. אלא נלענ"ד שהרמב"ם הורה בהלכותיו אלה, כי על שני בני הזוג לכבד את זולתם מתוך אהבת אמת, מבלי לצפות לשכר או להדדיות מבן הזוג השני. לפיכך לנוהגים בדרך זו הרמב"ם מבטיח בסיום ההלכה: "ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". וכן נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (שמות, כ"ה, ח'-ט'), דהיינו, אם עם ישראל ינהגו במשכנם הפרטי כשם שהם נהגו בתרומות ובביצוע של המשכן האלהי, מובטח להם שהשכינה תשרה אף בביתם הפרטי לדורות עולם, וכן הרש"י פירש: "וכן תעשו', לדורות", בבחינת "ביתי הוא מקדשי".


לסיכום:


נמצאנו למדים כי מתוך תאור מלאכת המשכן בחמש הפרשיות המסיימות את ספר שמות, ניתן לדלות רמזים נצחיים אשר הם טמונים בכל מילה ומילה המתארת את מלאכת המשכן, וכן מצאנו שאף מן התאור הטכני כביכול של סיום מלאכות המשכן המפורטות בפרשת פקודי, ניתן להפיק לקחים לדורות ולהשכיל מהם. כגון: ההבנה כי מצות מחצית השקל הנוהגת לדורות נועדה לחבר את עם ישראל אל הקודש הנצחי, וגם מסיכום החשבון של מלאכת המשכן נלמדת מדתם של הצדיקים אשר חייהם מתנהלים בנאמנות מתוך ובטחון בה' יתברך ובשכרם העתיד לבוא, ואף מתלות מיקום מנורת הקודש במיקומו של שולחן לחם הפנים במשכן, למדים כי לחכמה (המסומלת במנורה) ישנם פנים רבות, והיא אינה יכולה להתקיים באדם ללא מאכל ומשתה (המסומל בשולחן). וכן למדנו מברכת משה רע"ה את עם ישראל בסיום מלאכת המשכן, כי כל פרט ופרט שנעשה במלאכת המשכן, נעשה מתוך נדיבות לב מושלמת ללא כל תערובת זרה, ואף ללא כל צפיה לקבלת שכר או הנאה גשמית כלשהיא. לפיכך קיומו הנצחי של המשכן נבע מכך שכלל עם ישראל התאחדו למען הגשמת מצות הקמת המשכן בשלמותו העליונה, על כן השכינה שרתה גם במשכן וגם בתוככי עם ישראל, שנאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ו). נמצאנו למדים כי תאור מלאכת המשכן בתורה משולה לשדה גזר, כאשר מחד גיסא האדם יכול להנות ממרבדי הירק החיצוני של הגזר אשר הוא המצוי מעל פני האדמה, אך האדם אשר חופר ומעמיק מתחת לירק הגזר, הוא מגלה כי הפרי האמיתי של הגזר המתוק מצוי מתחת לפני השטח.


וכן כתב רבינו בחיי: "ודע, כי הספור בענין המשכן וכליו, והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן, אע"פ שאין בית המקדש קיים, מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה, ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות, כי כל המתעסק בלמוד פרשיות, וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו, הוא שאמרו: 'כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת', וכן כלם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולתו לפניו, כאלו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח. והוא הדין בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב, כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם, והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה: 'סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון' (תהלים, מ"ח), ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו, שנאמר (תהלים, מ"ח): 'כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" (רבינו חיי, שמות, ל"ח, ט'). וכן מצאנו שהרמב"ן חתם את פירושו לספר שמות במלים: "והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלהי ישראל בא בו לבני ישראל עם קרובו, הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו, ואליו יבא באלפי שנאן ורכב רבוא, לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו, בנה בית זבול לשכון שכינתו על כרובו, ומקדש למקדש שהמלך במסבו" (הרמב"ן-שמות, מ', ל"ד). כלומר, הרמב"ן מדגיש כי שלמות הגאולה היא איננה רק היציאה ממצרים מעבדות לחרות, והיא אף איננה מסתיימת בקבלת התורה במעמד החד פעמי בהר סיני, אלא הגאולה השלמה מתבטאת גם בהשראה הרצופה של השכינה "אשר על המשכן", שנאמר: "כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה" (במדבר, ט', ט"ז), ואף בהשראת השכינה בתוככי עם ישראל לנצח, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח').


יה"ר שנזכה להבין ולהשכיל את הנגלה והנסתר מתוך תאורי התורה את מלאכת המשכן, ובזכות זאת ה' יתברך ישיב את שכינתו לציון ברחמים רבים, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה, ס', כ'-כ"ב).

אודות הכותב:

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il