מאמרים - כי תצא- מלחמה משולבת כנגד יצר הרע הדפסה מאתר מאמרים

כי תצא- מלחמה משולבת כנגד יצר הרע

נכתב על ידי רפאל ב"ר אשר חגבי

[ הדפסת המאמר ]

בס"ד ט' אלול התשס"ו
כי תצא- מלחמה משולבת כנגד יצר הרע
מבוא:
פרשת כי תצא הנקראת בשבת השניה של חודש אלול, מהווה את המשך דבריו של משה שתחילתם בפרשת דברים. פרשת כי תצא כוללת בתוכה את מספר המצוות הגדול ביותר בתורה לפרשה אחת. משה רע"ה פירט לישראל ע"ד מצוות, בתחומים שונים. כגון: דיני מלחמה, דיני משפחה, דינים שבין אדם לחברו, דיני כלאיים, דיני ביאה בקהל, מצות מחית עמלק וכו. חז"ל דרשו שסדר כתיבת המצוות מעיד על הקשר של "מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עבירה" (אבות, פ"ד, משנה ב') שיש בינהם. אולם ניתן לומר בפשטות שכל מצוות התורה הם בבחינת גוש שלם, המקיף את כל שלבי החים, ואת כל מעשיו של האדם, הן מצד העשייה והן מצד ההמנעות מעשייה. מטרת ריבוי המצוות הוא כדברי רבי חנניא בן עקשיא: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (מכות, פ"ג, משנה טז). כלומר, המצוות הן זכות שה' נתן לישראל, ע"מ שדרכן יתאפשר החיבור בין הנפש האלהית שבאדם לקב"ה, ובדרך זו יכול האדם לקיים את שליחותו האלהית, ולהנציח את נשמתו האלהית. בנוסף לכך, לקיום המצוות ישנה השלכה מכרעת על מהותו של האדם, אשר בתוך תוכו נלחמים שני יצרים יצר הטוב ויצר הרע. מזונו הרוחני של היצר הטוב, הוא קיום מצוות התורה, משום שהמצוות הן המזון של הנשמה האלהית שבתוך האדם. לעומת זאת מזונו של היצר הרע, הן העברות על מצוות התורה, משום שהעברות הן המזון של הנפש הבהמית שבתוך האדם. לפיכך הבחירה בידי האדם היא: האם להיות אדם עליון בעל נשמה אלהית, או חלילה להיות אדם בהמי בעל נפש בהמית. בפרשת כי תצא מאפשרת התורה לאדם לסור מרע באמצעות כלים מגוונים הנדרשים לצורך המלחמה כנגד יצה"ר, בנוסף לכך התורה מאפשרת לאדם לעשות את הטוב והישר באמצעות קיומן של המצוות. בהפטרת פרשת כי תצא שתחילתה "רני עקרה", מבשר ה' לישראל שבשכר קיומן של המצוות בגלות, מובטח לישראל שמחה רבה בגאולה העתידית, אשר תשכיח מהם את כל צרות הגלות. שילוב דברים אלה מבואר להלן בהרחבה:
א. כי תצא למלחמה - היוצא למלחמה כנגד היצר, זוכה לנצחון בעזרת ה'.
ב. אשת יפת תואר - אין הקב"ה מעמיד את האדם בנסיון בלתי אפשרי.
ג. ולקחת לך לאשה - דברה תורה כנגד יצר הרע.
ד. בן סורר ומורה - הגיעה התורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה.
ה. מצות שלוח הקן - מלמדת כללים יסודיים בקיום המצוות.
ו. ושכחת עמר בשדה - הנפש האלהית מזמנת לאדם מצוות אקראיות.
ז. רני עקרה לא ילדה - הקב"ה מבטיח לישראל שמחה רבה בעת הגאולה העתידית.
כי תצא למלחמה:
פרשת השבוע פותחת בפסוק: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו" (דברים, כ"א, י'). לפי פשט הפסוק הכוונה היא ליציאה למלחמת הרשות כנגד אוייבי העם. אך יש לפסוק זה גם משמעות רוחנית הנוגעת למלחמה פנימית שבה נמצא כל יהודי, והיא המלחמה כנגד יצר הרע שבתוכו. אמנם המלחמה ביצה"ר היא מלחמה תמידית, אולם מלחמה זו מתחזקת בעת שהנפש האלהית מנסה להתחזק. דהיינו, בעת קיום המצוות. מלחמה זו קשה היא לאדם, משום שהאדם נלחם בגופו עצמו. לפיכך אין מטרת המלחמה לשבר את גופו, אלא מטרת המלחמה כנגד יצה"ר היא: לזכך את הנפש הבהמית באמצעות הנפש האלוהית שבתוכו. קושי המלחמה הזו נעוץ בעובדה שהנפש הבהמית מושרשת בגופו של האדם, החל מיום היווצרותו בבטן אמו, ולעומתה הנפש האלהית נכנסת באדם רק לאחר לידתו. לפיכך מרגישה הנפש הבהמית כבעלת הבית של הנפש האלהית. על כן התורה מבטיחה לאדם: "כי תצא למלחמה". דהיינו, כאשר תצא מיוזמתך למלחמה כנגד יצה"ר, "ונתנו ה' אלהיך בידך". ולא זו בלבד שהקב"ה יתן לך את הכוח לנצח את הנפש הבהמית, אלא מובטח לך גם "ושבית שביו". כלומר, תצליח לזכך את הנפש הבהמית ולקחתה כשבויה לצורך עבודת ה'. ובכך יכול האדם לעבוד את ה' בשתי נפשותיו גם יחד. כפי שנאמר: "בכל לבבך, בשני יצריך" (ברכות, פ"ט, משנה ה').
ודע, שהאויב האמיתי והעיקרי של האדם הוא יצר הרע, כפי שאמר ר"י בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו...ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (קדושין ל:). כלומר, שבדרך הטבע אין האדם יכול לכבוש את היצר הרע ללא עזרתו של הקב"ה, לפיכך נוצר החשש שהאדם יתייאש ולא ינסה להלחם עם היצר. על כן אמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויבך", דהיינו, כאשר רק יצא האדם להלחם עם היצר, אזי "ונתנו ה' אלהיך בידך". כלומר, ה' יסייעך מן השמים לנצחו, משום שהבא ליטהר מסייעים לו מן השמים. וכן מובא במדרש: "רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו" (מד"ר, שיה"ש, פר' ה). לפיכך נאמר: "כי תצא למלחמה על אויביך", ולא נאמר: "כי תלחם", ללמדנו שהנצחון במלחמה כנגד היצר, הוא לא בידי האדם בלבד, אלא שרק בעזרתו יתברך יכול האדם להתגבר ולנצח את יצרו.
משל למה הדבר דומה: מעשה בחסיד אחד שבנו יצא לתרבות רעה, הלך האב אל הרבי, ובקשו בתחנונים, שיתפלל ויבקש עליו רחמים, כדי שבנו ישוב בתשובה. אמר לו הרבי: אינני יכול לעזור לך בענין זה, כי גם לי יש בן כזה שיצא לתרבות רעה, ואינני יכול לחזירו בתשובה. שאל החסיד את הרבי: מדוע הרבי אינו מבקש על בנו מהקב"ה? השיבו הרבי: שאכן ביקש מהקב"ה שישיב את בנו בתשובה, אולם הקב"ה השיב: שגם לו יש בן שיצא לתרבות רעה ואין הוא יכול להשיבו אליו. כלומר, הרבי בחכמתו השיב לאותו חסיד שבנו אשר יצא לתרבות רעה, הוא גם בנו של הרבי, משום שבנו של החסיד הוא חלק מעם ישראל, ולפיכך בן החסיד הוא גם בנו של הקב"ה, וכביכול אין בידי שמים להחזירו בתשובה. לפי ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות, לג:). כלומר, ההתעוררות לתשובה צריכה להתחיל מן החוטא עצמו. וכאשר החוטא אינו מתעורר לתשובה, הרי הוא כאבוד, ואף הקב"ה אינו יכול כביכול להשיבו אליו.
אשת יפת תואר:
הגמ' מפרשת: "יפת תואר, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין, כא:). בהמשך אומרת הגמ': "וחשקת - אע"פ שאינה נאה" (קידושין, כב.) כלומר, אין המדובר באשה יפת תואר כפשוטו של המקרא. אלא שהפסוק בא ללמדנו גם על ענין המלחמה הרוחנית כנגד יצר הרע, ולא רק את ענין המלחמה גשמית. לפי שנאמר: "כי תצא למלחמה...ושבית שביו". והרי במלחמה של עם ישראל עם שבע אומות השוכנות בארץ אסור לקחת שבויים? שנאמר: לא תחיה כל נשמה. לפיכך פירש הרש"י כשמדובר כאן במלחמת הרשות. כמאמר המשנה: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, ג', ט"ו). דהיינו, מההיתר שנתנה התורה לשאת אשת יפת תואר, למדנו שהתורה היא תורת חיים. משום שהתורה אינה מצוה על האדם מצוות שאינו יכול לקיימן. והראיה לכך היא: שבמקרה של מלחמה, ירדה התורה לסוף דעתו של אדם שאינו יכול לכבוש יצרו, ולכן התירה לו אשת יפת תואר. וכן נאמר במשנה: "מי שאחזו בלמוס, (כלומר, חולי שאוחז את האדם מחמת רעבון, עיניו כהות, והוא עומד למות) מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו...וכל ספק נפשות דוחה את השבת" (יומא, פ"ח, ו'). וכן מובא בגמ': "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים, ויתכסה שחורים, ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (קידושין דף מ.). משום ע"י זה או שיכנע לבו ולא יחטא, או שיעבור עבירה בצנעה ויענש פחות. וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים, פ"ח, ה"א): "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדנו: ובתים מלאים כל טוב, ערפי חזירים וכיוצא בהן". ומסביר הכס"מ במקום: "כשיתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא". כלומר, התורה שאסרה היא גם התורה שהתירה במקרים יוצאי דופן. בכך דברה התורה כנגד עצת היצר, האומרת: כי יש תקופות או מצבים שבהם אי אפשר לקיים את המצוות התורה ואזהרותיה כפי שהן, על כן יש צורך לשנות חלילה כמה ממצוות התורה בכדי להתאימם לרוח הזמן. דין אשת יפת תואר מחזק את האדם כנגד עצת היצר הזו, לפי שכאשר ראה ה' שאדם עומד במצב שאינו יכול לעמוד בו, הקב"ה התיר את האסור, ולא העמיד את האדם בניסיון בלתי אפשרי. יתרה מזאת, מובא במדרש: "אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים. שנאמר: ה' צדיק יבחן" (מד"ר, בראשית, פר' לב). דהיינו, ה' מעמיד במבחן רק את האדם שיש בכוחו לעמוד בנסיון. לפיכך אין האדם יכול לפטור עצמו מן הדין, באמצעות הטענה שאין הוא יכול בשום אופן להתגבר על יצרו, ומטעם זה אין הוא מקיים את התורה ומצוותיה. משום שטענה זו של אי יכולת כביכול, נובעת אך ורק מחוסר נוחות, או מחוסר רצון לנסות ולהשתדל.
ודע, שדרשני הסוד אמרו שאנשי המלחמה הצדיקים, אשר חשקו באשת יפת תואר, היביטו לאורות נשמתה המאירה, והבחינו שיש באשה זו נשמה קדושה אשר נשבתה לבין האומות, לפיכך חשקה נפשם להוציאה, ע"מ לבער את ניצוצות הטומאה שאחזו בנשמתה הקדושה, ולהתדבק בניצוצות הקדושה שבתוכה. כמאמר חז"ל: "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב" (שבת, לב.). וכן אמר רבי יוסי הגלילי: "צדיקים יצר טוב שופטן...רשעים יצר רע שופטן" (ברכות סא:), כלומר, שהצדיק בדבר שהורגל בו כבר, יצר הטוב מושל בו עד שלא תאוה נפשו לעשות רע. לעומת זאת הרשעים כיון שעברו עברות והורגלו בהן, נעשה להם כהתר שלא להשתדל לעשות דבר טוב.
ולקחת לך לאשה:
היהדות הייתה מאז ומעולם שם נרדף לערכי המשפחה. בכל הדורות הייתה המשפחה היהודית עוגן היציבות, שהעניק לבניה כוח ועוצמה. בפרשת אשת יפת תואר, נראה לכאורה שהתורה חורגת מעקרון חשוב זה, ומתירה ליהודי לשאת נכריה. שנאמר: "וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים, כ"א, י"א). הרש"י מפרש: "שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור". וכן מובא בגמ': "ת"ר וראית בשביה, בשעת שביה. אשת, ואפילו אשת איש. יפת תואר, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין, כא:). נראה לכאורה שמצות אשה יפת תואר תמוהה ביותר, שהרי מדובר בה באנשי מלחמה צדיקים וחסידים, המדקדקים במצוות, קלה כבחמורה, שאפילו "אם סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש, עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה" (תנחומא, בא, סימן יד). וכיצד אפשר לחשוד בהם שאם לא נתיר להם לקחת אשה זו בהיתר, יקחו אותה באיסור? ועוד, מהסמיכות שבין הפסוק: "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה'" לבין הפסוק: "כי תצא למלחמה על אויביך", דרשו חז"ל: "שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים" (בעה"ט, דברים, כ"א, י'). לפיכך כיצד קורה שלצדיקים כאלה תקרה כזו תקלה של בעילת נוכרית בעת המלחמה (לשיטת ר"ת בתוס' קידושין כב., והרמב"ם)? או תאווה לנכרית (ע"פ הרש"י)? או גיורת לכהן (ע"פ רב, קידושין כא:)? ועוד, הלא התורה מזהירה שוב ושוב, שלא לתור אחרי הרהור הלב וראיית העין, ומצוה על מלחמת חורמה כנגד היצר הרע, מדוע באשת יפת תואר מתירה התורה להכנע ליצר?
התשובה לשאלות אלה ע"פ הפשט היא: משום שבמלחמות קדם היו אוייבי ישראל, מלבישים את בנותיהם בבגדים נאים ומושכים בצורה מיוחדת, כדי שהחיילים יתנו עיניהם בבנות אלו, וממילא ישכחו את מטרת בואם למלחמה, כפי שארע לישראל בבנות מואב. כנגד לוחמה פסיכולוגית זו דברה התורה, והתירה לקחת אשת יפת תואר לאחר שבייתה. דהיינו, ע"מ שהחיילים לא ישכחו שמטרת יציאתם למלחמה היא לנצח את האוייב בכל מחיר. וכן מצאנו שהרש"י פירש בגמ': "יפת תואר - משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה, התירה לו ובקושי, אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה, ואע"פ שהיא מאוסה כדכתיב ביחזקאל: ולא בא בפי בשר פגול. ולא יאכלו בשר תמותות - לאחר שימותו ויהיו נבלות" (קידושין כא:). כלומר, הואיל והתורה חששה שהיוצא למלחמה יעמוד בניסיון קשה מנשוא, עד שיגיע למצב שאין הוא יכול להתגבר על יצרו, לפיכך התירה לו לעבור עבירה קלה של בעילת אשת יפת תואר במלחמה, כדי שלא יעבור עבירה חמורה יותר. דהיינו, בשל הנסיבות המיוחדות של המלחמה שבה הותר ללוחם לעבור על איסור שפיכות דמים, כתבה התורה את גם את מצוות אשת יפת תואר, שהיא מצווה היוצאת מן הכלל שאינה מלמדת על הכלל. וכן נאמר: כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע (דברים, כ"ג, י'), ות"ר: "ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז, כ:). לפיכך התורה מענישה את מנצל הפרצה של אשת יפת תואר: "אם נשאה סופו להיות שונאה...וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה לכך נסמכו פרשיות הללו" (רש"י-דברים, כ"א, י"א). משום שלמרות ההבנה לנפשו של הלוחם, המעשה של לקיחת אשה נכרית מעידה על פגם בנפש האלוהית שבתוכו. לפיכך גם עונשו אינו בידי אדם אלא בידי שמים.
נלענ"ד שדברי חז"ל: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין, כא:), פירושם שהתורה מדריכה את הלוחם להתחכמות בהתמודותו עם יצר הרע, דרך מצוות אשת יפת תואר. דהיינו, שהלוחם אשר גבר עליו יצרו, אין לו לומר ליצר הרע: "בשום פנים ואופן לא"! אלא, לומר לו: "כן אבל תמתין". לפיכך התורה מצווה על החושק באשת יפת תואר לעבור תהליך מרסן של: הבאתה של האשה הנחשקת ("אע"פ שאינה נאה"-קידושין, כב.) לביתו של החושק, שם היא בוכה חודש, וממתין לה חודשיים כאשר ראשה מגולח, וציפורניה מגודלות וכו. במשך זמן זה נתון האדם בלחץ חברתי של שכניו ומכריו, המביעים את פליאתם על אותו לוחם שלא התגבר על יצרו. על ידי כך מרסן הלוחם הלהט המיידי של יצר הרע, ומתגבר עליו לאחר זמן. וכן מובא במדרש: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהילים, קי"ט) אמר דוד: רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר, למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות...ר' הונא בשם ר' אחא אמר: חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך (מד"ר, ויקרא, פרשה לה).
בן סורר ומורה:
התורה מצווה: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם...ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת" (דברים, כ"א, י"ח,כ'-כ"א). התנאים נחלקו בדין סורר ומורה: "אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר, ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?! אלא לא היה, ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין, עא.). "רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר, ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין, עב.). כלומר, המחלוקת בין ר"ש לר' יוסי נובעת משתי גישות יסוד: לדעת ר"י, אין מצב שבבן ישראל לא יגלה בסופו של דבר את הניצוץ האלוהי שבתוכו, ויחזור בתשובה. לעומת זאת ר"י סובר: שהתנהגותו של הבן סורר ומורה מעידה עליו, כי הנפש הבהמית שבתוכו שולטת על התנהגותו בהוה ובעתיד. דהיינו, אכילת תרטימר בשר, ושתית חצי לוג יין, מסמלת את תחילת ההתדרדרותו של הבן סורר ומורה, ובסופה יוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. כלומר, היתדרדרות שאינה ברת עצירה. משל למה הדבר דומה: לילד אחד שעלה למרומי מגדל בן חמישים קומות, והחל להוציא את גופו מעבר למעקה. צעקו לו האנשים שמתחת המגדל: "הזהר! אתה עלול ליפול ולרסק את כל אבריך! ענה להם אותו ילד: "תירגעו אני מתכונן לקפוץ רק קומה אחת". אמרו לו האנשים: שוטה, הלא אין אפשרות לעצור את הנפילה באמצע"!. לפיכך עוצרת התורה את הבן בטרם יפיל את עצמו אל התהום וימות.
ודע, שאצל ישמעאל אשר התורה העידה עליו: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" (בראשית, ט"ז, י"ב.), והיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבש"ע, מי שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבם: עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. וכן "א"ר יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה" (ר"ה, ט"ז:). ואכן מצאנו שבסופו של דבר: "א"ר יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו" (ב"ב, ט"ז:). לעומת זאת, הבן סורר ומורה כבר מתחילתו אינו מתנהג כהלכה, למרות שאין בתנהגותו הנוכחית חיוב של עונש מיתה, מכל מקום תחילת התדרדרותו מעידה שאין לו אפשרות לעצור. לפיכך בן סורר ומורה נידון כבר בשלב זה, על שם סופו. שכן אמרה התורה: "ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין, עב.).
מצות שלוח הקן:
בהמשך פרשת כי תצא התורה כותבת את מצוות שלוח הקן: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים" (דברים, כ"ב, ו'). הקב"ה מזמן לאדם בעל נפש אלוהית מצוה מקרית כביכול, ע"מ לזכותו בשכר רב. וכן אמרו חז"ל: "יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? ת"ל כי יקרא. במאורע לפניך קן" (חולין, קלט:). לאחר קיום מצות שלוח הקן התורה מבטיחה למשלח שכר גדול. שנאמר: "למען ייטב לך והארכת ימים", שהוא שכר המקביל למקיים את המצוה החמורה של כיבוד אב ואם, אשר גם בה נאמר: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". ממצוה קלה זו של שלוח הקן, למדו חז"ל שלשה כללים יסודיים הקשורים לכלל קיום מצוות התורה: כלל ראשון הוא: שלמקיים המצוות מובטח שכר גבוה מאוד. כאמור במשנה: "לא יטול אדם אם על בנים, אפלו לטהר את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאסר, אמרה תורה (דברים כב), למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר על מצות חמורות שבתורה (חולין, פרק י"ב, משנה ה'). כלל שני הוא: שמידותיו של הקב"ה אינן של רחמים במובן האנושי, אלא מידותיו הן גזרות. כאמור במשנה: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך..., משתקין אותו (ברכות, פרק ה', משנה ג'). ומסבירה הגמ': "על קן צפור יגיעו רחמיך. מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא. רבי יוסי בר אבין, ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית (כאילו על הצפור חס, ואינו חס על שאר ברואיו). וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות (ברכות, לג:). כלל שלישי הוא: שאין

אודות הכותב:
מחברם של הספרים: אשר תקראו, מצמרת הארז, ואשר על המשכן

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il