מאמרים - שלח- הבטחון בה' ואהבת ארץ ישראל הם תנאי קיומינו בארץ הדפסה מאתר מאמרים

שלח- הבטחון בה' ואהבת ארץ ישראל הם תנאי קיומינו בארץ

נכתב על ידי רפאל ב"ר אשר חגבי

[ הדפסת המאמר ]

בס"ד כ"א' סיון התשס"ו
שלח-בטחון בה' ואהבת ארץ ישראל
בתחילתה של פרשת שלח, מתארת התורה שני סוגי חטאים, אשר במבט ראשון נראים הם כשני חטאים מנוגדים מן הקצה אל הקצה. דהיינו, מצד אחד חטאם של המרגלים, שסרבו לעלות לארץ למרות שהקב"ה ציווה לעלות, ומצד שני חטאם של המעפילים, שהתעקשו לעלות לארץ למרות שהקב"ה ציווה שלא לעלות. הצד השווה בחטאים אלה הוא חוסר הנכונות של החוטאים למלא אחר רצון ה', וחוסר אמונתם בה' כפי שבאה לידי ביטוי במעשיהם. בנוסף לכך המרגלים והמעפילים, לא נשמעו לאזהרותיו של משה על התוצאה ההרסנית, שתגרם בעקבות מעשיהם הרעים.
חטא המרגלים, שארע במדבר בימי משה, הוא אחד החטאים הגדולים של עם ישראל, אשר עונשו רובץ על כלל עם ישראל בכל הדורות עד היום. כמובא בגמ': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית דף כט.). דהיינו, בכייה על חורבן בתי המקדש, חורבן ירושלים ושממת הארץ. כלומר, עם ישראל לדורותיו סבלו וסובלים בגין חטא המרגלים, למרות שחלק גדול מן העונש הוטל על ישראל בתקופת מעשה החטא, כמתואר בפרשת שלח. אך שאריותיו של העונש התחלק לחלקים שהוטלו על כל הדורות. כפי שנאמר: "וירגנו באהליהם... ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (תהילים, ק"ו, כ"ה-כ"ז.). והעונש האמור במילים: "ולזרותם בארצות" לא התקיים בדור המדבר, ואף לא בגלות הבית הראשון שבה גלו ישראל לבבל בלבד, אלא בגלות הבית השני, שאז נתפזרו ישראל בארצות רבות, מאז ועד היום, עד בא עת הגאולה באחרית הימים. כלומר, בגלל שחטא המרגלים עדין לא תוקן נמצאים ישראל אף בימינו בגלות. מחומרת העונש אנו למדים על מהות החטא. וכן מצאנו שחטא המרגלים חמור יותר אפילו מחטא העגל. משום שעל חטא העגל ה' סלח לישראל, ועל חטא המרגלים לא ה' לא סלח עד ימינו. להלן יבחנו המסקנות הנובעות מפרשיות המרגלים והמעפילים, המשפיעות על כלל ישראל, עד ימינו. כפי שיבואר להלן ע"פ הנושאים הבאים:
א. כפילות חטא המרגלים - חוסר בטחון בה' ומאיסת ארץ ישראל.
ב. עונש חטא המרגלים - לדור המדבר ולכל הדורות שאחריו.
ג. גישותיהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה - התקדשות דרך צדיק האמת, התקדשות עצמית.
ד. חטא המעפילים - תיקון חטא המרגלים באמצעות חטא נוסף.
ה. חטאם של בני אפרים - זרוז קץ הגאולה בטרם עת.
ו. שלושת השבועות - המשך העונש לחטא המרגלים, וזמן לתיקון הדרך.
ז. עונשם של המרגלים לעומת שכרה של רחב - תגובת ה' לירידה ולעליה בקדושה.
ח. תופעת המרגלים והמעפילים בימינו - יהדות הגולה, השמאל והימין הישראלי.
כפילות חטא המרגלים:
הטעם שה' החמיר בעונשם של המרגלים, הוא משום שכגודל החטא כך הוא גודל העונש. חטאם של המרגלים היה חטא כפול, ומתוכו התגלה מצבם הרוחני הירוד של כלל עם ישראל, שבא לידי ביטוי בחוסר אמונה ביכולתו של הקב"ה לכבוש את עמי כנען. שנאמר: כי חזק הוא ממנו, כביכול כלפי מעלה אמרו" (רש"י- י"ג, ל"א). וכמו כן חטאו במאיסת ארץ ישראל, כאשר בראיתם הרוחנית המרגלים לא לקחו בחשבון שהם מפסידים לא רק את המצוות התלויות בארץ, אלא את כל מצוות התורה, ובכך מתדמים הם לעכו"ם. במצב שפל זה לא חפץ ה' שיכנסו לארץ. וכן נאמר בגמ': "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה..כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות, ק"י:). לפי שאדמת חו"ל היא טמאה בע"ז, וכל הדר בחו"ל תורם למקום בו הוא חי, הן בריבוי אוכלוסין, והן בתשלומי מיסים שחלקם מופנה לע"ז. לפיכך משה רע"ה לא ביקש מה' רחמים על ישראל כדי שיסלח להם, ויוכלו להיכנס לארץ, אלא בקש דחיה וחלוקת העונש. משום שבמצב רוחני ירוד כזה של כלל עם ישראל, שבא לידי ביטוי בחטא הכפול של חוסר אמונה, ומאיסתה של ארץ ישראל, הבין משה כי לישראל נדרש זמן רב כדי להתחזק במידת הבטחון ואהבת ארץ ישראל.
ודע, שכאשר ההסתכלות על העולם נובעת מתוך מבט של אמונה, ממילא הפרשנות לכל דבר הנעשה ע"י ה' היא חיובית. דהיינו, אם המרגלים והעם היו בוטחים בה' שהוא טוב לכל, וברצונו לתת לעם ישראל את ארץ ישראל, ממילא היו צריכים להגיע למסקנה הפשוטה שהארץ היא טובה, וכל אשר נותר להם הוא: לחפש, לבדוק ולגלות את מעלותיה. משום שכאשר המבט הוא דרך משקפי האמונה והבטחון, אז ניתן לראות את סגולת הארץ, המגדלת פירות גדולים ואנשים גדולים, ומתוך כך מבינים שהקב"ה המית את יושבי הארץ, בכדי להקל על המרגלים לבצע את שליחותם. לפיכך מקור חטאם של המרגלים נבע מחוסר אמונה ובטחון בה'. לפי שהמרגלים לא פירשו נכונה את מטרת השליחות שאליה נשלחו, המרגלים חשבו שהם נשלחו לבדוק, האם ניתן לכבוש את הארץ, ומה הם הנתונים האסטרטגיים של יושבי הארץ, וכן כדי לבחון האם משימת כיבוש הארץ היא משימה אפשרית או לא. אולם משה הגדיר את שליחותם רק לשאלה איך נראית הארץ, ולא האם ניתן לכבוש את הארץ. שנאמר: "וראיתם את הארץ מה הוא". כלומר, משה רע"ה סמך על מבטם הרוחני של המרגלים. לפיכך בחר משה לשליחות זו אנשים צדיקים. שנאמר: "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר י"ג, ג'). ופירש הרש"י: "כל אנשים שבמקרא, לשון חשיבות. ואותה שעה כשרים היו".
עונש חטא המרגלים:
עונשו של חטא המרגלים רובץ על כלל עם ישראל בכל הדורות עד היום. חלקו הגדול של העונש הוטל על ישראל בתקופת מעשה החטא. שנאמר: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה על אשר הלינתם עלי...וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והביאתי אתם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה" (במדבר י"ד, כ"ט, ל"א). ומובא במשנה: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר: 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו' (במדבר י"ד, ל"ה), דברי רבי עקיבא" (סנהדרין, פ"י, משנה ג'). כלומר, אף רבי עקיבא שדרכו ללמד תמיד זכות על ישראל, לגבי דור המדבר משום שלא בטח בה' ומאס בארץ ישראל, אמר ר"ע שאין להם חלק לעולם הבא, וכן "אמר רבי יוחנן: שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" (ילקוט שמעוני, במדבר, פר' י"ג, סימן תשמג). בנוסף לכך נענשו גם כלל ישראל משאריותיו של העונש, אשר התחלק לחלקים והוטל על כל הדורות. כמובא בגמ': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית דף כט.). דהיינו, בכייה על חורבן בתי המקדש, חורבן ירושלים ושממת הארץ. וכן אמר דוד המלך ע"ה: "וירגנו באהליהם... ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (תהילים, ק"ו, כ"ה-כ"ז.). דהיינו, העונש האמור במילים: "ולזרותם בארצות" לא התקיים בדור המדבר, ואף לא בגלות הבית הראשון שבה גלו ישראל לבבל בלבד, אלא בגלות הבית השני, שאז נתפזרו ישראל בארצות רבות, מאז ועד היום, עד לבואה של עת הגאולה באחרית הימים. כלומר, ה' שלל מכלל עם ישראל למשך דורות רבים את הזכות לחזרה בתשובה בגין חטא המרגלים.
גישותיהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה:
עליתם בקדושה של יהושע וכלב, נעשתה בשתי דרכים: יהושע התחזק בידי משה, ואילו כלב התחזק בעצמו. ומצאנו שבגמר השליחות הועילו שתי הגישות של ההתחזקות בקדושה. הבדלי הגישות בין יהושע וכלב באו לידי ביטוי מעשי, בעת שהמרגלים חזרו וספרו למשה שהארץ טובה, אך לא ניתן לכבשה מפאת חוזקו של העם היושב בתוכה. בתגובה לדבריהם יהושע שתק, ולעומת זאת כלב הגיב: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". בהמשך, בעת יהושע וכלב קרעו את בגדיהם, התחיל בקריעה דווקא יהושע. שנאמר: "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה, מן התרים את הארץ, קרעו בגדיהם". כלומר, כלב שפעל מתוך שכנוע עצמי עמוק, פעל בצורה אקטיבית ולא חשש להביע בקול רם את האמת הפנימית שבתוכו. ולעומת זאת יהושע שחוסנו נבע מכוחו של משה רע"ה, פעל בצורה פסיבית והסתפק בקריעת בגדיו. לפיכך ה' חיבב יותר את גישתו של כלב בהבטיחו לו ולזרעו הבטחה ספציפית. שנאמר: "ועבדי כלב עקב אשר היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה" (במדבר, י"ד, כ"ד). לעומת זאת לגבי יהושע אמר ה' למשה: "יהושע בן נון העמד לפניך הוא יבא שמה, אותו חזק..." (דברים, א', ל"ח). ואכן משה מצווה את יהושע: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה..." (דברים, ל"א,ז', ל"א,כ"ג). מכאן למדנו כי קיימות שתי גישות להתחזקות בקדושה: האחת התחזקות אישית מתוך אמונה ושכנוע עצמי ככלב בן יפונה, והשניה התחזקות בקדושה ע"י צדיק הדור. ומבין שניהם נראה שהקב"ה מעדיף את הגישה של התחזקות אישית מתוך אמונה ושכנוע עצמי.
חטאם של המעפילים:
לאחר שישראל חטאו בחטא החמור של המרגלים והתחרטו עליו, הופיעה תגובתם של "המעפילים". המעפילים רצו להראות במעשים, כי הם מתחרטים על חטא המרגלים ורצונם עז לעלות לארץ ישראל, ולהקריב את עצמם עבור כיבוש הארץ. כאמור בפרשת המעפילים בתורה: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד. וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם. ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ויכתום עד החרמה" (במדבר י"ד, ל"ט-מ"ה). לכאורה, פרשת המעפילים תמוהה מאד: מצד אחד, לא מובן מדוע העם שהתאבלו מאד על חטאם, העזו לחזור על אותו החטא, ולהמרות את פי ה' שאמר להם לא לעלות? ולא זו בלבד אלא שאף לא שעו להזהרת משה שדרכם לא תצלח? מצד שני, לכאורה לא מובנת תגובתו של ה' למעשיהם של המעפילים, משום שביציאת המעפילים למלחמה, הוכיחו המעפילים במעשים כי הם מתחרטים על חטא המרגלים, ואף עשו מעשה של מסירות נפש למען כיבוש הארץ למרות דברי המרגלים. א"כ מדוע לא סלח להם ה', ולא קבל את חזרתם בתשובה?
נלענ"ד שהמעפילים חשבו שמצוות התשובה גוברת על ציווי ה' ואזהרת משה שלא להעפיל. דהיינו, בבחינת "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא" (פסחים, פ"ו:, זוה"ק,ר"מ, רמד.). אולם טעותם הייתה בכך שיסוד מצוות התשובה הוא קבלת דברי ה' במלואם. במעשיהם הוכיחו המעפילים, כי אין בדעתם למלא אחר רצון ה', ולתלות את בטחונם המלא בקב"ה, אלא המעפילים ניסו לתקן חטא אחד באמצעות חטא נוסף. לפיכך למרות שמעשיהם של המעפילים, היה הפוך ממעשיהם של המרגלים, מחשבם הייתה להמרות את פי ה', ולבצע מעשה בניגוד לרצונו. לפיכך חטא המרגלים מחד גיסא, וגם חטא המעפילים מאידך גיסא, היה דומה. על כן ה' העניש במיתה גם את המרגלים וגם את המעפילים.
חטאם של בני אפרים:
בתורה מסופר על עוד סוג של "מעפילים" שכשלו בדרכם, למרות שמעשיהם נבעו מתוך כוונה טובה, ואהבת ארץ ישראל. אלא שטעותם הייתה בכך שחפצו לזרז את הקץ בטרם עת. כמובא במכילתא: "כי אמר אלהים זו מלחמת בני אפרים. שנאמר: ובני אפרים שותלח בנו... והרגום אנשי גת (דבה"י-א, ז', כ'-כ"א). וכתיב בני אפרים נשקי רומי קשת הפכו ביום קרב. לא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו לכת (תהלים ע"ח, ט' - י'). מפני שלא שמרו ברית אלוקים ובתורתו מאנו ללכת, עברו על הקץ ועל השבועה" (מכילתא, פר' בשלח, מס' דויהי פתיחתא). כלומר, בני אפרים חשבו את הקץ מברית בין הבתרים וטעו בכך. לפי שהיו צריכים לחשב מלידת יצחק. לפיכך כשיצאו להלחם ולכבוש את הארץ, מיד לאחר צאת ישראל ממצרים, נחשב להם הדבר שיצאו למלחמה כנגד רצון ה' ולכן נהרגו בידי אנשי גת.
שלושת השבועות:
לצורך מימוש עונש חטא המרגלים ועד לבואה של עת הגאולה באחרית הימים, אשר תהיה בעת שישראל יתקנו בשלמות את חטא המרגלים, באמצעות בטחון מלא ומוחלט בקב"ה, ואהבת ארץ ישראל, השביע ה' את ישראל שלא יעשו כמעשה המעפילים הנ"ל. וגם הזהירם על העונש הצפוי להם באם יפעלו "יחד ביד חזקה" (הציונות?), או אם ימרדו באומות העולם (האו"ם?), בכדי לרשת את ארץ ישראל. וכן מובא בגמ': "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה... כדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה (רש"י: יחד ביד חזקה), ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי...שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים. בצבאות או באילות השדה, אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה (כתובות דף קיא.).
לפיכך שאלת השאלות בכל דורות הגלות היא: האם הגיע העת שבה ה' מתיר לישראל להעפיל לארץ, ולפעול ביד חזקה, בכדי לרשת את ארץ ישראל. או שמא ישראל מנועים מלעשות כן, בגלל השבועות שהשביע את ישראל שלא לעלות בחומה. נלענ"ד שהתשובה לכן נמצאת בפסוק: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כלומר, כאשר יחפצו ישראל לתקן בשלמות את חטאם המרגלים, באמצעות בטחון מלא ומוחלט בקב"ה, ואהבת ארץ ישראל. אז ה' יחפוץ את מעשיהם ויגאלם אחרית כראשית.
עונשם של המרגלים לעומת שכרה של רחב:
לע"נ מנחם ב"ר שלום כהן ממתפללי ביהכ"נ "בית יוסף"
בפרשת המרגלים טמון דבר תמוה: המרגלים שהיו גדולי הדור של דור דעה, נכשלו בשליחותם ולא רק שענשו במיתה משונה, אלא שגרמו לכלל ישראל להכחד במדבר, ולהענש לדורות. לעומת זאת בהפטרת פרשת השבוע מצאנו אצל רחב הזונה, שהייתה גויה טמאה כשהמרחק הרוחני בינה לבין המרגלים הוא כרחוק מזרח ממערב. ובכל זאת זכתה רחב לחיות היא ובני משפחתה.
נלענ"ד שההסבר לכך הוא בדברי ר"ל: "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת, ק"ד.). כלומר, ישראל והמרגלים חטאו בכך "שבאו ישראל ואמרו (דברים, א'): נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו' ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה שנא' (שמות, ג') אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה" (רש"י-במדבר, י"ג, ב'). לעומת זאת רחב אמרה: "כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (יהושע, ב', י"א). דהיינו, אצל המרגלים החלה התדרדרות בבטחון בה', לפיכך הבא ליטמא פותחין לו. לעומת זאת אצל רחב החלה עליה בבטחון בה', לפיכך הבא להיטהר מסייעין אותו. כמובא בגמ': "דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה. אמרה: יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים" (זבחים קט"ז:). מכאן למדנו שה' מחבב את העולה בקדושה, ומתעב את היורד מקדושתו. משום שהיורד בקדושה הוא בחינת "יודע כוחי ומרד בי".
תופעת המרגלים והמעפילים בימינו:
נראה כי אף בימינו קיימת תופעת המרגלים והמעפילים. דהיינו, מחד גיסא יהודי הגולה המסרבים לעלות לארץ ישראל, ממניעים הדומים למעשיהם של ישראל בחטא המרגלים. וגם אנשי השמאל המתגוררים בארץ שאף הם מתנהגים כעם ישראל בחטא המרגלים, באמרם שלמען "השלום" יש להחזיר שטחים נרחבים מארץ ישראל, ואין זה אלא מפחד עמי ערב, כתוצאה מכך הדבר גורם להם למאיסה בחבלי המולדת. בנוסף לכך חוששים המה שמא כיבוש ארץ ישראל לא ימצא חן בעיני הגויים. כמאמר המרגלים: "ושם ראינו את הנפילים...ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעינהם" (במדבר, י"ג, ל"ג). ומאידך גיסא, אנשי הימין "המתנחלים" בכל שטחי ארץ ישראל האפשריים, אשר הם בבחינת "המעפילים" ו"בני אפרים", הטוענים בלהט כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתינו", עד שהדבר גורם להם לדחוק את הקץ, ולעבור על שלשת השבועות, גם במחיר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ומהו השמירה? אל תתגר בם" (רש"י-דברים, ב', ד'). כמאמר המעפילים: "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (במדבר, י"ד, מ').
ודע, שלכל תקופה יש "מעפילים" קדושים. כגון: תלמידי הגר"א ציפו ל"עת הפקידה" בשנת הת"ר (1840), אשר לגביה נאמר בזוה"ק, לפי חשבונו של הגר"א (בראשית, קי"ז.).: "ובשש מאות שנים לששית (לאלף הששי, היא שנת הת"ר) יפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, ויתתקן העולם לכניסת האלף שביעי, כאדם המתקן עצמו ביום ששי בבא השמש, לכניסת השבת... ובני ראובן עתידים לעשות מלחמות בכל העולם, וכנסת ישראל הקב"ה יקים אותה מעפר הגלות ויזכור אותה" (תרגום מילוי). וכן נאמר במדרש הנעלם: "צדיקים גמורים יקומון בקימה של מתי א"י מהיום כמה שנים שהם קודמים בתחלה, בשנת הארבעים של קבוץ גליות, והאחרונים כלם לזמן ארבע מאות ושמנה שנה לאלף הששי כדקאמרן" (מדרש הנעלם דף קמ.). בהסתמכם על אמונתו של הגר"א, כי המשיח עתיד להופיע בשנת הת"ר, ע"פ הכתוב: "קול התור נשמע בארצנו" (שיה"ש, ב', י"ב), עלו לארץ ישראל מאות מתמידי הגר"א בשנים תקס"ח-תקע"ב (1808-1812), אך למרות זאת המשיח לא הגיע בשנת ה' ת"ר. אף בימינו בקיץ שנת ה' תשס"ה (2005) הודיעו גדולי התורה: הרב עובדיה יוסף שליט"א, הרב מרדכי אליהו שליט"א, הרב יצחק כדורי זצ"ל וכו', כי היו לא תהיה התנתקות מחבל עזה, וכי המשיח יבוא לפני ההתנתקות. אך למרות זאת ההתנתקות היו הייתה ומשיח לא הגיע בשנת ה' תשס"ה, ואף לא בשנת ה' תשס"ו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי התיקון לחטא המרגלים יארך זמן רב, ויתקיים רק באמצעות עליה בקדושה, ע"י החזרת הבטחון מלא והמוחלט של עם ישראל בקב"ה, ואהבת ישראל את ארץ ישראל. אז ה' יחפץ את מעשיהם של עם ישראל ויגאלם אחרית כראשית. התקדשותו של עם ישראל עדיף שתעשה באמצעות שכנוע פנימי עמוק בצדקת הדרך. למתעלים בקדושה לצורך הגאולה, מובטח סיוע משמים. ללא כל אלה, הנסיונות לזרז את קץ הגאולה בטרם עת, מבלי להתחשב בשלשת השבועות, ומבלי חזרת כלל עם ישראל בתשובה שלמה, נידונים לכשלון מראש.
יה"ר שזכנו ה' לחזור בתשובה שלמה וישוב לגאלנו מן הגלות הגשמית והרוחנית. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם (ירמיה, ג',ז' ), שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות (מלאכי, ג'

אודות הכותב:
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, אשר תקראו.

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il