מאמרים - ''טוהר הנשק'' - ויפי הבלורית הדפסה מאתר מאמרים

''טוהר הנשק'' - ויפי הבלורית

נכתב על ידי עו''ד אברהם פכטר

[ הדפסת המאמר ]

אין מלחמות יפות ואין מלחמות נקיות. בכל מלחמה יש חריגות, חריגים מעוררי מחלוקות לצד מעשי גבורה ומחוות הומניטאריות. צה"ל הורה על חקירה, בדיקה והוצאת מסקנות. אסור להפוך את החריגים לכותרות כלליות ואת צה"ל וקציניו כפושעי מלחמה. מבצע "עופרת יצוקה" - התברר - כ"עופרת שפוספסה". ולמרות הכל, הנוער של היום, שהוא הבסיס לצה"ל, חייליו ומפקדיו - הוא טוב, חזק, מוסרי וממשיך בכבוד את דרכם של יפי הבלורית והטוהר.


* מאת: עו"ד אברהם פכטר


"טוהר הנשק" שייך לתחום המושגים של פילוסופיה, מוסר ואתיקה.


במציאות - יש לפרש ולייחס את המושג "טוהר הנשק" - לפעולות צבאיות בהתאם לחוק, הוראות הצבא, פקודות הצבא, ובפרשנותם של המשפט המדינתי, כללי המלחמה, המשפט הבינלאומי, והאמנות שישראל חתומה עליהן. על רקע זה יש לבדוק ולנתח את האירועים בעזה.


הפרסומים האחרונים, מפי חיילים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה", מעורר הדים, דאגה, תסכול ופחד שמא "הקוד המוסר" של צה"ל" או מסורת הלחימה הנקייה, הולך ונשחק לנגד עינינו.


אכן, מהדברים ששומעים, מפי החיילים והקצינים (שחלקם מיד שניה ושלישית), יש מקום לחקירה, לבדיקת האמת ואם יש צורך בענישה, בהדחה, כן יהי. אם יש צורך בהוצאת מסקנות פיקודיות והעמקת התנהלות נכונה, לרבות "קודים" נוספים שיכללו במסגרת קורסי מפקדים, יש לעשות זאת בהקדם.


יחד עם זאת, אסור ומסוכן להפוך את החריגים ואת החריגות, לכותרות מובילות ופרסומים מתלהטים, המטילים על צה"ל כולו, חייליו וקציניו בכל הדרגים ובכל החיילות, אות קלון של צבא המבצע "פשעי מלחמה". בלשון צבאית קוראים לחריגים - "מניאקים" - שיורים, הורסים ואחר כך בוכים.


על הטענה ש"הקוד המוסר" - במלחמת עזה ה-II הופר, עוות בכוונת זדון, ע"י הדרגים הבכירים, אסור לעבור לסדר היום. מכל הסיפורים והשמועות שפורסמו ועוד יפורסמו בוודאי, בשיטת "אפקט הדומינו" - אין כל בסיס לטענות אלו. צה"ל - מעולם, באף שלב של קיומו - לא נקט בעקרון של מלחמה מלוכלכת שבא הכל מותר, לפגוע, להרוג, להרוס ללא סיבה, ללא הצדק מבצעי, לשם השגת מטרה או בניסיון להעלמת עין ממקרים חריגים, יוצאי דופן תוך מהלך הלחימה או בימי רגיעה.


החגיגה התקשורתית המקבלת תאוצה, תהיה בעלת השפעה הרסנית, מחד, כלפי ההתייחסות העולמית לצה"ל כצבא כיבוש וצבא המפר כללי משפט בינלאומי ומאידך כלפי צה"ל פנימה.


אסור ומסוכן - לקחת מקרים בודדים (גם אם מדובר בקבוצת בודדים), שעל פי הפרסומים נראים כיוזמה מקומית של חיילים וקצינים בדרגות נמוכות, ולהשליך אותם על מדיניות ורוח צה"ל ומפקדיו ככלל.


המלחמה בעזה - היתה בנתונים, ברקע ובסביבה שונה מהמקובל והנלמד בקורסי ההכשרה בצה"ל. הלחימה בטרור, בקבוצות טרור, להבדיל ממלחמה מול צבא סדיר של מדינות, מחייב חשיבה, גישה ולחימה שונה.


חמאס - נלחם מתוך אוכלוסיה אזרחית, בשיתוף איתה, לפעמים בהסכמה ולפעמים באיומים ובסחיטה. התוצאה - אזרחים, חלקם משתפי פעולה, חלקם חפים ומאיומים משמשים כחלק מהמערך שנגדו נלחמים.


רצוי להזכיר לציבור - סקירת המלחמות שלנו, מאז מלחמת השחרור ועד מלחמת עזה, מראה כי תמיד היו חריגות, תמיד היו סיפורים על גבול הרשע והפשע, ההרס והביזה, החל ממלחמת השחרור והלאה גם אצל יפי הבלורית - והחינוך הקיבוצי. קורה ובזמן מלחמה משתחררים יצרים של כעס והרס, גם אצל אנשים מן הישוב, וזה מה שקרה בעזה.


תהליך זה קרה גם בכל צבאות העולם, בכל המלחמות שהיו ויהיו וצה"ל באופן יחסי ליתר הצבאות, עומד בחלק העליון והמכובד בכל הקשור לכיבוד כללי המלחמה והמשפט הבינלאומי.


"טוהר הנשק" - הוא מושג אמורפי, יותר כשאיפה, רצון, מטרה, מוסריות ואמונה בצדקת הדרך והנשק. במלחמה - אי אפשר מעשית לשמור על "טוהר-נשק", שהרי החייל יורה כדי לפגוע, להרוס, למנוע מהאויב לפגוע בך - ואם הוא עומד בקריטריונים המוסריים של צה"ל, גם אם הוא הורס ופוצע, שלא בכוונת מתכנן, לא בזדון, ולא מתוך רוע לב או סיפוק תאוות נקם והרס, הוא פועל במסגרת הלגיטימית של החוק הצבאי.


ירי על כוחותינו ונפגעיו: היא הוכחה ניצחת לכך, שלא תאוות ההרס וההרג לשמו, היו במשימות שצה"ל העמיד בפני חייליו, ובוודאי ניתן ללמוד מכאן שלא היתה כוונה זדונית או מתוכננת של ירי באזרחים חפים, אלא ירי לתוך אזורים, בתים, רחובות, מוכי אש, שממנו ירו או נראו מחבלים נעים ויורים לעבר כוחותינו.


לזכור בכל המהומה התקשורתית: שחמאס השתמש באמבולנסים, בילדים, בנשים, כבלדרים מעבירי נשק תחמושת וטילים רדופים ומתריעים על התקרבות צה"ל. לא לשכוח שחלק מהנפגעים האזרחיים - אולצו בכוח להישאר בבתים ולשתף פעולה עם החמאס, למרות האזהרות שניתנו לתושבים לעזוב את האיזור או לנוע באיזורים אסורים, מוכי אש.


לגבי ההרס בבתים וברכוש, יש מקרים שזה היה חיוני ויש מקרים שזה היה מיותר, גס, כתוצאה מתסכול, זעם ונקמה על פגיעה בכוחותינו. תופעה שניתן לצמצם אותה, אך לא נראה לי שניתן למנוע אותה לחלוטין.


ועוד בנושא זה מבחינה משפטית:


כבר כתבתי על כך בעבר באתר זה, המשפט הבינלאומי, כללי המלחמה והספרות המקצועית, מתייחסים בעיקר למלחמה בין צבאות סדירים של מדינות ריבוניות מוכרות, ואינם ערוכים לטפל במלחמה בטרור, או ארגונים ויישות טרוריסטיות נוסח חזבאללה וחמאס או ארגונים קיקיוניים אחרים הצצים בכל העולם.


אי לכך יש לדרוש מהאו"ם, לארגן מחדש את החוקים והכללים בנושא המלחמה בטרור ובזכויות המדינות להגיב עליהם בכוח הזרוע ובאמצעים כלכליים נלווים.


צעד חשוב בכיוון זה נעשה לאחר אירועי 11.9 בארה"ב, ולאור אירועי הטרור בעולם, כאשר מועצת הביטחון של האו"ם הכירה בזכויות של מדינות להגנה עצמית גם מפני טרור ויישות טרור.


גם מגילת הזכויות של האו"ם - מכירה בזכות המוקנית למדינות להפעיל כוח להגנה עצמית נגד מתקפות טרור של קבוצות וגופים שאינם כוחות מזויינים מוכרים.


אי לכך - ישראל בהחלט נמצאת על קרקע מוצקה בתגובתה לאירועים של חמאס בעזה.


לכך ניתן להוסיף - את החלטת עצרת האו"ם פה אחד (15 מדינות) במלחמת לבנון ה-II שהכירה בזכות ישראל לתגובה ולהגנה עצמית הוא מסמך 1701 המפורסם - התקף גם במקרה של מלחמת עזה.


לכן, אל לנו להתנצל לא משפטית ולא מוסרית בפני מדינות העולם. פעלנו כדין, כחוק ובמידה ראויה וסבירה.


מצבנו מבחינת ההסברה בעולם - שיהיה ברור וידוע, מצבנו לא טוב ואפילו גרוע. אין סימפטיה למנצח ולחזק, גם אם הוא צודק ויש לו נימוקים משכנעים, כמו 8 שנות קסאמים על שדרות ועוטף עזה.


התמונות מעזה, ההרס, המשפחות ללא בית, ההרוגים האזרחיים, הילדים שנפגעו, האתרים שיש להם כביכול חסינות משפטית בינלאומית כמו בתי חולים, מסגדים, אונר"א נפגעו קשה, למרות שהיו כנראה סיבות טובות כמו מחסני נשק, ירי מאתרים מוגנים, הסתרת אנשי חמאס, אבל בעולם זה לא עובד.


טעויות טרגיות אישיות


אין מלחמות, לא אצלנו ולא בהיסטוריה הצבאית של צבאות העולם, שלא נעשו בהם טעויות בשעת קרב שלוו בנפגעים ופגיעה ברכוש.


המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה נותנים חסינות משפטית/צבאית למוסדות ואתרים כמו מקומות קדושים לכל הדתות, שגרירויות, בתי חולים, הצלב האדום/סהר אדום או גופים כמו אונר"א, וזאת בתנאי שלא מבוצעות מתוך האתרים/בניינים אלה פעולות צבאיות, כגון: אכסון נשק, שימוש בנשק מתוך הבניינים האלה, או התכנסות והסתתרות כוחות לוחמים. עד היום, לא היתה אף מלחמה כמעט, שלא פגעו במוצדק או בטעות במקומות אלה.


ההרס והפגיעה נבעו מחד, מהרצון להגן על חיילי צה"ל ולמנוע פגיעות מיותרות בגוף ובנפש, ומאידך, להשיג את אפקט ההרתעה שלמענו יצאו למבצע הזה.


להזכיר לציבור לתוהים, מפקפקים בטוהר המטרות של צה"ל וחייליו - את מבצע "חומת מגן" כאשר צה"ל נמנע משימוש בכוח האש, כדי לטהר רובעים ובניינים ממולכדים מלאים במחבלים בג'נין, התוצאה 13 חיילי מילואים הרוגים, בהסתערות על יעד מבוצר וממולכד, רק בשל הרצון לא לפגוע בחפים וברכושם. האם זה היה כדאי וראוי - לא!


אפשר לשאול את הציבור ואת ההורים של החיילים שנכנסו לעזה - מהיבשה, האוויר, והים, מה עדיף, דיספרופורציה או פגיעה בחיילי צה"ל (בניהם), המסתערים בסמטאות המפותלות והממולכדות בעזה ובנותיה. האם שמשון הגיבור שעקר את שערי עזה - והפיל את עמודי הבית על החוגגים בעזה - היה מידתי או הגיב בכוח מול כוח.


אבל - במלחמה במיוחד בשעת קרב באיזור צפוף אוכלוסיה, בסמטאות צרות ומפותלות, בבתים ממולכדים עם נשק רב או פתחי מנהרות, אין כל אפשרות לא מעשית ולא טכנית צבאית להימנע מחריגות, שגיאות ושיקולים לא זהירים, במהלך קרבות מתמשכים. וכפי שציינתי לעיל, אילו המטרה היתה רק הרס ופגיעה לשמה - לא היו נפגעים כל כך הרבה חיילים צה"ל מאש כוחותינו.


דעת מומחים משפטיים


עו"ד רובי סייבל, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, וכיום במכון למחקרי ביטחון לאומי, כתב והרצה בנושא מבצע "עופרת יצוקה" וכך אמר: "מותר להפעיל כוח לא מידתי בכדי לנצח. ישראל התמודדה במבצע "עופרת יצוקה" עם אויב אשר אינו מכיר בכללי המשפט הבינלאומי וההומניטארי".


פרופ' סיני דויטש: "לא ניתן להעמיד לדין חיילים וקצינים, בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, מאחר ואין ביסוס משפטי לטענת התובעים. מדובר באווירה אנטישמית בעקבות המלחמה בעזה".


כמו כן, תוקף פרופ' דויטש, גורמים פוליטיים שלדבריו מגוננים במסווה של הגנה על זכויות האדם - על הטרור".


"עמוד האש" - ההולך לפני המחנה:


כבר בסיפור יציאת מצרים אנו שומעים על "עמוד האש" ההולך לפני המחנה - עיקרון זה אומץ גם בצה"ל ובצבאות זרים.


בתרגום צה"לי - "עמוד האש" - פירושו מכת אש חזקה, מונעת, מגינה שמהווה את השכפ"צ לחיילי צה"ל.


מתוך לקחי מלחמת לבנון השנייה, מבצע "חומת מגן" - למדנו שחיי חיילנו עדיפים על זהירות יתר להימנעות מפגיעה ברכוש אוייב שממנו יורים.


מסקנה:


אם יש נפגעים בצה"ל, יותר מאש כוחותינו, מאשר מאש האויב, זה אומר דרשני, למדיני ובעיקר מוכיח כי "הקוד הצה"לי - המוסרי" של שימוש בנשק, מובנה ומופנם בתוך הערכים עליהם מחנכים את צה"ל מפקדיו וקציניו.


ולמרות הכל, ואף על פי כן, עדיין הנוער שהוא הבסיס לצה"ל, מפקדיו וקציניו - הוא טוב, חזק, מוסרי וממשיך בכבוד את דרכם של יפי הבלורית וטוהר מאז ועד ימינו.

אודות הכותב:
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il