מאמרים - כושי כלב קט- צנזורה מוסיקלית בישראל הדפסה מאתר מאמרים

כושי כלב קט- צנזורה מוסיקלית בישראל

נכתב על ידי גיא טנא

[ הדפסת המאמר ]

כושי כלב קט-צנזורה פוליטית במוסיקה הישראלית.

בחרתי להביא להלן מספר מקרים של צנזור פוליטי של שירים שנשזרו בתולדותיה הקצרות של מדינת ישראל.

את המקרים הללו ניתן לסווג למספר קטגוריות:
1. שמירת הממסד על מה שלדעתו מהווה את טובת הציבור
2. שמירת הממסד על עקרונותיו ורווחתו שלו ללא קשר מיוחד לטובת הציבור
3. שמירת ממסד אומנותי על יחס תקין עם קבוצות אוכלוסייה מסוימות על חשבון קבוצות אחרות.

בתחילת שנות החמישים, כאשר מדינת ישראל הצעירה עסקה עדיין בעיצוב יסודותיה התרבותיים ,החברתיים ,והפוליטיים ,נצרך הצנזור הראשי לעסוק בנושא רגיש-היחסים עם מדינות אפריקה השחורה.
מדינת ישראל ידעה כי קיים שוק עצום של מדינות נחשלות באפריקה המעונין ללמוד כיצד מצליחה החקלאות הישראלית "להפריח את השממה".קשרים דיפלומטיים נרקמו זה אחר זה וישראל קיימה יחסי מסחר ענפים עם אפריקה השחורה.
"קול ישראל " הטרי והצעיר התבקש מראש, עוד לפני כל שידור-לא לשדר את שיר הילדים הנודע והתמים :"כושי כלב קט?. שיר ילדים זה כמובן היה נטול פניות מכל סוג שהוא, אך נציגי הממשל ניצלו את השפעתם הכמעט טוטאלית על הרדיו המגויס ולא לקחו סיכון לגבי אפשרות להעלבת שגרירי, מנהיגיי, ותושבי המדינות אשר בידידותם זכתה לא מכבר. ראוי להזכיר כי ישראל עדיין הייתה שרויה במצב בטחוני רעוע לחלוטין ומנהיגיה ראו בכל מדינה שהסכימה להכיר ,ולא כל שכן לסחור ולהזרים כספים למדינה נכס שאין לפגוע בו בכל אופן שהוא.

רביעיית "מועדון התאטרון" , מההרכבים הבידוריים המובילים בארץ בסוף שנות החמישים סבלה מיד קשה של הצנזורה עקב הפרובוקטיביות הטקסטואלית שלהם.

אריק לביא שר ב1958 את שירם של חפר וזראי "אל הסלע האדום". שיר זה נאסר לשידור ברדיו מחשש שיתפרש כמזמין צעירים לחצות את הגבול לפטרה בירדן ולסכן את חייהם. במקרה זה, הצנזורה משימה עצמה כסמכות הורית האמורה לדאוג לבטחון תושבי מדינתה על פי אמות המידה המקובלות עליה בלבד.

שנות הששים על מלחמותיהן מביאות אתגר חדש לחופש האמנות:
"שירו של צנחן" נכתב לתכניתה ה17 של להקת פיקוד מרכז "רד אלינו לבקעה" בה השתתפו בין השאר שלמה בראבא ושם טוב לוי.רחבעם זאבי,שהיה אז אלוף פיקוד המרכז טיפח מאד את הלהקה והיה מעורב בעבודתה. כאשר שמע לראשונה את "שירו של צנחן" סירב לאשר את השורה הפותחת של הפזמון:
"שייפתח עלי שייפתח" ."מה זאת אומרת שייפתח?" שאל את טהרלב ורוזנבלום מחברי השיר , "מה ,הצנחן יעלה למטוס עם ספקות בלב,אם המצנח ייפתח או לא ייפתח? הרי ברור שהמצנח ייפתח!" טהרלב מצא פתרון לבעיה והמלה "שייפתח" הפכה במהירות ל"כשייפתח". האלוף אישר".
ובאותה נשימה, "צנזור" של הרדיו עצמו לטובת "קדושת הטקסט ":
"אי אפשר היה להתייחס ל'גבעת התחמושת' כאל 'להיט פופ'. בינואר 1968 נכנס השיר לראש מצעד הפזמונים בגלי צה"ל, ובשבוע לאחר מכן הוחלט שלא להשמיע אותו במסגרת המצעד".

ב 1969,בהשפעת המחזמר "שיער" ,נכתב "שיר לשלום" ע"י יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום ללהקת הנח"ל.זה היה שיר הרוק הראשון במסגרת הלהקות הצבאיות וכיכב בו דני סנדרסון בסולו גיטרה א-לה "פינק פלויד". בבחירות 1973 השתמשה תנועת "שלום עכשיו" בשיר במסע הבחירות שלה, מה שגרם לאיסור השמעת השיר במשך מערכת הבחירות לכנסת התשיעית.

ב1970 צוות הויי הנדסה קרבית מבצע את גרסתו לפיוט הבקשה מתוך הסידור "ותן ברכה". קול ישראל פוסל לשידור את השיר עקב אי נאמנותו לטקסט המקורי וזאת למרות שהמשמעות הדתית של הפיוט אינה של קדושה אלא של כיבוד המסורת בלבד כפי שגורס יוסף טובי."קול ישראל",אולי בלחץ פוליטי, ממלא תפקיד של רשות שידור ממלכתית יותר מתפקיד של מדיום ציבורי.

בשנת 1974 נשלחה להקת "כוורת" לייצג את ישראל בתחרות הזמר האירופית ה"אירוויזיון" שנערכה בלונדון. השיר אותו הייתה אמורה לבצע הלהקה היה "נתתי לה חיי" , שיר שבתמלילו המקורי אינו נראה בעייתי במיוחד. אחד מגורמי הבחירה היה אופיים הצעיר וה"פופי" של חברי הלהקה ,וכמו כן יכולתו של מנהיג וכותב החומר העיקרי, דני סנדרסון, לכתוב גרסה אנגלית לשיר, אקט מחויב באותם הימים בתחרות זו.
סנדרסון אכן כתב כמתבקש גרסה אנגלית לשיר .אותה גרסה הייתה שונה לחלוטין מתרגום הגרסה העברית שהוגש לרשות השידור האירופי ,ובפזמון השיר המתורגם היו מספר שורות שעוררו את זעמם של הועדה המארגנת הבריטית והבי.בי.סי. .אותן שורות עסקו ,במחוייך ,בייאושו של הדובר לאחר ניסיון כושל לתנות אהבים עם בחורה .ועדת התחרות השתכנעה לבסוף להציג את השיר בתחרות, אך רשות השידור הממלכתית סירבה לשדר את השיר לא בהצגת השירים המקדימה ,וגם לא אחרי התחרות. הנימוק הרשמי היה: שפה בוטה שלא ראויה להיות משודרת מעל גבי גלי האתר. השיר ,אגב, נחל כשלון חרוץ בתחרות.
אחת מהמדינות שחתרה ,לאור שקיעת פסטיבל סן רמו, לקבוע שכל שיר שיוצג בארוויזיון יושר באנגלית ,צרפתית, ספרדית או גרמנית הייתה אנגליה. החלטה זו "התנקמה" בשיר הישראלי הקליל שהחתירה לקראת האוניברסליזציה של המוסיקה הכשילה אותו, וגם את הבי.בי.סי שהוצרך לצנזר שיר שנראה בסופו של דבר לעיני מיליוני צופים בגרסתו המלאה.

ב1974,יהונתן גפן ודני ליטני העלו מופע בשם "זה הכל בינתיים בינתיים זה הכל".מופע זה היה סאטירי במהותו וכלל קטעי הומור ושירים בעלי רוח ביקורתית כנגד הממסד המפא"יניקי המנוון שלפני תקופת כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה.
הצנזורה תקפה את ההופעה-"תקפה" כי הצנזור לא עצר ברדיו או בטלוויזיה אלא הגיע עד פס צליל צנזור על גבי כל עותק של תקליט ההופעה .במקרה הראשון מדובר על בדיחה גסה, פשוטו כמשמעו ,על חשבונו של זוכה פסטיבל הזמר באותה שנה שלמה ארצי .חברת התקליטים "ישראדיסק" שהפיקה גם את "תקליט הזהב" שבו הופיעו רוב שירי הפסטיבל לא רצתה לעלוב באמן או לפגוע בעדינות נפש המאזינים והעדיפה לצנזר את הבדיחה בפס צורמני תוך כדי תקליטו של גפן-צנזורה של זכיין מסחרי של אמנות-מנימוק מסחרי בלבד.

תקופת מלחמת לבנון הייתה תקופה סוערת ביותר בדעת הקהל ובציבוריות הישראלית ככלל .העם היה חצוי בין תמיכה במהלכי הממשלה בראשות מנחם בגין ואריאל שרון לבין האופוזיציה בראשות שמעון פרס שחתרה לקראת הוצאת צה"ל מלבנון. קהיליית האומנים נטתה באופן ברור לכיוון השמאל הפוליטי. הזמרת סי היימן הקליטה שיר מחאה חריף בשם "ביירות". שיר זה הקים עליו מתנגדים רבים בקרב הימין הפוליטי ובקרב הקצונה הבכירה של צה"ל שעדיין שהו במלחמת הגרילה בלבנון. לאור דרישה של חברי כנסת מן הימין הסכימה מנהלת רשות השידור בהנהגת המנכ"ל אורי פורת לפסול את השיר לשידור וצילום בערוצים הממלכתיים שהיו אז, למעשה הערוץ החוקי היחיד להעברת תקשורת לא כתובה לעם.
אחרי הצינזור, התעוררה דרישה מרובה לרכישה של התקליט בו הופיע השיר בחנויות התקליטים בערים הגדולות, והשיר נהפך לסמל בשמאל הרדיקלי הישראלי של אותה התקופה לאמת כואבת שמצונזרת עקב שיקולים צרים ואופקים צרים של ממשלת הימין.
מעניין לציין כי מספר שנים לאחר מכן,ב1989 הוציאה היימן שיר ששוב הסעיר את הרוחות ושוב צונזר לתקופה מסוימת: "יורים ובוכים" שעסק בדילמות המוסריות שעוברות על חייל צה"ל בשטחים בזמן האינתיפאדה.

בשנת 1986,הוציאה להקת "טנגו", להקת רוק שהתאפיינה באיכות תמלילים גבוהה במיוחד ובלשון עברית צחה ומעודנת, את השיר "שפוי מלחמה" ,במסגרת האלבום "אמונה שלמה". השיר "שפוי מלחמה" עסק בחייל הסובל מהלם קרב, בהשראת מלחמת לבנון בה השתתף הכותב מיקי שביב, וכלל שילוב של מוסיקה קצבית עם חטיבת כלי הקשה בולטת במיוחד וטקסט בוטה שכלל גם את הכינוי הסלנגי של אבר המין הגברי, כינוי הנהוג בשפת הרחוב בכלל ובשפת החיילים הישראליים בפרט .גם הפעם היכתה הצנזורה- חברת "הד ארצי" אולצה למחוק בצליל צורמני את המלה הנ"ל הן על גבי בתקליט, והן על גבי דף המלים בתוך עטיפת התקליט. זכורה במיוחד הופעת הלהקה עם השיר המדובר בתכנית הילדים והנוער "זהו זה " במסגרת הטלוויזיה החינוכית, הופעה שלוותה כמובן אף היא ב"צרצור" הצנזורה במקום הנכון.
סוגייה מעניינת במקרה זה היא הגישה החברתית לגבי הסגנון הלשוני בו "אמורים" להיכתב שירים. שירים בעלי שפה ארכאית, כמו למשל אלה האחרים של טנגו ,אפילו מאותו תקליט ,כגון "עורי נבל":
"רועפים נטפי הגשם-ירוויון תלמי שדי;חלקה אחת אם לא נמטרה-רדי תלמיה-דמעתי!"
מתמליל של אהרן אשמן , מתקבלים ללא הנד עפעף למרות חוסר התקשורתיות של הטקסט . גדי טאוב מתאר שיבוץ של פריט הבעה,חלק יצירה,קו של סגנון בתוך סביבה זרה לו כציטוט פוסטמודרני נטול יכולת להביע דבר מה ממשי וההופך לאורנמנט-קישוט . טקסט זה בתוך כלל יצירתה של הלהקה ובמסגרת התמטית של האלבום "אמונה שלמה" עונה לטעמי על תואר מפוקפק זה, אך כמובן,ובצדק,לא מצונזר. לעומת זאת שימוש במילה שמישה ותדירה לציון איבר גוף שמיש ותדיר ,מתברר כמצדיק צינזור ,פגיעה בחופש הביטוי וחופש הבחירה של הציבור.

דוגמא נוספת לשיר מחאה על הקורה בשטחים המוחזקים בזמן האינתיפאדה היה שירה של הזמרת חווה אלברשטיין "חד גדיא" מ1990 ,שיר שעשה שימוש בטקסט המפורסם מן ההגדה של פסח והפך בו עד ליצירת גרסה עכשווית ורדיקלית שהציגה את בלבולו של הישראלי שהפך מנרדף קלאסי לרודף קלאסי. השיר, כמובן, עורר סערה ציבורית קשה ונפסל לשידור לתקופה מסוימת בקול ישראל. הבעייה של הרשויות הייתה שהתקליט ,בו הופיע השיר המצליח "לונדון"(מלים: חנוך לוין) היה מוצלח ונמכר בכמות גדולה ,כך ש"חד גדיא" היה נגיש לרבבות בתים במדינה. אחרי מספר שבועות, ובמקביל לשקט היחסי שהשתרר בשטחים, הצנזורה הורדה, וככל שידיעתי מגעת, לא חזרה יותר לרדיו ,בהנהגתו של שר הפנים הצעיר ,אריה דרעי ,שהמשיך את החלטתו להסיר את הצנזורה מסרטים ומחזות.
מעניין לציין כי דווקא פוליטיקאי חרדי היה זה שהסיר את הצנזורה מהפרק. באותה תקופה ש"ס עדיין הייתה מפלגה קטנה יחסית (כ4 מנדטים) וייתכן כי היה המהלך זה מעין התקרבות לשמאל שעדיין היה יכול להביא תועלת בתחומים חשובים הרבה יותר,כמו קבלת כספים ,תמיכה בבני ישיבות, ושמירה על המונופול הדתי ממסדי בידי האורתודוכסיה.

אבקש לציין גם את הסערה שהתחוללה בארץ לפני יותר מעשור ,כאשר התזמורת הפילהרמונית הישראלית ביקשה לנגן מיצירתו של ריכרד ואגנר ,מוסיקאי החצר של היטלר ,ויכוח שהתחדש גם בפסטיבל ישראל 2001,על אדם שהיה ידוע בשיטמתו שלו עצמו את העם היהודי. אין הדוגמא מובאת כאן לציין את הסערה שהתחוללה בעת הביצוע על ידי קבוצה גדולה של ניצולי שואה, אלא את הצנזורה הציבורית שהוטלה על ואגנר בישראל עד אותה התקופה .הנושא הרגיש ביותר אותו אפשר לשייך לתודעה הציבורית הישראלית דחק במשך עשרות שנים יצירות איכותיות מהערוצים האומנותיים הציבוריים-קול ישראל, הטלוויזיה הישראלית, והתזמורת הפילהרמונית. הצנזורה במקרה זה אינה דווקא ממסדית אלא יותר ציבורית בעידוד ובחסות הממסד.
שאלה שרצוי להעלות בהקשר זה היא עד איזו נקודה ניתן להפריד בין המוסיקה כצורה נשגבת של חוויה אנושית, מבן האנוש שמתוך הוויתו יצירת המוסיקה נגזרת. במקרה הנ"ל נדמה שלאו דווקא ואגנר האיש ודעותיו הם הגורמים המפריעים לדעת הקהל הישראלית ,אלא דווקא הנאציזם שעומד מאחורי יצירתו של ואגנר כנותן חסות.
ובאותו עניין אך להבדיל ניתן לציין את האיסור שהטיל מנכ"ל משרד החינוך ב1965 יעקב שריד על הגעת להקת "החיפושיות" להופעה בארץ פן ישחיתו את הנוער הישראלי. פעולה זו נחשבה מאז כבכייה לדורות- כי צנזור אחד לא ידע מתי הוא עוסק בחינוך ומתי בסתימת פיות.

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il