מאמרים - פרשת מצורע-תיקון החברה באמצעות הצרעת הדפסה מאתר מאמרים

פרשת מצורע-תיקון החברה באמצעות הצרעת

נכתב על ידי רפאל ב"ר אשר חגבי

[ הדפסת המאמר ]

בס"ד ר"ח אייר התשס"ו
פרשת מצורע-תיקון החברה באמצעות הצרעת
מבוא:
בשנה מעוברת נקראת פרשת מצורע בנפרד מפרשת תזריע לפני חג הפסח, הפרשה מפרטת את תהליך ההטהרות מן הטומאות כשבראשם מפרטת התורה את טהרת המצורע. נגע הצרעת הוא כתם המופיע על גוף האדם, או על קירות הבית או על בגדים, לנגע הצרעת המקראית אין משמעות רפואית, ואין הוא מחלת הצרעת הנגיפית המוכרת בימינו. כלומר, הצרעת המבוארת במקרא היא בעלת משמעות רוחנית וסיבותיה הן עונש בידי שמים על חטאים שבין אדם לחבירו. הלכות הצרעת המקראית אינן נוהגות בזמננו, אולם המסרים נובעים מפרשת מצורע מתקיימים לנצח, דהיינו, תקון החברה באמצעות קיומן המלא של המצוות שבין אדם לחבירו, לפיכך קרבן המצורע והטהרותו שונה מכל יתר עוברי עבירה. בהמשך הפרשה מלמדת התורה על רוחניותה של צרעת הבית, אשר היא בבחינת "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן" (רש"י, ויקרא, י"ד, ל"ד). כלומר, הנגעים מלמדים יסוד חשוב באמונה לפיו: מטרת היסורים הם לטובתו העתידית של האדם, ולכן עליו לקבלם בשמחה ובהבנה, כאמור בגמ': "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות, לג:), דהיינו, על אף שהלכות הצרעת המקראית אינן נוהגות בזמנינו, מוסרי ההשכל הטמונים בתוכה קיימים לנצח כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. נגע צרעת - התערבות שמיימית לתיקון האדם והחברה באמצעות הנגעים.
ב. שתי צפורים - האחת נשחטת כסמל לקבלת המוגבלויות בחברה, והשניה משולחת כסמל לחופש הביטוי אשר אינו פוגע בזולת.
ג. צרעת ומשיח - המשיח נמשל למצורע הסובל את מחלתם הרוחנית של ישראל.
ד. צרעת הבית - התערבות שמיימית לביעור נגע העבודה זרה מבתי ישראל בארץ הקודש ומבגדיהם.
נגע צרעת:
נגע הצרעת המתואר במקרא הוא נגע השונה ממחלות הגוף השכיחות, כמובא בגמ': "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" (סוטה, טו.). כלומר, נגע הצרעת נועד להתריע ולהזהיר את האדם, ולאלצו לחזור בתשובה מן החטאים שבין האדם לחברו, ובכך לגרום ליצירתה של חברה מתוקנת. וכן כתב הרמב"ם (פימ"ש, פאה, פ"א, א): "המצוות כולן נחלקין בתחילה על שני חלקים: החלק האחד - במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו לבין הקב"ה....והחלק השני במצוות התלויות בתועלת בני אדם קצתם על קצתם...מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה, ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא...וכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני האדם זה עם זה, כמו כן תחשב לו לצדקה לעולם הבא לפי שעשה המצוות, וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם. כי כשינהג מנהג הזה ינהגו אחרים כמנהגו". לפיכך מפאת חשיבותן של המצוות שבין אדם לחברו באה התערבות שמיימית לתיקון האדם והחברה באמצעות הנגעים. וכן מובא במדרש: "אל תאמר: הואיל ונתנה לי רשות לדבר, הריני אומר כל מה שאבקש. כבר הזהירה אותך התורה, שנאמר: 'נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה' (תהלים, ל"ד, י"ד). ושמא תאמר שאתה מחסר, אין אתה אלא משתכר, ורוח הקדש צוחה: 'שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו' (משלי, כ"א, כ"ג), אל תקרי מצרת, אלא מצרעת נפשו. דבר אחר, 'מות וחיים ביד לשון', קשה לשון הרע, שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בהקדוש ברוך הוא" (תנחומא, מצורע, סימן ב). כלומר, לאי קיום המצוות שבין אדם לחברו מתוסף גם אי קיום המצוות שבין האדם לה' אשר ציוה עליהן, לפיכך עונשו של הפוגע בחברו הוא עונש כפול, ואף חזרתו בתשובה נכפלת. וכן מצאנו שבתהליך הטהרה המצורע נדרש לגלח את כל שערו ולטבול פעמיים, ע"מ שיגיע להוצאת הרע מתוכו ולהתבטלות מוחלטת בפני ה'.
שתי צפורים:
לטהרת האדם המצורע נדרשות גם שתי צפורים חיות, וגם לטהרת צרעת הבית נדרשות שתי צפורים, שנאמר בצרעת האדם: "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב" (ויקרא, י"ד, ד'), ונאמר בצרעת הבית: "ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזב" (ויקרא, י"ד, מ"ט). הרש"י מבאר את הטעם לצפורים: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע (ערכין, טז.) שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול". אולם לפי פירושו זה של הרש"י נשאלת השאלה: מדוע לבית אשר אינו מדבר נדרשות גם כן שתי צפורים? אלא שהרש"י דייק מתוספת מילת "חיות" שנאמרה בקרבן המצורע, ולמד מכך כי נדרשות צפורים כסמל לפטפוטיו הרעים של המנוגע, לפיכך מביא המצורע דוקא "שתי צפורים דרור" (נגעים, פי"ד, משנה א), ומובא בגמ': "הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות. דתנא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמה צפור דרור? מפני שדרה בבית כבשדה" (שבת, ק"ו:), ונאמר: "אין דרור אלא לשון חירות" (ר"ה, ט:). כלומר, אופיו של המדבר לשון הרע מעיד כי אין הוא מקבל עליו את מרות המוסכמות החברתיות, אלא הוא מתנהג כצפור דרור. לפיכך בקרבן כפרתו אחת מן הצפורים נשחטת, בכדי לסמל את עזיבת החטא ולהביע את רצונו של המצורע לשוב למסגרת מוגבלויות החברה, ואילו הציפור השניה משולחת "על פני השדה" (ויקרא, י"ד, ז'), כסמל לחופש הביטוי השמור לו, בתנאי שלא יפגע בזולתו, אלא ישתמש בדיבורו בעיקר לצורך לימוד התורה.
לעומת זאת בצרעת הבית נאמר "שתי צפורים" ללא ציון המילה "חיות", משום שהבית אינו מדבר אלא טומאתו היא בקירותיו ובמחשבת העכו"ם שבנאוהו ודרו בו ללא יראת שמים, או כאזהרה לאדם שדבר בתוכו לשון הרע בבחינת "דרים בבית כבשדה". לפיכך לטהרת הבית אחת מן הצפורים נשחטת בכדי לסמל את ביעור העבודה זרה ולשון הרע מן הבית, ואילו הציפור השניה משולחת "אל מחוץ לעיר אל פני השדה" (ויקרא, י"ד, נ"ג), דהיינו, "הכפרה הזאת בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה, כענין הכפרה בשעיר המשתלח" (הרמב"ן, ויקרא, י"ד, נ"ג).
צרעת ומשיח:
הנגוע בצרעת מורחק ממחנה ישראל עד לתקנתו, משום שאישיותו הפנימית של המצורע גרמה לו להתרחקות מן החברה. לפיכך מובא בגמ' ששמו של משיח הוא מצורע (סנהדרין, צ"ח:): "רבנן אמרי: חיוורא דבי רבי (רש"י-מצורע של בית רבי) שמו (של משיח), שנאמר: 'אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומעונה" (ישעיה, נ"ג, ד'). כלומר, כוונת הגמ' בעומק היא: כי בשורת העתיד של ישראל נמשלת למצורע המרוחק ממחנה ישראל, כשם שעם ישראל התרחק מהקב"ה, לפיכך על מנת להשלים את תיקונם נדרשים ישראל להתמרק ולסבול ייסורים כמצורע, עד ליום טהרתם והתחברותם הנצחית עם הקב"ה בעת גאולה.
כמו כן מלמדת הגמ' כי המשיח מתקן את נגעיו אחד אחד, מתוך תקוה לגאול את ישראל מיד, כמובא בגמ' (תרגום מילולי): מעשה שמצא ר' יהושע בן לוי את אליהו, שעמד על פתח המערה של רשב"י. אמר לו: האם אני אבוא לעולם הבא? אמר לו: אם ירצה האדון הזה. אמר ריב"ל: שנים ראיתי, וקול שלשה שמעתי. אמר לו: אמתי יבא משיח? אמר לו: לך ושאל למשיח עצמו, מתי יבוא. אמר לו ריב"ל: באיזה מקום המשיח יושב? אמר לו אליהו: הוא יושב באותו צד של גן עדן, שכנגד רומי הוא שרוי. אמר לו: איזה סימן יש לו? אמר לו: הוא יושב בין אנשים שהם עניים, וסובלים חלאים רעים ומנוגעים. וכל מי שיש לו ד' וה' נגעים, הם מתירים כל נגעיהם ביחד, ומקנחים אותם, ואחר כך חוזרים וקושרים אותם. אבל המשיח אינו עושה כן, אלא מתיר רק נגע אחד, מקנחו, וקושרו. ואחר כך הוא מתיר את הנגע השני, ועושה כמו כן. ואינו מתיר שני נגעים יחד. ועושה זאת כך, כי הוא סובר, שמא יצטרך לצאת ולגאול את ישראל, ואז לא יצטרך להתעכב הרבה, כדי לקשור שני נגעים יחד. הלך ריב"ל אצל המשיח, אמר לו: שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: שלום עליך בר ליואי. אמר לו ריב"ל: אימתי יבוא אדוני? אמר לו: היום. הלך ריב"ל לאליהו, אמר לו אליהו: מה אמר לך משיח? אמר לו: אמר לי שלום עליך בר ליואי. אמר לו אליהו: הבטיח לך ולאביך שיהיה לכם חלק בעולם הבא, כי אם אין אתם צדיקים גמורים לא היה נותן לך שלום, ולא היה מזכיר את שם אביך. אמר לו ריב"ל: שקר אמר לי, לפי שאמר לי שיבוא היום, ולבסוף לא בא. אמר לו אליהו: כך היתה כוונתו כשאמר לך היום: דהיינו, 'היום אם בקולו תשמעו', שישמעו ישראל בקול ה' לשמור מצוותיו וחוקותיו (סנהדרין צח.). נמצאנו למדים מכאן שהמשיח נמשל למצורע הסובל את מחלתם הרוחנית של ישראל, משום שהצרעת אינה מחלה נגיפית אלא מחלה רוחנית, אשר פתרונה הוא בחיבור שבין פועלו של המשיח יחד עם התנהגותם הטובה של מחנה ישראל למען הגאולה השלמה.
וכן מצאנו שהמשיח מסמל את השילוב של הניגודים בחברה, מצד אחד הוא מלך ומצד שני הוא עני, שנאמר: "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור" (זכריה, ט', ט'), ללמדנו שמהותו של המשיח היא השילוב שבין המלוכה לבין העוני והפשטות, לפיכך יכולות אלה יגרמו שמלכות המשיח תהא תקיפה ע"מ להביא את דבר ה' לכל שכבות העם.
צרעת הבית:
התורה פותחת את פרשת טומאת נגע צרעת הבית במילים של בשורה: "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא, י"ד, ל"ד). הרש"י מבאר: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן" (רש"י, ויקרא, י"ד, ל"ד). לכאורה ניתן לשאול על פירושו של הרש"י: אם ה' חפץ להעשיר את ישראל מדוע נעשה הדבר בדרך של טומאה ונתיצת הבית? ועוד, מדוע יש צורך להטריח את האדם להחליף את אבני הנגע באבנים חדשות? ועוד, הלא הצרעת בכללותה היא עונש רוחני ואין היא דרך להתעשרות כלכלית? אלא שמטמונות האמוריים כללו כלים אשר שמשו לע"ז, לפיכך צרעת הבית באה לטהר את בתי האמוריים, ולבנותם מחדש מתוך כוונה לשם שמים, דהיינו, תיקון רוחני לבתי העכו"ם. וכן הוא לגבי צרעת הבגד שהיו האמוריים משתמשים בהם לעבודה זרה וישראל לא יכלו לדעת הבחין בכך, לפיכך נתן ה' בבגדים אלה נגע צרעת בכדי שישראל יבערו אותם. על כן כתב הרש"י: "בשורה היא להם", דהיינו, בשורה רוחנית לישראל הכוללת התערבות שמיימית לביעור נגע העבודה זרה מבתי ישראל בארץ הקודש ומבגדיהם, והפיכת מטמוניות האמוריים למטמונות של קדושה. נמצאנו למדים מכאן שמטרת הנגעים היא לטובתו העתידית של האדם, ולכן עליו לקבלם בשמחה ובהבנה, כאמור בגמ': "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות, לג:).
וכן מובא בגמ' (סנהדרין, קא.): "כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להן: חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ, ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח. אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה? אמר לו: לימדתנו רבינו 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז', כ'). כלומר, ניתן להבין מדברי ר"ע כי: יסוריו של רבי אליעזר שמשו כהוכחה לר"ע לזכותו של רבו לחיי העולם הבא.
וכן מובא בהמשך הגמ' (סנהדרין, קא.): "ת"ר כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, ר' טרפון, ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא. נענה ר' טרפון ואמר: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה ר' יהושע ואמר: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין. אמר לו: עקיבא זו מנין לך? אמר מקרא אני דורש: 'בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים...ויעש הרע בעיני ה'' (מלכים-ב, כ"א, א-ב), וכתיב: 'גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה' (משלי, כ"ה, א), וכי חזקיה מלך יהודה, לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר: 'וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחשתים ויוליכהו בבלה'. וכתיב: 'וכהצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו. ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים' (דבה"י-ב, ל"ג, י'-י"ג), הא למדת שחביבין יסורין" (סנהדרין, קא.). כלומר, לעיתים היסורין והנגעים הבאים על האדם, אין הם באים רק על מנת להענישו, אלא מטרתם היא: טובתו העתידית של האדם. נמצאנו למדים כי האופן הרוחני של קבלת היסורין משפיע על סבלו הגשמי של המתייסר.
משל למה הדבר דומה לאדם שהיה שואב מים לאנשי הכפר, ומחלקם לבתים בתמורה לסכום זעום, והיו ידיו פצועות, רגליו כואבות ופניו נפולות, עד שהתיאש מחייו ואמר: רבונו של עולם למה נתת לי יסורין אלה? למחרת המשיך בעבודתו אך הפעם בשמחה עד שלא הרגיש במכאוביו, ואמר: רבונו של עולם אני מודה לך על עבודת הקודש שהפקדת בידי, משום בזכותי בני הכפר נוטלים ידים, ומטהרים את עצמם ומברכים, ושותים מים ומברכים, ובכך שזיכיתני לזכות את הרבים. כלומר, קושי היסורין תלוי בהשקפת עולמו של המקבלם, למקבלם מתוך צער וכפיות טובה היסורין גורמים צער ויאוש מן החיים, לעומת זאת למקבל היסורין בשמחה ובברכה מתוך אמונה ובטחון בקב"ה ובפועלו, היסורין גורמים להקלה ולתקוה.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי פרשת מצורע מלמדת את עם ישראל מוסר לדורות, ומדגישה את חשיבותן של המצוות שבין אדם לחברו, ואת הדרך לתיקון הפגם אצל האדם הבודד, אשר תקנתו משפיעה גם על עתידם של כלל ישראל, דהיינו, התורה מלמדת על חשיבות תקון החברה באמצעות הצרעת, לפיכך למדו חז"ל כי טומאת הצרעת יש בה בשורה טובה לעתיד האדם ולעתיד האומה. על כן חסד עשה ה' עם ישראל במתן הנגעים הגלויים, ע"מ להקל עליהם את הדרך להטהרות ולהתעוררות לתשובה. העובדה שהצרעת המקראית והלכותיה אינן נוהגות בזמנינו, מחד גיסא מקשה את דרך החזרה בתשובה, אך מאידך גיסא מוסרי ההשכל הטמונים ברעיונות הצרעת קיימים לנצח, ואף משמשים כאבני דרך לחיי חברה תקינים, אשר ישומם המלא גורם להקלת סבל הגלות וסבלו של המשיח, שנאמר: "והוא מחלל מפשענו מדכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו" (ישעיה, נ"ג, ה').
יה"ר שנזכה להטהרות גשמית ורוחנית, כאמור: "וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים" (יחזקאל, ל"ז, כ"ג), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל, ל"ז, כ"ז-כ"ח).


העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)







אודות הכותב:
מחברם של הספרים: אשר תקראו, אשר על המשכן, ומצמרת הארז

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il