מאמרים - פרשת תולדות יצחק - חיים בשני עולמות הדפסה מאתר מאמרים

פרשת תולדות יצחק - חיים בשני עולמות

נכתב על ידי רפאל ב"ר אשר חגבי

[ הדפסת המאמר ]

בס"ד ב' כסלו התשס"ו

פרשת תולדות יצחק - חיים בשני עולמות
מבוא:
פרשת תולדות מתארת בהרחבה את קורות חייו של יצחק אע"ה לאחר העקדה, מעומק מעשיו של יצחק ניתן להבחין כי יצחק אע"ה חי בשני עולמות, ומטרת חייו היתה להעלות את מעשיו הגשמיים לדרגת קדושה. וכן נראה בפרשת תולדות יצחק כי מבין שלשת אבות האומה הישראלית, בולטת דמותו המסתורית כביכול של יצחק אבינו ע"ה אשר כל חייו נקשרו לצחוק האלהי. התורה מתארת את פרטי תולדות חייו של יצחק אע"ה אשר הם היו שונים מתולדותיהם של אברהם ויעקב, ובאו לידי ביטוי בשלמותו הרוחנית, החל משמו של יצחק אשר נקבע לו מראש ע"י הקב"ה ושמו לא השתנה במהלך חייו, בהמשך לכך יצחק נולד כקדוש מבטן, ולידתו התרחשה ע"י התממשות הנס הראשון של לידת אשה עקרה, ובנוסף לכך יצחק זכה להיות הנימול הראשון בן שמונה ימים. יתר על כן, הבשורה על לידת יצחק נאמרה בסמוך לבצוע הדין בסדום ועמורה, כסמל לכך שכל חייו של יצחק התנהלו במידת הדין כשבשיאם התחוללה פרשת העקדה. כמו כן אף זיווגו של יצחק נעשה באמצעות נסי ההשגחה העליונה ואף לידת בניו התרחשה ע"י התממשות הנס הראשון של לידה לזוג המורכב משני עקרים. לפיכך מאורחות חייו של יצחק ניתן ללמוד כי אישיותו של יצחק היתה סבילה ומופעלת ע"י אחרים, כפי שמצאנו בעקדה, בחתונתו, בכהות עיניו, ובנתינת הברכות. אף בבגרותו נכרת דמותו הייחודית של יצחק בכך שבניגוד לשני האבות יצחק נשא ואהב אשה אחת בלבד, וגם ה' נעתר מיידית לבקשתו לתת לו את המשכיות זרעו מרבקה משום היותו הצדיק בן צדיק הראשון, ובנוסף לכך יצחק התגורר רק בתוך גבולות ארץ ישראל, ואף חפר באר מים בעצמו, וגם עסק בחקלאות, וכן מצאנו שיצחק לא התנזר מתענוגות העוה"ז אלא קדש אותם. מטעמים אלה דמותו המושלמת של יצחק משמשת כחוליית ביניים מרכזית המקשרת בין קדושתו הפעילה של אברהם כאב המון גויים, לבין קדושתו המשולבת של יעקב אבי שבטי ישראל אשר ניזונה ממדותיהם של אברהם ויצחק. על כן התורה הקדישה פרשה שלמה לתאור פרטים מתוך ס"ג שנותיו של יצחק אע"ה אשר חי בשני עולמות, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. אברהם הוליד את יצחק - לאחר העקדה יצחק חי בעוה"ז עם הנשמה של העוה"ב.
ב. צדיק בן צדיק - מוטלת עליו חובה להגיע למדרגה רוחנית יותר גבוהה מאבותיו.
ג. תפילות יצחק - חדוש מדרגתה המיוחדת של תפלה הבאה מכוחה של מדת הדין.
ד. לנוכח אשתו - זוגיותם של יצחק ורבקה הושפעה מהתגלות ההשגחה העליונה לרבקה בלבד.
ה. ויתרוצצו הבנים בקרבה - יצחק ורבקה מיצגים את שתי הדרכים לקבלת הרצון האלהי.
ו. מטעמי יצחק - יצחק לא התנזר מתענוגות העוה"ז אלא העלאם לדרגת קדושה.
ז. ברכות יצחק - רבקה הגשימה את הרצון האלהי של "ורב יעבד צעיר" שנגלה לה.
אברהם הוליד את יצחק:
פרשת תולדות פותחת בפסוק: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (בראשית, כ"ה, י"ט), לכאורה היתה התורה צריכה לומר רק: "ואלה תולדות יצחק" וכל יתר הפסוק מיותר וידוע זה מכבר, כפי שנאמר לעיל: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה" (בראשית, כ"ב, ז')?. אלא נלענ"ד שהפסוק הראשון של פרשת תולדות יצחק נועד ללמד כי יצחק חי בשני עולמות. כלומר, עד העקדה היה "יצחק בן אברהם", דהיינו, יצחק חי בעוה"ז, ולאחר העקדה יצחק נולד מחדש כביכול והיה בבחינת "אברהם הוליד את יצחק", משום שהחל מן העקדה יצחק חי בעוה"ז עם נשמה מן העוה"ב, וכן מובא במדרש: "ר' יהודה אומר: כיון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים: 'אל תשלח ידך אל הנער', חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר: בא"י מחיה המתים" (ילק"ש, בראשית פכ"ב, סימן קא). ומבואר בזוה"ק: "למה נח נח תרי זמני? אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין: רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי, והכי תשכח בכלהו צדיקי: משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, שם שם. בר מיצחק דלא כתיב ביה כמה דכתיב בהו, בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא, נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא (יצאה נשמתו שהיתה בעוה"ז), וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי (חזרה נשמתו של העוה"ב), בגין דא תשכח דלא יחד קודשא בריך הוא שמיה אלא על יצחק בגין דאתחשב כמת (זוהר, תוספתא, דף נט:). כלומר, גופו של יצחק היה קיים בעוה"ז אך בנשמתו יצחק חי בעוה"ב, וכן מצאנו שבשתי ההתגלויות של ה' ליצחק האמורות בתורה נאמר: "וירא אליו ה' ויאמר... גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך... עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (בראשית, כ"ו, ב'-ה'), וגם בהתגלות השניה ליצחק נאמר: "וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי (בראשית, כ"ו, כ"ד), דהיינו, ה' נתן את הבטחותיו ליצחק בזכות אברהם אע"ה ולא בזכות יצחק עצמו, משום שיצחק היה כבר חי בנשמת העתיד, שנאמר: "אתה עתה ברוך ה'" (בראשית, כ"ו, כ"ט), לפיכך בהתגלויות אלה ה' הבטיחו כי גם זכותו וגם זכות אברהם תעמוד לזרעו. וכן מובא בזוה"ק: "ת"ח, כד ההוא שופר עלאה (שופר הגאולה) דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין, כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא, ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה דיצחק תושבחתיה דאבהן (כוחו של יצחק המשובח באבות), כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין, כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא (כוחו של יצחק מופיע ומתקן את הדין בעולם)... כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה, כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא" (זוהר, ויקרא, צט.), דהיינו, בזכות כוחו הרוחני הרב של יצחק יש ביכולתו למתק את הדינים עבור כלל ישראל לדורות עולם.
משום שמעשה העקדה היתה פסגת מעשיו הרוחניים של אברהם, ומפסגה זו החלה העפלתו הרוחנית של יצחק, לפיכך נשמתו של יצחק מן העוה"ב בחרה בדרך של התנתקות הדרגתית מן העולם הזה בכדי להגיע לשלמות ההתקשרות עם ה', דרך שילוב מדת הדין של "בפחד יצחק" (בראשית, ל"א, נ"ג) יחד עם מדת השמחה של "יצחק מצחק" (בראשית, כ"ו, ח'), על כן יצחק אע"ה מסמל באישיותו את האדם השלם.
וכן מצאנו ששמו של יצחק נקרא על שם הצחוק העתידי, כענין שנאמר: "אז ימלא שחק פינו ולשוננו רנה" (תהלים, קכ"ו, ב'), דהיינו, רק יצחק אע"ה יכול היה לצחוק צחוק מושלם, משום שנשמת יצחק היתה שייכת לעוה"ב. אך בעתיד לבוא יהיה צחוקו המושלם של יצחק גם צחוקם של כלל עם ישראל בעת ביאת המשיח, משום שנפסק להלכה: "משחרב בית המקדש תקנו שכל דבר שמחה שיהיה בה זכר לחורבן הבית... ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה, שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו" (טור, או"ח, סימן תקס), וכן "א"ר יוחנן משום רשב"י: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (ברכות, לא.). לפיכך רק יצחק אשר חי בעוה"ז עם נשמתו מהעוה"ב יכול היה למלא פיו צחוק גם בעוה"ז.
צדיק בן צדיק:
יצחק ורבקה ע"ה התפללו להפקד בזרע של קיימא, כמובא בגמ': "אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה, שנאמר: 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו', על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו. א"ה 'ויעתר לו', ויעתר להם מיבעי ליה?!, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע" (יבמות, סד.). לכאורה נשאלת השאלה מדוע עדיפה תפילת צדיק בין צדיק על תפילת צדיק בין רשע?, הלא קשה יותר להיות צדיק בן רשע?. אלא נלענ"ד שהתורה מלמדת מכאן כי להיות צדיק בן צדיק קשה יותר, משום שעל בן הצדיק להגיע למדרגה רוחנית יותר גבוהה מאבותיו. וכן מצאנו שיצחק המשיך את דרכו של אברהם אע"ה בצדיקות ואף התעלה לצדיקות במדת הדין, דהיינו, אברהם גילה את ה' לעולם ופיתח את מדת החסד של הקב"ה, ואילו יצחק אע"ה גילה לעולם גם את מדת הדין אשר בה נבחן כל אדם בפני האל לפי מעשיו. וכן מצאנו שישמעאל אשר גם הוא היה בנו בכורו של אברהם אע"ה, לא היה יכול לשאת על כתפו את נטל הצדיקות של אברהם אלא חי כרשע בן צדיק עד שבאחריתו "ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו" (ב"ב, טז:), מכח צדיקותו של אברהם. לעומת זאת יצחק אע"ה הגביר את הצדיקות של אביו, כפי שמצאנו שיצחק תקן את תפלת מנחה, ונשא רק אשה אחת והתגורר רק בתוך גבולות ארץ ישראל, כמו כן יצחק חפר מחדש את הבארות אשר חפר אברהם אע"ה והפלשתים סתמום אחרי מות אברהם, ויצחק אף הוסיף לחפור בארות נוספות, וגם חפר בעצמו "באר אחרת" (בראשית, כ"ו, כ"ב). בנוסף לכך, גם יצחק כרת ברית עם אבימלך מלך פלשתים אך בתנאים טובים יותר מאברהם, שנאמר: "וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום" (בראשית, כ"ו, ל"א). וכן מצאנו שלמרות רצונו של אבימלך לטמא את שרה ורבקה בכל זאת ניסו אבותינו הקדושים כל אחד בדרכו, לקרב את אבימלך ולהצילו מן החטא. נמצאנו למדים כי הנהגת "צדיק בן צדיק" היא: להקפיד לשמור על מסורת האב ואף להוסיף עליה בכל התחומים, כפי שמצאנו אצל יצחק אשר הוסיף צדיקות על הנהגות הצדיקות של אברהם אביו, ואף הוסיף על עסקי מרעה הצאן של אברהם אביו את התעסקות בחקלאות, שנאמר: "ויזרע יצחק בארץ" (בראשית, כ"ו, "ב).
וכן מצאנו שמידתו של יצחק אע"ה היתה שונה ממידתו של אברהם אע"ה, לפיכך על אברהם נאמר: "אברהם אוהבי" (ישעיה, מ"א, ח') משום שאברהם גילה לעולם את מידת החסד והבאת האור האלהי העליון מלמעלה למטה, לעומת זאת על יצחק נאמר: "ופחד יצחק" (בראשית, ל"א, מ"ב) משום שיצחק גילה לעולם את מידת הגבורה וזיכוך העולם התחתון ע"י הארת האור האלהי התחתון מלמטה למעלה. לפיכך אופים ותכונותיהם המנוגדות של אברהם ויצחק היו צריכים להשתקף גם בקלסתר פניהם, משום שצורת הפנים משקפת גם את תכונות הנפש (כמבואר בזוהר, שמות, עח.), אולם גם בגלל "שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה", ואף בגלל השוני שבין אברהם ליצחק בהנהגות הרוחניות, "הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: 'אברהם הוליד את יצחק" (רש"י-בראשית, כ"ה, י"ט), ע"מ ללמדנו שתי ההנהגות הרוחניות של האבות מצאו חן "בעיני אלהים ואדם" (משלי, ג', ד'), וכן "אמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ" (מועד קטן, טז:).
תפילות יצחק:
עקדת יצחק גרמה לכך שיצחק אע"ה אמנם נותר חי בעוה"ז אך נשמתו כבר היתה שייכת לעולם העליון, במצב רוחני זה יצחק אע"ה ייסד לישראל את התפילות למען הכלל והפרט אשר בכוחן לקשר בין העולם התחתון לעולם העליון. לפיכך בפרשת חיי שרה יצחק תקן לכלל עם ישראל את "תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפלה" (ברכות, כו:). עיקר התפילות היא תפלת שמונה עשרה המורכבת מי"ט ברכות אשר ענינן הן: גם בקשות פרטיות, ואף בקשות ציבוריות, וגם בקשות רוחניות ואף בקשות גשמיות אשר כולן מכוונות כנגד קרבן התמיד. כלומר, גם הבקשות הפרטיות שבתפילת שמונה עשרה מגלות את דעתו של האדם כי הכל בא מהקב"ה וממנו יש לבקש את הכל תמיד, כשם שהיו הכוונות האלה בעת העלאת קרבן התמיד בבית המקדש. יתרון זמנה של תפילת מנחה שתקן יצחק הוא בכך שהיא עת רצון, ובעת רצון ה' נענה לתפילות מיידית, שנאמר: "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך" (ישעיה, מ"ט, ח'), דהיינו, בזכות יצחק אבינו ע"ה שתקן את תפלת מנחה בדרך של שיחה, ישראל זכו שגם זמנה יהיה עת רצון אשר בה תענה תפילתם מיידית ע"י ה', וכן מובא בגמ': "אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה" (ברכות, ו:).
בנוסף לייסוד התפלה למען כלל ישראל יצחק אע"ה לימד גם את כוחה של תפלת הפרט, כפי שמצאנו בפרשת תולדות אשר בה יצחק התפלל למען עצמו ובקש מה' זרע, כמובא בגמ': "אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה, שנאמר: 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו', על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו... א"ר יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות" (יבמות, סד.). כלומר, מצוקתם של יצחק ורבקה גרמה להם להתעוררות ולהגעה למדרגת שלמות התפילה, לפיכך ה' נענה גם לתפילתו הפרטית של יצחק, ע"מ ללמד לדורות עולם שכשם שבזכות תפלתו הפרטית נעשה ליצחק אע"ה נס מעל הטבע, כך בכוחה של שלמות התפלה הפרטית לגרום גם לכל פרט מישראל שיעשה לו נס מעל הטבע.
בנוסף לתקון התפילות למען הכלל והפרט, יצחק אע"ה יתגלה גם לאחר מותו כסנגורם של עם ישראל בעתיד לבוא, כפי שפירשו חז"ל בגמ' (שבת, פט:): "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב: 'כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך' (ישעיה, ס"ג, ט"ז)?, לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו (הקב"ה אינו מקבל את תשובתו של אברהם ופונה ליעקב). אמר ליה: בניך חטאו. אמר לפניו רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר: לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה (לסבא אברהם כבר אין רגשות, והנער יעקב צעיר מדי). אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך?!, בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם 'בני בכורי' (שמות, ד', כ"ב), עכשיו בני ולא בניך?!. ועוד, כמה חטאו?, כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה, דל עשרין דלא ענשת עלייהו (הורד מהם את עשרים השנים הראשונות, שאינך מעניש עליהם), פשו (נותרו) להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא (הורד מהם עשרים וחמש שנה של שינה), פשו (נותרו) להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא (הורד מהם שתים עשרה וחצי שנים של תפילה, אכילה, ובית הכיסא), פשו להו תרתי סרי ופלגא (נותרו להם בסך הכל שתים עשרה וחצי שנים שחטאו). אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו, פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר: כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך. פתחו (ישראל) ואמרו: 'כי אתה אבינו'. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו (הראה באצבעו כלפי מעלה), מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: 'אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".
כלומר, אברהם אע"ה בעל מדת החסד לא יחלץ לעזרתם של בניו שחטאו, אלא אמר: "ימחו על קדושת שמך", וכן יעקב אבינו ע"ה בעל מדת האמת לא יחלץ לעזרתם של בניו שחטאו, אלא אמר: "ימחו על קדושת שמך". רק יצחק אע"ה בעל מדת הדין אשר דרכו בעוה"ז התאפיינה בהתרוממות פנימית פסיבית, בעתיד לבוא הוא יחלץ בדרך אקטיבית לעזרתם של בניו שחטאו ושיח תפלתו ישמע, משום שיצחק יטען בפני ה' טענה עמוקה: "בני ולא בניך?!", שמשמעותה היא: מאחר ונשמת ישראל חצובה מתחת כסא הכבוד לפיכך אין החטא יכול להדבק בנשמתם אלא רק בחיצוניותם, על כן אפילו אם ישראל חטאו שורשם הפנימי נשאר זך ונקי, משום שישראל הם אחד "מחמשה קנינים" (אבות, פ"ו, י') של הקב"ה ובלעדיהם אין תכלית לבריאת העולם, לפיכך ה' נעתר לתפלתו זו של יצחק משום שתפלתו תהיה במדת הדין. כלומר, יצחק חידש לישראל את המדרגה המיוחדת של תפלה הבאה מכוחה של מדת הדין, שכוחה הוא גדול יותר מן התפילות במידות של החסד והאמת.
וכן מובא בגמ': "א"ר יצחק: בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש, אמר לו: מה 'לידידי בביתי' (ירמיה, י"א, ט"ו)?, אמר לו: על עיסקי בני באתי. אמר לו: בניך חטאו וגלו. אמר לו: שמא בשוגג חטאו?, אמר לו: 'עשותה המזימתה'. אמר לו: שמא מיעוטן חטאו?, אמר לו: 'הרבים'. היה לך לזכור ברית מילה, אמר לו: 'ובשר קודש יעברו מעליך'. אמר לו: שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה?, אמר לו: כי 'רעתיכי אז תעלוזי' (ירמיה, י"א, ט"ו). מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמר לו: שמא חס ושלום אין להם תקנה?!, יצתה בת קול ואמרה לו: 'זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך' (ירמיה, י"א, ט"ז), מה זית זו אחריתו בסופו (רש"י-טוען פירות לאחר זמן רב מנטיעתו, ל"א: אינו מתבשל מעט מעט כשאר אילנות אלא בסופו כולן יחד), אף ישראל אחריתן בסופן" (מנחות, נג:). כלומר, אף מדברי גמ' זו סינגורו של אברהם אע"ה על בניו במדת החסד לא נענתה, אלא רק הטענה במדת הדין שבה יצחק אע"ה נקט היא אשר תציל את ישראל בעתיד לבוא, כמאמר בת קול: "ישראל אחריתן בסופן", דהיינו, ללא ישראל אין תכלית לקיומו של העולם. וכן מצאנו שמשה רע"ה התפלל על ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים במדת הדין, שנאמר: "למה יאמרו מצרים" (שמות, ל"ב, י"ב), "ואמרו הגוים... מבלתי יכלת ה'" (במדבר, י"ד, ט"ו-ט"ז), ותשובת ה' היתה: "וינחם ה' על הרעה" (שמות, ל"ב, י"ד), "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר, י"ד, כ'). כלומר, ה' קבל את טענת משה שהענשת ישראל תגרום לחלול שם ה' בעולם, ולכן ה' סלח לישראל מתוך מדת הדין ולא מתוך מדת הרחמים.
וכן מצאנו שהברכה שיצחק אע"ה ברך את עשו בנו החוטא ואשר היא גרמה צער רב לזרע יעקב בעוה"ז, נועדה לתת ליצחק פתחון פה לסנגר ולברך את ישראל בעתיד לבוא בעת שישראל יחטאו, על כן שתי טענתיו של יצחק נתקבלו. הטענה הראשונה: "בני ולא בניך"?! נתקבלה, דהיינו, אף אני ברכתי את עשו מתוקף עובדת היותו בני בכורי למרות חטאיו, קל וחומר שהקב"ה צריך לסלוח לבניו שנקראו "בני בכורי" למרות חטאיהם. וכן מצאנו שכאשר עשו הרשע נקט בדרך של "וישא עשו קולו ויבך" (בראשית, כ"ז, ל"ח) באותה שעה הוא הצליח לסחוט ברכה ללא כל תנאי אף ממדת הדין של יצחק, שנאמר: "ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל" (בראשית, כ"ז, ל"ט). כלומר, יצחק עתיד לטעון אם אני לא נעלתי את "שערי דמעה" (ברכות, לב:) אף בפני עשו הרשע וברכתיו ללא כל תנאי, ומכל שכן שהקב"ה לא ינעל את "שערי דמעה" בפני עם ישראל שאותם הוא כינה "בני בכרי ישראל" (שמות, ד', כ"ב), ואף הוא יגאלם ללא כל תנאי. וגם הטענה השניה: "כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך" נתקבלה, דהיינו, יצחק ביקש מה' שיכפר לישראל על חטאיהם בזכות דמעות המלאכים אשר גרמו לו לעיוורון במשך נ"ז שנים, ובזכות יסורי הגלות שבהם נתייסרו עם ישראל, וכן מובא במדרש: "יצחק תבע יסורין, אמר לפניו: רבון כל העולמים אדם מת בלא יסורים מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורים אין מדת הדין מתוחה כנגדו. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל. מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב יסורין, וכיון שעמד יצחק נתן לו יסורים: 'ויהי כי זקן יצחק" (מד"ר, בראשית, סה).
לנוכח אשתו:
התורה סיפרה באריכות את ענין חיפוש הכלה ליצחק שנעשה ביומתו של אברהם אע"ה, באמצעות אליעזר עבדו ובסיועה של ההשגחה העליונה, כאשר יצחק אע"ה כלל לא היה שותף לענין למרות שהוא היה בגיל ארבעים שנה. המפגש בין יצחק לרבקה שהיתה בגיל שלש שנים בלבד (רש"י, בראשית, כ"ה, כ'), ארע בזמן שיצחק תקן את תפילת המנחה, ובעת שרבקה הובלה לנישואיה עם יצחק ע"י אליעזר עבד אברהם. גם במפגש הראיה הראשוני בין רבקה ליצחק נותר יצחק אע"ה פסיבי, כאשר באותה עת רבקה נשאה את "עיניה ותרא את יצחק' (בראשית, כ"ד, ס"ד), א"ר הונא: צפתה שידו שטוחה בתפלה, אמרה: ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו" (מד"ר, בראשית, פרשה ס). המדרש מוסיף על כך: "ויצא יצחק לשוח בשדה' מהיכן יצא? מגן עדן. 'ותפול מעל הגמל' לפי שראתה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו עשו הרשע, נזדעזעה ונעשית מוכת עץ ויצא ממנה דם בתולים, מיד אמר הקב"ה לגבריאל: רד ושמור את הדם שלא יסריח ולא יהיה בו מום. בא יצחק עליה ולא מצא לה בתולים חשדה מאליעזר, אמר לה: בתולותיך היכן הן?, אמר לו: כשנפלתי מן הגמל נעשיתי מוכת עץ. אמר לה: שקר את מדברת, אלא אליעזר פגע בך. ונשבעה לו שלא נגע בה, הלכו ומצאו העץ צבוע דם, מיד ידע יצחק שהיא טהורה. אמר הקב"ה: מה אעשה לעבד הזה שהיה חשוד? אמר למלאכי השרת: הכניסוהו חי לגן עדן. הוא אליעזר בן נמרוד, והוא תמיה גדולה: יצחק יצא מגן עדן חי, ואליעזר נכנס לגן עדן חי" (ילק"ש, בראשית, כ"ד, סימן קט). כלומר, מפגש הראיה הראשון בין רבקה ליצחק קיבע את אופי הזוגיות של יצחק ורבקה לעתיד, דהיינו, רבקה התיחסה ליצחק כקדוש עליון לאורך כל שנות נישואיהם, ולכן אימצה לעצמה את דרך הזוגיות של "כי הוא אדניך והשתחוי לו" (תהלים, מ"ה, י"ב). לפיכך למרות חילוקי הדעות שנתגלעו במהלך חייהם, רבקה לא העירה ליצחק ולא כעסה על התנהגותו, בניגוד לשרה ולרחל. משום שרבקה הבינה מתוך הארועים שקדמו לנישואיה עם יצחק כי איכות זוגיותם נקבעה ע"י ההשגחה העליונה, כפי שנאמר: "מה' יצא הדבר" (בראשית, כ"ד, נ'). וכן מצאנו שיצחק אהב את הנהגותה של רבקה משום שהיא שימרה בדרך זו את הזוגיות שלהם למרות תכונותיהם ההופכיות, שנאמר: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (בראשית, כ"ד, ס"ז), דהיינו, משום ש"אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" (ילק"ש, שופטים, פ"ד, סימן מב).
מטעם זה בעת תפילתו של יצחק להיפקד בבנים נאמר בתורה כי יצחק עמד "לנכח אשתו כי עקרה היא" (בראשית, כ"ה, כ"א), ולא נאמר שיצחק עמד "עם אשתו" כי שניהם עקורים. ואף כאשר התרוצצו 'הבנים בקרבה' רבקה לא פנתה ליצחק בעלה אלא פנתה לשם בן נח, וגם כשרבקה ראתה שיצחק אוהב את עשו הרשע אשר היה מרמה וצד את אביו באמרי פיו, רבקה לא הביעה בפני יצחק את דעתה על מעשי עשו אלא אהבה את יעקב התמים, וכך גם בעת שיצחק רצה לברך את עשו, רבקה לא נסתה לשכנעו לברך את יעקב אלא הערימה עליו. יתרה מזאת, גם כאשר נודע לרבקה "ברוח הקודש" (רש"י-בראשית, כ"ז, מ"ב) כי עשו רוצה להרוג את יעקב, רק אז רבקה נאלצה לשוחח עם יצחק לראשונה ובקשה ממנו לשלוח את יעקב לחרן בנימוק: "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" (בראשית, כ"ז, מ"ו), ואכן יצחק השתכנע מנימוק זה וציוה על יעקב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך" (בראשית, כ"ח, ב'), דהיינו, גם כאשר נאמר שרבקה שוחחה עם יצחק לראשונה, רבקה הסתירה מיצחק את הנימוק העקרי להברחת יעקב, למרות שהנימוק היה: החשש לחיי יעקב בנם. כלומר, לרבקה נודע ברוח הקודש "שעשו מהרהר" "בלבו יקרבו ימי אבל ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית, כ"ז, מ"א), דהיינו, מחשבתו של עשו היתה להרוג את יעקב לאחר מותו של יצחק בעוד נ"ז שנים בכדי שלא לצער את אביו, אך רבקה הזדרזה לשלוח את יעקב לגלות חרן מיד לאחר קבלת הברכות, ע"מ שיעקב יגשים את התכנית האלהית של סבל הגלות, ובכך הוא ישמש מופת לזרעו עד אחרית הימים. לפיכך רבקה הסתירה מיצחק ויעקב את התכנית האלהית שיעדה ליעקב סבל בגלות.
מן האמור לעיל נראה לכאורה כי קשר הזוגיות שבין יצחק ובין רבקה אשתו היה רופף, ומבוסס על תקשורת לקויה בינהם, אולם בהתבוננות מעמיקה ניתן להבחין כי הקשר שבין יצחק ורבקה לא היה קשר זוגי, אלא קשר משולש שקודקודו הוא ה' יתברך. כלומר, התגלותו הישירה של ה' לרבקה בלבד, גרמה לכך שהתקשורת הזוגית שבין רבקה ויצחק תוגבל לצרכי קיום התכנית האלהית העתידית, כפי שנאמר: ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" (בראשית, כ"ה, כ"ג). כלומר, ה' גלה רק לרבקה את עתיד ילדיה ע"מ שלא לפגום באושרו של יצחק, וכן נאמר: "ויגד לרבקה את דברי עשו" (רש"י-בראשית, כ"ז, מ"ב), דהיינו, ה' גלה רק לרבקה את מזימת עשו, על כן לא התאפשר לרבקה לגלות ליצחק את דברי ה' אשר נאמרו לאזניה בלבד. לפיכך רבקה בחרה להשפיע על יצחק אע"ה בדרכים עקלקלות, כך שמחד גיסא רבקה לא גלתה ליצחק את העתיד האלהי שהוגד לה, ומאידך גיסא רבקה גרמה לכך שיצחק יבצע את המעשה הנכון מבלי לפגום באהבה, בשמחה ובשלום הבית שהיה קיים בינהם, כפי שנאמר: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (בראשית, כ"ד, ס"ז), ונאמר: "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (בראשית, כ"ו, ח'), ותרגם אונקלוס: "והא יצחק מחייך עם רבקה אתתיה".
וכן מצאנו שהקב"ה הבטיח לאברהם ולשרה את המשכיות זרעם מיצחק, שנאמר: "ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בראשית, י"ז, י"ט), ונאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית, כ"א, י"ב), דהיינו, ליצחק הובטח מה' שיהיו לו בנים למרות עקרותו. לפיכך יצחק התפלל "לנכח אשתו כי עקרה היא" (בראשית, כ"ה, כ"א), דהיינו, מאהבתו את רבקה אמנו יצחק התפלל לה' שהזרע המובטח לו יהיה דוקא מרבקה ולא מאשה אחרת.
ויתרוצצו הבנים בקרבה:
רבקה אמנו התקשתה מאוד בהריונה, שנאמר: "ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'" (בראשית, כ"ה, כ"ב). המדרש מבאר את קשייה של רבקה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה', בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב (ירמיה, א', ה'): 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך', ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב (תהילים, נ"ח, ד'): 'זורו רשעים מרחם'. 'ותאמר אם כן למה זה אנכי', רבי יצחק אמר: מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן: הגיע לכם הצער הזה בימיכם?, אם כך הוא צערו של בנים, והלואי לא עיברתי" (מד"ר, בראשית, פרשה סג). כלומר, המדרש מיחס לרבקה קושי כפול: גם צער רוחני בגין תוצאות לידת בן רשע, וגם קושי גופני של צער ההריון, לפיכך רבקה הלכה "לבית מדרשו של שם, שיגיד לה מה יהיה בסופה" (רש"י). נראה לכאורה כי התנהגותה של רבקה אמנו מעוררת מספר שאלות: ראשית, הלא טבעו של האדם ניכר רק לאחר שהוא גדל ובוחר בדרכו מתוך בחירה חופשית, כפי שכתב הרש"י: "ויגדלו הנערים ויהי עשו', כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת אלילים" (בראשית, כ"ה, כ"ז), א"כ כיצד רבקה הבחינה שברחמה גדלים צדיק ורשע?, וכי לא ניתנה לבניה זכות הבחירה החופשית אלא גורלם נחרץ מראש? שנית, וכי בגין צער העבור רבקה אמנו ע"ה אמרה: "והלואי לא עיברתי"?!, וזאת לאחר שהיא התפללה לזרע וה' ריפאה מעקרותה?, שלישית, מדוע רבקה לא פנתה ליצחק אע"ה שיתפלל בעבורה או שיסביר לה את פשר צערה, אלא פנתה לנשים נכריות ולאחר מכן פנתה לשם בן נח?, רביעית, מדוע רבקה היתה "עוברת על בתי עבודת כוכבים" הרי אסור לעבור לפני פתחי "בית עבודת כוכבים" (שו"ע, יו"ד, קמ"ב, י)?.
נלענ"ד להשיב כי התורה דייקה לומר: "ויתרצצו הבנים בקרבה", דהיינו, ברוח הקודש שבתוך מחשבותיה של רבקה התרוצצו מחשבות על טיבו של עוברה, לפיכך כשרבקה היתה עוברת על יד בתי עכו"ם היא חששה בלבה שעוברה יצא רשע כבתואל ולבן בני משפחתה, וכשהיא היתה עוברת על יד פתחו של בית מדרש היא התפללה בלבה שעוברה יצא צדיק כאברהם ויצחק אביו. כלומר, רבקה חששה שברחמה קיים רק עובר אחד שעתיד לצאת חציו כעכו"ם וחציו כצדיק, לפיכך אמרה רבקה לנשות העכו"ם: "אם כן למה זה אנכי", דהיינו, אם אני עתידה ללדת בן שחציו רשע "והלואי לא עיברתי" אלא עדיף היה לי להשאר עקרה. כלומר, רבקה נטלה על עצמה גם את אומנותה של שרה לגייר את נשות העכו"ם, לפיכך רבקה עברה ע"י פתחיהם בכדי לגיירם, ואף שחה עמהם בעניני נשים ע"מ ללמדם את כללי היהדות ואת ציפיותיה של האם היהודיה גם מבנה אשר ברחמה. אולם כדי לודא מה יהיה בסופה של התעלומה, רבקה לא פנתה לרופא ואף לא פנתה ליצחק אע"ה ע"מ שלא לצערו, אלא רבקה אמנו פנתה "לבית מדרשו של שם" שהיה "כהן לאל עליון" (בראשית, י"ד, י"ח), משום ש"תפלתן של צבור אינה חוזרת לעולם ריקם" (מד"ר, דברים, פרשה ב), ונאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי, ב', ז'). לפיכך רבקה לא פנתה בענין זה ליצחק אע"ה, ביודעה כי מדתו של יצחק היא מדת הדין שעיקרה הוא ביטול מוחלט של הרצון האנושי כלפי הרצון האלהי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעקדתו של יצחק. וכן מצאנו ששם בן נח לא פתר לרבקה את בעיתה אלא אף הקשה עליה יותר, שנאמר: ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" (בראשית, כ"ה, כ"ג), דהיינו, שם בקש מרבקה לשמור בסוד את עתיד ילדיה, ואף גלה לאזניה בלבד כי היא עתידה ללדת שני בנים שבסופם האחד יהיה רשע והשני יהיה צדיק מבחירתם החופשית. החל מרגע הגילוי הזה חדלו להתרוצץ במחשבותיה של רבקה המחשבות על טיב עוברה, משום שרבקה קבלה עליה את דין ההשגחה העליונה לפיו: גם הולדת עשו היא בבחינת תועלת ליעקב, כפי שנאמר: "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל" (שופטים, ג', א'). כלומר, רבקה קבלה את הרצון האלהי בהכנעה רק לאחר התמודדותה עם הדין האלהי, על כן רבקה ילדה את עשו ויעקב במלאת תשעה חדשים להריונה (רש"י- בראשית, כ"ה, כ"ד), ובנוסף לכך היא נאלצה לשמור על סוד עתיד בניה אפילו מיצחק בעלה. וכן מצאנו שרבקה הערימה על יצחק על מנת שיעקב בנה הצדיק יזכה בברכותיו, וכשיעקב זכה בברכות הוברר ליצחק בדיעבד כי זהו הרצון האלהי, שנאמר: "גם ברוך יהיה" (בראשית, כ"ז, ל"ג). נמצאנו למדים מכאן כי דרכו של יצחק בעוה"ז היתה: קבלת הרצון האלהי מתוך התבטלות אישית וללא כל נסיון לשנותו, ולעומת זאת דרכה של רבקה היתה: קבלת הרצון האלהי לאחר נסיון רוחני לגרום לשיפורו.
מטעמי יצחק:
פרשת תולדות מציירת את דמותו של יצחק אע"ה כאיש אשר מתאוה לתענוגות העוה"ז, כפי שנאמר: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (בראשית, כ"ה, כ"ח), ותרגם אונקלוס: "ורחם יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל", דהיינו, יצחק אהב את עשו הרשע רק משום שעשו היה מאכילו מן הצייד אשר הוא צד. בנוסף לכך נאמר: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בראשית, כ"ז, ד'), ובתגובה לכך ציוותה רבקה על יעקב: "וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב" (בראשית, כ"ז, ט'), ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו" (בראשית, כ"ז, י"ד), ופירש הרש"י: "והאחד עשה מטעמים כאשר אהב, כי טעם הגדי כטעם הצבי". יתרה מזאת, נאמר: "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (בראשית, כ"ו, ח'), ופירש הרש"י: "שראהו משמש מטתו". לאור האמור לעיל נשאלת השאלה: וכי יצחק אע"ה "שנתקדש בהר המוריה והיה עולה תמימה" (רש"י-בראשית, כ"ה, כ"ו) היה בעל תאוות העוה"ז כביכול?.
אלא נלענ"ד להשיב שיצחק אע"ה לא התנזר מתענוגות העוה"ז אלא קדשם, דהיינו, ליצחק לא חסר עושר, שנאמר: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה" (בראשית, כ"ו, י"ד), וכן מצאנו שיצחק כתב לרבקה "בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום" (רש"י- כ"ז, ט'), לפיכך אכילת יצחק מציד עשו נבעה מן הצורך של יצחק לקדש את ציד עשו בנו ולחנכו במצות כיבוד תלמידי חכמים, וכן מצאנו שעשו התחזה לצדיק ע"מ שלא להעציב את אביו. בדרך זו יצחק רצה להפיץ את קרן האור שבתוככי עשו, ולגרום בכך לאחווה ולשותפות עתידית בין עשו לבין יעקב שהיה "איש תם ישב אהלים" (בראשית, כ"ה, כ"ז), כפי שמובא בגמ': "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים" (כתובות, קלה:), ונאמר בגמ':"כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין" (ברכות, י:), על כן יצחק אהב את עשו בגין היותו מכבד ת"ח מרכושו.
וכן הוא הדבר גם לגבי אכילת יצחק את מטעמי הבשר "כאשר אהב", דהיינו, יצחק אע"ה התכוון שתהיה אכילתו לצורך חיזוק גופו ובכדי להיות בשמחה בעת קיום המצוות, לפי "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (שבת, לב:), וכן מובא בגמ': "תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך', ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (פסחים, קט.). וכן פסק הרמב"ם (דעות, פ"ה, י): "דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל. צוו חכמים ואמרו: לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו, וילבש כראוי לו, ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו". וכן מצאנו שבטרם ברכת יצחק את עשו נאמר: "ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת" (בראשית, כ"ז, כ"ה). כלומר, יצחק אשר היה בדרגה רוחנית עליונה רצה לברך את עשו בברכות גשמיות של מטעמי העוה"ז כפי מעשיו של עשו, וזאת רק לאחר השמחה של אכילת מטעמי עשו. לעומת זאת יצחק רצה לברך את יעקב בברכות הרוחניות של מטעמי העוה"ב כפי מעשיו, על כן יצחק בקש מעשו שיצוד לו ציד ויעשה לו מטעמים כאשר אהב לפני שהוא יברכהו, ואילו מיעקב לא בקש יצחק אע"ה דברי מאכל, משום שכאשר היה ליצחק צורך הלכתי באכילה יעקב בישל לו מיוזמתו, וכן מובא ברש"י: "בישל יעקב עדשים להברות את (יצחק) האבל, ולמה עדשים? שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם" (רש"י- בראשית, כ"ה, ל'). וכן מצאנו שעשו השתמש באכילה לצורך גופו בלבד בניגוד לדרכו של יצחק אביו, שנאמר: "ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום", והרש"י פירש: "הלעיטני', אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו. 'מן האדם האדם' עדשים אדומות, ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קצר הקב"ה ה' שנים משנותיו, שיצחק חי ק"פ שנה וזה קע"ה שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל ולמה עדשים?, שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם" (רש"י- בראשית, כ"ה, ל'). כלומר, לא די בכך שעשו גרם למותו המוקדם של אברהם אע"ה, אלא שעשו הרשע לא חפץ אפילו בקשר עין עם העדשים אשר הם נועדו ליצחק האבל על אברהם אע"ה, משום שהעדשים נועדו לרמוז לאבלים שגלגל חוזר בעולם, לפיכך עשו ביקש להאכילו בהלעטה כגמל ולא כאדם, מתוך זלזולו באבל על אברהם סבו. לפיכך יעקב אע"ה ניצל את תאוות האכילה של עשו הרשע ע"מ לקנות ממנו את הבכורה שאינה ראויה לרשע, משום שהבכורה מזכה את האדם גם בקדושת פטר רחם, ואף בזכות להקריב קרבנות וגם לזכות קבלת ירושה כפולה.
לעומת זאת יצחק אע"ה שזכה לנשמת העוה"ב לא היה לו כל צורך להשתמש בעצת המשנה: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל" (אבות, פ"ו, ד), משום שיצחק אע"ה ידע לשלב את "שתי השולחנות" (ברכות, ה:) שזכה בהם ע"י כך שהשתמש בתענוגות העוה"ז ע"מ להעלותם לדרגת קדושה, אולם אבימלך מלך פלשתים פירש את התנהגותו זו של יצחק שלא כראוי, לפיכך נאמר: "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון", פירש הרש"י: "שראהו משמש מטתו" (בראשית, כ"ו, ח'), דהיינו, "שסגר החלון ומכח זה הבין אבימלך" (שפתי חכמים, בראשית, כ"ו, אות ק) שיצחק משמש מטתו ביום. כלומר, יצחק נראה בעיני אבימלך כבעל תאוות גשמיות כמותו, לפיכך אבימלך קנא ביצחק משום שיצחק היה בעל דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים, על כן אבימלך גרש את יצחק מארצו, שנאמר: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (בראשית, כ"ו, ט"ז). כלומר, אבימלך בליצנותו (מד"ר, בראשית, פרשה כ) לא העלה בדעתו כי יצחק מקדש את רכושו ונהנה ממנו לצורך התעלות בקדושה, כפי שמובא במדרש: "כי לאדם שטוב לפניו' זה יצחק 'נתן חכמה ודעת ושמחה', 'ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס' זה אבימלך, ולמי נאמר 'לתת לטוב לפני האלהים'?, זה יצחק, שנאמר (בראשית, כ"ו): 'ויזרע יצחק בארץ ההיא" (מד"ר, קהלת, פרשה ב). כלומר, מעשיו של יצחק היו טובים בעיני ה' משום שיצחק נשא אשה הוגנת לו וקדש את "עצמו בשעת תשמיש" (נדה, עא.), שנאמר: ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (בראשית, כ"ד, ס"ז), ונאמר: "בקחתו את רבקה... לו לאשה" (בראשית, כ"ה, כ'), דהיינו, יצחק לקח את רבקה לעצמו ואהב אותה מבלי להתחשב בדעתם של אחרים, לפיכך יצחק העלה גם את הנאת תשמיש המטה לדרגת קדושה.
וכן מובא בגמ': "שלשה אין נכנסין לגוף והגוף נהנה מהן, אלו הן: רחיצה, וסיכה, ותשמיש... שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול, ומראה, וריח. שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים" (ברכות, נז:). לפיכך יצחק אע"ה השתמש בתענוגות אלה לצורכי ההתעלות בקדושה, דהיינו, יצחק לא התנזר מתענוגות העוה"ז אלא קדשם בשמחה והעלה אותם לדרגת קדושה, ובכך יישם יצחק את כוונת האל בקריאת "שמו יצחק" (בראשית, י"ז, י"ט). כלומר, כל הנהגות חייו של יצחק היו מקושרים לצחוק האלהי, וכן אמר דוד: "ושבועתו לישחק" (תהלים, ק"ה, ט') מלשון משחק, כאמור: "אז ימלא שחק פינו" (תהלים, קכ"ו, ב'). לפיכך יצחק זכה לאמונו של הקב"ה כבר בחייו, כמובא במדרש: "אמר רשב"י: אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן, שנאמר (תהלים, ט"ז): 'לקדושים אשר בארץ המה' וגו', אימתי הן קדושים? כשהן קבורים בארץ, שכל זמן שהן חיין אין הקב"ה מייחד שמו עליהן. כל כך למה?, שאין הקב"ה מאמין בהן שלא יטעה אותן היצר הרע, וכיון שמתים הקב"ה מיחד שמו עליהן, והרי מצינו שיחד הקב"ה שמו על יצחק הצדיק בחייו? שכן הוא אומר ליעקב (בראשית, כ"ה): 'אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק', רבי ברכיה ורבנן, רבנן אמרי: רואה את אפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח". וכן מצאנו שמתוך אהבת ה' את יצחק אע"ה ה' האריך את שנות חייו אף יותר מאברהם ויעקב.
נמצאנו למדים מכאן שאף מעשיהם של הצדיקים הנראים תמוהים לכאורה צריכים לימוד, כמובא בגמ': "אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה (נכדו של חוני המעגל היה), כי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא (כשהיתה עצירת גשמים היו שולחים אליו חכמים שיבקשו ממנו להתפלל על הגשמים והיה מתפלל ויורדים גשמים). זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא (פעם אחת היו צריך העולם לגשם, שלחו אליו חכמים זוג רבנים שיבקש רחמים וירד גשם)... כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה כי מיקשטא (כשהגיע לעיר, אשתו יצאה לקראתו מקושטת, התפלאו על כך הרבנים לפי שלא היה זה דרך ארץ)... אמר לה לדביתהו: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא לנפשין (אמר לאשתו: אני יודע שבאו החכמים לבקש ממני להתפלל על הגשם, על כן בואי ונעלה לגג להתפלל, ואולי נענה מהשמים מיד, ולא יצטרכו לבקש ממני שוב להתפלל ובכך לא נבוא לידי גאוה). סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו (עלו לגג, התפללו כל אחד מזוית אחרת, והעננים התחילו להגיע מהכיוון של אשתו תחילה)... אמרו ליה (שליחי רבנן):... לימא לן מר הני מילי דתמיה לן (הסבר לנו את הענין התמוה לנו): מאי טעמא כי מטא מר למתא, נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא (מדוע אשתך יצאה מקושטת)?, אמר להו: כדי שלא אתן עיני באישה אחרת" (תענית, כג:). כלומר, לעיתים נראה כי הנהגת הצדיק ואשתו מנוגדת לצניעות המתבקשת ממדרגתם, לפיכך הליצנים כאבימלך מתלוצצים על כך, ואלו החכמים כשלוחי רבנן מתעניינים לדעת את הסיבה לדבר ואף מחכימים מדרכיו של הצדיק.
ברכות יצחק:
יצחק אע"ה רצה לברך את עשו בכורו משום שעשו כבר בהיותו בגיל חמש עשרה נקם את נקמת אברהם אע"ה מנמרוד והרגו, דהיינו, עשו היה אדם מציאותי, שנאמר: "איש ידע ציד איש שדה" (בראשית, כ"ה, כ"ז), ואונקלוס תרגם: "גבר נחשירכן גבר נפק לחקלא", כאשר באתו זמן יעקב היה איש רוחני, שנאמר: "איש תם יושב אהלים", ואונקלוס תרגם: "גבר שלים משמש בית אולפנא". לפיכך יצחק רצה לרתום את כוחותיו של עשו בנו הבכור לתקן את העולם במלכות שדי במדת הדין, דהיינו, "לעשות נקמה בגוים" (תהלים, קמ"ט, ז') בדרך הטבע. אולם רבקה אמנו הוכיחה ליצחק במעשים את טעותו בהעדפת אלימותו של עשו בנם הגדול, שנאמר: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן" (בראשית, כ"ז, ט"ו), ומובא במדרש: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות' מה שחמד מנמרוד והרגו" (מד"ר, בראשית, סה), דהיינו, למרות שעשו ויעקב היו בני ס"ג שנים, התורה הגדירה פעמיים את עשו כ"בנה הגדול" ואת יעקב כ"בנה הקטן" (בראשית, כ"ז - ט"ו, מ"ב) של רבקה, על אף העובדה שעשו ויעקב היו תאומים וההפרש בינהם היה כרבע שעה בלבד, ואף על פי שנאמר: "ויבז עשו את הבכרה" (בראשית, כ"ה, ל"ד). אלא שהדגשת התורה את עובדת לידתו של עשו קודם ליעקב, משמשת את הרקע להוכחת רבקה את יצחק כי הולדתו של עשו כרבע שעה לפני יעקב אינה מקנה לו זכויות יתר, אלא ישנה חשיבות אחרת לזמן בחיי האדם בעוה"ז, וכן מובא במשנה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (אבות, פ"ד, י"ז). וכן מצאנו שרבקה הלבישה את יעקב את בגדי עשו החמודות, בכדי להוכיח ליצחק כי "טובה חכמה מגבורה" (קהלת, ט', ט"ז), דהיינו, ניתן לנצח את הרשעים בתחכום ובעורמה מבלי להרוג ולהרשיע כמותם. לפיכך כשנודע ליצחק כי יעקב התם יושב האהלים הערים על כוחניותו של עשו ונצחו בעזרת תחכום של "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית, כ"ז, כ"ב), יצחק אמר: "גם ברוך יהיה" (בראשית, כ"ז, ל"ג) משום ש"על אחוך בחכמתא" (אונקלוס-בראשית, כ"ז, ל"ה). כלומר, בסופו של דבר יצחק העדיף את הנהגתו הרוחנית של יעקב על פני התנהגותו הכוחנית של עשו, על כן יצחק אע"ה הכפיל ליעקב את ברכותיו. וכן מצאנו שכאשר עשו דרש מיצחק שהוא יברך גם אותו, עשו צעק "צעקה גדולה ומרה עד מאד" (בראשית, כ"ז, ל"ד), בתגובה לכך יצחק אע"ה השיבו במידת הדין: "הן גביר שמתיו לך... ולכה אפוא מה אעשה בני" (בראשית, כ"ז, ל"ז). אולם כאשר עשו הרשע נקט בדרך של "וישא עשו קולו ויבך" (בראשית, כ"ז, ל"ח), באותה שעה הוא הצליח לסחוט ברכה ללא כל תנאי אף ממדת הדין של יצחק, שנאמר: "ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל" (בראשית, כ"ז, ל"ט). כלומר, "שערי דמעה לא ננעלו" (ברכות, לב:) אף בפני עשו הרשע, ומכל שכן ששערי דמעה פתוחים לקבל את בקשותיהם של עם ישראל בכל הדורות.
וכן מובא בזוה"ק: "רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא אמר לרבי אלעזר: כלום שמעת מאביך אמאי לא אתקיימו ברכאן דברכיה יצחק ליעקב, ואינון ברכאן דבריך יצחק לעשו אתקיימו כלהו?!, אמר ליה: כל אינון ברכאן מתקיימי וברכאן אחרנין דברכיה קודשא בריך הוא ליעקב, אבל מיד יעקב נטל לעילא ועשו נטיל לתתא, לבתר כד יקום מלכא משיחא יטול יעקב לעילא ותתא, ויתאביד עשו מכלא ולא יהא ליה חולקא ואחסנא ודוכרנא בעלמא" (בראשית, קמג:). כלומר, יצחק ברך את עשו בשפע גשמי בכדי שהשפע של עשו ישרת גם את יעקב בעוה"ז, שנאמר: "ואת אחיך תעבד" (בראשית, כ"ז, מ'), וכן מובא בגמ': "פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק, נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס" (ברכות, לג:). "אף אמר להם (למלכות רומי) הקב"ה: במאי עסקתם?, אומרים לפניו רבש"ע, הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם!, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא... מיד יצאו בפחי נפש" (ע"ז, ב:).
משל למה הדבר דומה: לשני עניים האחד בוגר והשני צעיר שהיו מהלכים בדרך, ולפתע ראו קרני אור בוקעים מן האדמה. מיד שניהם חפרו סביב קרני האור ומצאו שני זכוכיות מנצנצות, כל אחד מהם נטל שבר זכוכית אחת ושניהם הלכו לשאול את הצורף אם יש להם ערך כל שהוא. אמר להם הצורף: בידכם יהלום יקר ערך הגנוב מגנזי המלך, והזעיק את המשטרה. בדק האחראי על גנזי המלך את היהלומים, ואמר: אין הם שייכות לגנזי המלך, ואף מימי לא ראיתי אבני חן יפות מהן, לפיכך ראויות אבנים אלה להיות מונחות בכתרו של המלך בכל מחיר. מיד הובהלו שני העניים אל המלך כשביד כל אחד מהם היהלום שמצא, פנה אליהם המלך ושאלם: בכמה תמכרו לי את היהלומים שבידכם?, אמר העני הבוגר: ברצוני לקבל בעבורה אלף זהובים. מיד שקל המלך לידיו אלף זהובים כבקשתו, ונטל מידיו את יהלום ושילחו מארמונו. פנה המלך לעני הצעיר ושאלו: בכמה אתה מוכר לי את היהלום שברשותך?, ענה לו העני הצעיר: אדוני המלך, עני אני ואין אני בקיא בשווים של אבנים טובות, לפיכך אני סומך על המלך שיתן לי את השווי האמתי של היהלום שבידי. בתגובה לכך המלך אמר: תנו לו בתים וקרקעות מניבים בשווי מאה אלף דינרי זהב, ובנוסף לכך שלמו לו משכורת חדשית בסך מאה דינרי זהב לכל ימי חייו. הנמשל הוא לעשו הבוגר אשר קבל את הברכות המצומצמות של העוה"ז, ואילו יעקב הצעיר קבל גם ברכות מצומצמות בעוה"ז וגם את הברכות האינסופיות של העוה"ב. וכן מצאנו שיצחק אהב את עשו "כי ציד בפיו", דהיינו, משום שדרישותיו של עשו היו מצומצמות רק להנאות המזדמנות של העוה"ז, לפיכך יצחק הסיק כי הרשע הוא זמני ועתיד לחלוף מן העולם מאליו. לעומת זאת "ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית, כ"ה, כ"ח), דהיינו, אהבה המתמשכת לנצח, משום שיעקב היה "יושב אהלים" המצפה לשכרו בעוה"ב.
נמצאנו למדים כי יעקב אע"ה קבל את ברכותיו ע"פ דין, בעזרתה של רבקה אע"ה שדאגה להגשים בחוכמתה את התכנית האלהית אשר גילתה לה בטרם לידת עשו ויעקב, כי למרות שיעקב יוולד שני, ואף על פי שהוא יהיה איש תם, בכל זאת: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית, כ"ה, כ"ג), כפי שתרגם יונתן בן עוזיאל: "ואמר ה' לה תרין עממין במעייכי, ותרין מלכון ממעייכי יתפרשון, ומלכו ממלכו ייהי אלים, ורבא יהוי משתעביד לזעירא אם בנוי דזעירא נטרין פקודיא דאוריתא". כלומר, בעת שכלל ישראל ישמרו את התורה ומצוותיה בני עשו יהיו משועבדים להם גם בעוה"ז, אך אם ישראל יעזבו את התורה אז "רב יעבוד צעיר", דהיינו, ישראל יהיו משועבדים זמן רב לעשו עד שתבוא גאולתם בעתיד לבא, ואז שוב "רב יעבוד צעיר", דהיינו, למרות שעשו יהיה גדול וחזק מישראל עתיד הוא לעבוד את ישראל הצעיר ממנו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי יצחק אבינו היה אדם שלם: בעל שם אחד, אשה אחת וארץ אחת, הנוהג במידת הדין כמנהג האדם המושלם של העתיד לבוא. כלומר, למרות מדרגתו המיוחדת של יצחק אבינו אשר נשמתו היתה שייכת לעולם הבא, יצחק הנהיג את חייו האישיים ככל האדם. על כן מחד גיסא יצחק אע"ה הגיע למדרגה רוחנית גבוהה יותר מאברהם, ואף חידש את מדרגתה המיוחדת של התפילה הבאה מכוחה של מדת הדין, ומאידך גיסא יצחק אע"ה לא התנזר מתענוגות העוה"ז אלא העלאם לדרגת קדושה. וכן מצאנו שזוגיותם של יצחק ורבקה גרמה להגשמת הרצון האלהי העתידי לפיו "ורב יעבוד צעיר", וכן נאמר: "כי איד עשו הבאתי עליו עת פקדתיו. כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו ונחבה לא יוכל שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו" (ירמיה, מ"ט, ח', י'), ונאמר: "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה, א', כ"א). וכן מצאנו שעקדת יצחק אבינו משמשת לכלל דורות ישראל כבטחון לסליחה ולכפרה בר"ה, ואף בעתיד לבוא יצחק אע"ה עתיד להיות סניגורם של כלל עם ישראל, כמובא בגמ': "אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו, פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר: כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך. פתחו (ישראל) ואמרו: 'כי אתה אבינו'. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו (הראה באצבעו כלפי מעלה), מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: 'אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".
יה"ר שזכות צדיקותו של יצחק אע"ה תעמוד לנו בתפילותינו ותצדקנו בדיננו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא, כ"ו, מ"ב), "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיה, ס"ג, ט"ז).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

אודות הכותב:
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, ואשר תקראו

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il