מאמרים - סיפור דמיוני מהעתיד, איך התגליתי בגיל 76 כאמן חשוב הדפסה מאתר מאמרים

סיפור דמיוני מהעתיד, איך התגליתי בגיל 76 כאמן חשוב

נכתב על ידי ישראל הרצל

[ הדפסת המאמר ]

 


בשנת 2025 מתפרסמת בעיתון הארץ הכתבה הבאה:  איש היי-טק עד גיל 55, כבר התייאש בגיל 71, מהאפשרות שתהיה לו קריירה אמנותית משגשגת.                                                                  


כל זה השתנה לפני שנתיים בזכות בני הזוג רובל ממיאמי, פטרונים גדולים של אמנות עכשווית. בחודש שעבר ראיתי עבודת קולאז' של האמן. קולאז' זה הינו מחווה לאמנית תמרה דה למפיקה, אמנית פולניה לא כל כך מוכרת בקהל הרחב, שהוא אוהב. סגנונה הייחודי,  מקרין נשיות ומיניות. סגנונה מושפע  רבות מהקוביזם ומסגנונו של מוריס דני.


זו אחת העבודות היפות ביותר שראיתי לאחרונה. ציור קולאז' מיוחד במינו. "מחווה לתמרה דה למפיקה" הוא שמה של היצירה, יצירה שאי אפשר לתייג ולקטלג. יש בעבודה נשיות שורשית והתכוונות רגשית עמוקה. פרשנות אמנותית מודרניסטית מעניקה לקולאז' אופי ביקורתי כלפי המציאות, כיוון שהוא מאלץ את הצופה להתמודד עם חלקים שונים שמונחים זה לצד זה, והם אשלייתיים ומציאותיים בו-זמנית. עם חלקים באותו זמן. הקולאז' שראיתי הינו עולם קסום ומופלא של מרקמים ניגודיים המתחברים איכשהו למציאות חדשה.              


כמה מילים על אמנות הקולאז': הקולאז' הוא מדיה אמנותית המרכיבה ומחברת אלמנטים שונים ליצירת תמונה דו-ממדית. בדומה לציור רגיל, המבע האמנותי מבוטא באמצעות צבע, צורה וקומפוזיציה. עוד דבר המיוחד באמנות קולאז' הוא שככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!


בנוסף לכל האיכויות האלה יש מאחורי העבודה גם סיפור מרתק על אמן נהדר שבגיל 76 זוכה בפעם הראשונה שהעולם מתרשם מעבודותיו. לפני 6 שנים, כשהיה בן 70, האמן אמר לזוגתו עליזה: "אני חושב שיגלו אותו רק אחרי מותו. כל השנים האלה, את המוזה שלי, מעירה ומתקנת את עבודותי, כל הכבוד על התקווה שאת נותנת לי".                             למרבה השמחה הוא טעה. הגילוי שלו היה מאוחר מאוד — אחרי כעשרים שנה של יצירה — אבל הוא התרחש עוד בחייו. בני הזוג רובל ממיאמי היו הזוג שחולל את התהליך. לפני כמה שנים הזוג נתקל  בברושורים על עבודות הקולאז' שלו וספר ה"תמנון" שהאמן הוציא ב–50 עותקים. הם שלחו לאמן מייל ושאלו אם יש לו עבודות נוספות.


הדיאלוג בין בני הזוג רובל לבין האמן הוביל להדפסתו של  ספר ה"תמנון" במהדורה מחודשת, שהפליאה חובבי אמנות שלא היו מודעים לקיומו של האמן.


אוצרים ואמנים בולטים, הביעו את התפעלותם, וטענו שאמנותו של הרצל ממחישה את היכולת המיוחסת לאמנות לרפא ולאחד אותנו. זה חיבוק בצורה של קולאז'. "אם אתם מרגישים לחוצים, מפוחדים או עצובים, תסתכלו בסדרת עבודות הקולאז' פעם אחר פעם אחר פעם, וכל פעם תגלו פרטים חדשים".


"עבודות נחתכות כל הזמן, הן בעולם הממשי?חומרי והן בעולם הדיגיטלי, ומועברות למקום אחר שם הן מודבקות בדרך זו או אחרת. מגן ילדים ועד סטודיאות לעיצוב, מאפליקציות מחשב זמינות לכל, ועד חדרי עריכה לסאונד או קולנוע, כולם חותכים ומדביקים." ציטוט מתוך ביקורת של גלעד מלצר על תערוכת אמני קולאז' שהייתה בישראל.


השיח שהתהווה סביבו בארה"ב ובאירופה, הביא ליצירת  הסרט התיעודי Collage Art Fantasies, שגולל את סיפור חייו ויצירתו של הרצל והתמקד בנוסף לאמנות בזהותו ובקריירה השנייה בחייו.


 


כמו בן משפחתו בנימין זאב הרצל


האמן נולד ב–1949 בתל אביב להורים ממוצא הונגרי ולטבי. המשיכה שלו לאמנות התחילה מאוחר רק תוך כדי עבודתו בחברות היי טק.


בזמן הלימודים בטכניון בחיפה, החל רומן עם אשתו לעתיד דגניה, שלוש שנים לאחר מכן התחתן עם חברתו דגניה. "זה החזיק מעמד 30 שנה".                     בראיון לכתבה זו התפתחה שיחה ארוכה בה הרצל מספר על חייו בגוף ראשון:


"אדבר בהמשך על המשברים שעברו עלי, ועל המהפכים שעברתי. חיי לא היו שגרתיים כלל וכלל. אני אמן שהציג תערוכות יחיד בארץ ובאירופה.                         


אתחיל את סיפור חיי בתקציר המסופר בהומור אך גם בפרוזה. אני מהנדס שלמד בטכניון והמשיך לתואר שני באוניברסיטת ת"א, ביחד למדתי 16 שנות לימוד, אך כשאני תוקע מסמר יש להרוס את הקיר. אני בעל מסטר במנהל עסקים, אך עד היום לא הבנתי מאיפה צומח האוברדרפט בחשבון הבנק שלי כל חודש.


אני נצר למשפחת תיאודור הרצל מצד אבי, בעל עץ משפחה של ארבע דורות, התלוי בכניסה לדירתי, מוזמן לטכס השנתי לזכר הרצל בהר הרצל בירושלים,  אך לא הוזמנתי לבאזל לחגיגות היובל לקונגרס הציוני הראשון.        אני נצר למשפחת גרדינגר מצד אמי, ואני גאה בשלט עם שם סב סבתי קלמן גרדינגר, התלוי בשערי המדרשה לאמנות "קלמניה" השייכת למכללת בית ברל.


אני נטול כשרון ספרותי לחלוטין ועל כך יעידו ציוני הנמוכים בחיבור ובספרות בבית הספר העממי, ולמרות זאת לא התביישתי לכתוב במשך למעלה משנתיים טור חודשי אישי בשם "ניהול עולמי" בירחון "סטטוס" היוקרתי, נהניתי מאד מהכתיבה שנתיים. כשהתחלף העורך, העיתונאי רוביק רוזנטל שאהבתי והסתדרתי אתו, והגיע עורך חדש שדרש לשכתב את מאמריי, הפסקתי לכתוב ב"סטטוס".  התחלתי אחרי חודשיים לכתוב טור דו שבועי מקצועי בשם "רשתות היום ומחר" בעיתון "אנשים ומחשבים" רק לשם העניין שבדבר.                                                                                                        לדעתי אני חסר כשרון ציור, אך אחרים חושבים אחרת והצגתי מספר תערוכות, ומיד אספר על כך בהרחבה. אני אנין טעם, בעל עיטור כבוד של המסדר הצרפתי "אבירי הגריל", אך בקושי הצלחתי להכין חביתה לילדי, כשגרו בדירתי. מארגון המהנדסים האמריקאי העולמי קבלתי את תואר המומחיות הגבוה ביותר - תואר עמית, והייתי מנהל בכיר בחברות היי-טק שונות, אך מעולם לא הצלחתי להחליף גוף חימום בדוד שהתקלקל בדירתי. 


   עברתי בחיי משברים לא פשוטים, גיליתי שאחד מילדי סובל מפיגור קשה, חליתי במחלה קשה, התגרשתי, פוטרתי בגיל חמישים וחמש מעבודתי, אך הצלחתי בעבודה עצמית קשה לחזור להיות אדם אופטימי המרגיש שהוא חי חיים מלאים ובעלי משמעות.    כיום אני בשנות השבעים, אמן רב תחומי, צייר, צלם, מרצה ומשורר. חבר באיגוד האמנים הפלסטיים בישראל. 


סדרת עבודות אחת הייתה מחווה למנהיגי מדינת ישראל. אני מנסה להתחבר לנשמות שלהם, ובעזרת משיחות מכחול וצבעים מדמיין איך הם היו רוצים שיציירו אותם. אני מקדיש לכך את מלוא האנרגיה היצירתית שלי, את ההשראה והתלהבות בעבודתי האמנותית, המשקפת את עולמי הפנימי.                                                           


הצגתי שש תערוכות יחיד בגלריות ביפו, קיסריה, ירושלים וכ"ס.  הקמתי שתי קבוצות אמנים שאני הייתי מנהיגם. פרסמתי שלושה ספרי אמנות. בין הספרים את "אמנות דיגיטלית בעולם ובישראל" ואת "ספר התמנון".     כשהייתי בן 71 החלטתי שתי החלטות חשובות.                                                              


אחת – לכתוב על "סיפור חיי" באתר האהוב עלי "מאמרים". והשנייה – להכין סדרת עבודות על החיים שלי לתערוכה שאעשה בעתיד, וללוות את המאמר "סיפור חיי" במצגת של חלק מהעבודות שיוצגו בתערוכה הכתבה והמצגת הושלמו תוך חודשיים, ואני מחכה להצגת התערוכה.


אחת מתערוכתי "האמן מצייר את הרצל" נשלחה לתצוגות בוינה, ג'נבה ובאזל, מטעם משרד החוץ.   באזל השתתפו בתערוכה האמנים: שי יחזקאלי, יעל בר טנא, בועז ערד ז"ל ואנוכי.


שירים אני כותב ברגעי מצוקה גדולים. רגעי המצוקה גם מוצאים ביטוי בעבודות שלי.


החלום הגדול שלי הוא להציג באחת משלוש המגה–גלריות בעולם: גאגוזיאן, דיוויד צווירנר או פייס." סוף הראיון לכתבה.


בזמן אמת סדרת עבודותיו נתקלה בהתעלמות מוחלטת. זה לא הפתיע את האמן. "אף פעם לא רציתי תהילה. מה שרציתי היה לחלוק את האמנות שלי עם העולם, כמו בן משפחתי בנימין זאב הרצל וכמוהו לא אבדתי את התקווה. בסוף שנות השישים שלי כבר לא ציפיתי ליותר", אמר. כיום, באמצע שנות השבעים לחייו, השאיפה שלו מתממשת סוף סוף: חובבי מאמנות בכל העולם מתפעלים ממנו ושואבים ממנו השראה.


 


הצעירים פתוחים יותר


בסרט התיעודי עליו האמן אומר שבני דורו לא הבינו את האמנות שלו ואת המטען שנקשר בה, ואילו אנשים צעירים יותר — "כמוכם", אומר הרצל ומצביע על הצעירים שמלווים אותו  בסרט — "פתוחים הרבה יותר לאמנות הדיגיטלית."


ב–2011 פגש את האמנית עליזה מרום, שאיתה הוא חי כיום. יש שלושה ילדים  וששה נכדים, שהוא משוגע עליהם.


האמן אומר "כשאתה כמעט בן 76 אתה כמעט, אתה כבר לא זוכר כמעט שום דבר, באמת.  אבל אתה יודע שבעשרים שנות אמנות, אתה צריך לצייר את מה שאחרים מציירים בשישים שנה. זו הסיבה שאני עובד במשרה מלאה בימים ובלילות. עד היום ציירתי 1300 עבודות ב-35 סדרות שונות. בשנתיים האחרונות כבר עשיתי כ-60 עבודות קולאז'. תהליך עבודת הקולאז' שלי הינו דו-שלבי ולכן גם הכנת עבודה לוקחת זמן רב.                                        


בשלב הראשון אני יוצר 15 עד 20 עבודות על נושא הקולאז'.בשלב השני אני בוחר את הטובות שביניהן, ומכין את הקולאז' מתוך תשומת לב קפדנית לשיקולי קומפוזיציה, שילוב צבעים, התאמת הגדלים והיחסים בין העבודות. אני מאמין שסדרה זו היא עדיין לא המילה האחרונה שלי באמנות".


הרצל מספר שבתחילת הרומן עם עליזה, שמבוגרת ממנו בכשלוש שנים, היא לא הבינה מדוע הוא שוכח חלק מהאירועים שעברו עליו ושעכשיו, היא מבינה. יכול להיות שהזיכרון של הרצל באמת נחלש, אבל האמנות שלו זוכרת ארועים מהעבר, ומספרת על הארועים בשילוב יפהפה של רגישות, כוח, רכות, וענווה.  הרצל מוסיף "שנה קשה עברה עלינו          ב-2020.  אני מצאתי נחמה במרחב שיצרתי לעצמי בעולם האמנות. אני מייעץ לכולם  למצוא לעצמם מרחב דומה בכול מה שמעניין אותם."


איך זה שמעולם הוא לא זכה בפרס חשוב? יש לו הסבר לזה. "כנראה  שאין לי חוש ליחסי ציבור ופרסום, ככה זה היה כשעבדתי בחברות היי טק כמנהל. ניהלתי את הפרויקט הכי ריווחי בתדיראן. כולם הכירו את הבוס שלי, אך אותי בקושי הכירו. ככה זה גם באמנות. כשאני מצייר, האדם היחיד שאני לא חושב עליו זה אני. אני חושב רק על מה שאני מצייר. אני זוכר כשהצגתי עם אמנים מוכרים בתערוכה בבאזל, הרגשתי שהם גדולים ואני הקטן. תמיד הזדעזעתי שהם רק חושבים איך היצירה תצטלם ותתפרסם. אני רק חשבתי איך היצירה תראה בתערוכה עצמה".


 


 

אודות הכותב:

ישראל הרצל הרצל 73, כ"ס   טלפון: 050-9258355  ------------herzli99@gmail.com----------------------------------- 

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il