מאמרים - רשלנות רפואית בניתוחים פלסטיים הדפסה מאתר מאמרים

רשלנות רפואית בניתוחים פלסטיים

נכתב על ידי אלעד שניר

[ הדפסת המאמר ]

קיימים סיכונים בניתוח פלסטי


מדי שנה מתבצעים בישראל למעלה מ-10,000 ניתוחים פלסטיים. בין הניתוחים הפלסטיים שנפוצים כיום: ניתוחי הגדלת חזה, ניתוחי אף, הזרקות בוטוקס, מילוי קמטים ועוד.


ניתוח פלסטי נחשב לניתוח קל באופן יחסי, אך עדיין ייתכנו בו סיבוכים שונים. בין הסיבוכים הנפוצים: זיהום, דימום, רקמות פגומות, תופעות לוואי של ההרדמה, נזק עצבי, ועוד. ברוב המקרים הסיבוכים עוברים עם הזמן, אך ישנם מקרים בהם נגרם נזק לטווח ארוך ואף לצמיתות.


במידה ויש חשד שהסיבוך התרחש כתוצאה מהתרשלות של המנתח, כדאי לבדוק את האופציה של תביעה בגין רשלנות רפואית.


ניתוח פלסטי נחשב לניתוח 'אלקטיבי'


המונח 'ניתוח אלקטיבי' מתאר ניתוח שאין בו צורך דחוף. לפני שמחליטים על ניתוח אלקטיבי יש לבחון היטב האם מטרת הניתוח מצדיקה באמת את ביצועו, או שביצוע הניתוח גורר סיכונים גבוהים מדי ומוטב לוותר עליו.


ניתוח פלסטי בדרך כלל הינו ניתוח למטרות אסתטיות בלבד, ומשכך הוא נחשב לניתוח אלקטיבי. על המנתח הפלסטי לבחון היטב את השלכות הניתוח לפני שהוא מחליט לבצע אותו.


המטופל חייב להיות מודע לפרטי הניתוח והשלכותיו


הסכמת המטופל הינה תנאי הכרחי לביצוע הניתוח. לשם כך מחתימים את המטופל על טופס מיוחד בו הוא מביע את הסכמתו.


אולם חתימתו של המטופל אינה מהווה כרטיס ביטוח עבור הרופא. במידה והרופא לא הביא לידי המטופל את כל ההשלכות של הניתוח, חתימתו של המטופל לא פוטרת את הרופא מאחריות. במקרה כזה, יתכן שמדובר ברשלנות רפואית שמצדיקה תביעה משפטית.


תביעה בגין רשלנות רפואית בניתוח פלסטי


בכדי לתבוע מנתח פלסטי בגין רשלנות רפואית, צריכים להתקיים 3 תנאים מצטברים:
1. נזק – יש להוכיח שאירע נזק למטופל.
2. רשלנות – יש להוכיח התנהגות רשלנית של המנתח.
3. קשר סיבתי – יש להוכיח שהתנהגותו של המנתח היא זו שגרמה לנזק.


את התנאי הראשון והשלישי ניתן להוכיח על ידי חוות דעת רפואית שתקבע כי אירע נזק למטופל וכי לולא התרשלותו של המנתח היה נמנע הנזק.


אך כיצד ניתן להוכיח שהרופא התרשל [התנאי השני]? הלא הרופא מן הסתם יטען שעשה ככל יכולתו וכי לא התרשל.


התשובה לכך ניתנה בפסיקה על ידי קביעת הכלל: מבחן הרופא הסביר. לפי המבחן, יש לבדוק מהי ההתנהגות 'הסבירה' של רופאים בסיטואציה כזו, ובמידה והמנתח חרג מההתנהגות הסבירה – הרי שהתנהגותו עולה כדי התרשלות.


על מי מוטלת חובת ההוכחה?


חשוב לציין, כי ככלל, נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע, הלא הוא המטופל. הכלל הוא כי 'המוציא מחברו עליו הראיה', ומשום כך, התובע שרוצה להוציא מדי המנתח את תשלומי הפיצויים נושא בנטל ההוכחה.


עם זאת, קיימים מספר מצבים יוצאים מן הכלל בהם נטל ההוכחה עובר לנתבע, הלא הוא המנתח. סעיף 41 לפקודת הנזיקין מחדש שבמידה והתנהגות הנתבע הינה בגדר 'הדבר מעיד על עצמו' - נטל ההוכחה עובר אליו. הסעיף מונה שלושה תנאים שקיומם המצטבר מעביר את חובת ההוכחה אל הנתבע, שעליו להוכיח כי לא התרשל.


בנוסף, בית המשפט בכמה פסקי דין קבע כי הימנעות מרישום מסודר של כל שלבי הטיפול, עלולה להעביר את נטל חובת ההוכחה אל הרופא ואל המוסד הרפואי בו בוצע הטיפול. זאת במידה והרישום נחוץ לשם הוכחת ההתרשלות, ואילו היה מתבצע היה עשוי להוכיח את טענת ההתרשלות.

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il