מאמרים - הדרקון מההר המעשן הדפסה מאתר מאמרים

הדרקון מההר המעשן

נכתב על ידי שי גיל

[ הדפסת המאמר ]



לזרוס היה מן חיה מוזרה, לא כל כך ברור לעצמו. כולם חשבו שהוא דרקון ופחדו ממנו, אם במקרה מישהו זיהה אותו מרחוק, הוא היה בורח ולפעמים גם זורק עליו אבנים. אבל לזרוס, שחי לו במערה קטנה, היה בעצם מן של לטאה, קרוב משפחה רחוק של משפחת הדינוזאורים וכל מה שרצה היה שיאהבו אותו ושיהיו לו חברים למשחק. הוריו של לזרוס נהרגו כאשר מפולת סלעים קברה אותם תחתיה והוא נישאר לגמרי לבדו בעולם. כולם חשבו שהוא דרקון, אבל הוא לא ידע לשאוג, או להוציא אש ועשן, הוא ניסה להסביר להם, אבל לא נתנו לו הזדמנות ובלית בררה כדי שלא יפגעו בו, למד לזרוס להבעיר מדורה בפתח המערה וכשמשהו התקרב וראה אותו מבעד לאש ולעשן הוא היה נבהל ובורח ועוזב אותו לנפשו. אם היה מסתכל טוב , היה רואה מבעד ללהבות האש את דמעותיו של לזרוס שלחש  וקולו לא נישמע, "שלום, אני לזרוס,  אולי תרצה לשחק איתי"?


במשך הזמן, לזרוס סיגל לעצמו דרך מיוחדת להבעיר את האש בעזרת נשימות ונשיפות ואפילו נהנה לגלגל טבעות עשן בעזרת קנה סוף ולשחק איתם. כל אנשי הכפר שלמרגלות ההר נתמלאו פחד כשראו את ההר מעשן, אבל לזרוס רק שיחק עם עצמו, מה עוד היה לו לעשות. יום אחד כשאחד הנערים לא חזר מטיולו ביער שלמרגלות ההר, אנשי הכפר יצאו לחפשו וכשלא העלו דבר, מישהו אמר "הדרקון טרף אותו" ומאז לא התקרבו אנשי הכפר אל מרגלות ההר.


שנים רבות חלפו,  לזרוס כבר לא יצר כמעט מהמערה, הוא מאוד נחלש ובקושי הצליח להבעיר מדורה קטנה בימי החורף הקרים כדי שלא יצטנן ויחלה. גם אנשי הכפר כבר לא ראו אותו מזה שנים ורק המשיכו לספר עליו סיפורים והזהירו את הילדים לא להתקרב להר.


יום אחד יצא שני ילדים לטייל, היה זה יום אביבי ונאה ומבלי ששמו לב, המשיכו לעלות בשבילי היער שהובילו למרגלות ההר, עד שלפתע מצאו עצמם בפתח המערה של לזרוס. שקט מוזר שרר שם, מן דממה קדמונית ונעימה באופן מפתיע. סקרנות רבה התעוררה בילדים והם הציצו אל תוך המערה, בתחילה לא ראו דבר בשל החושך, אבל אחרי כמה רגעים פגש מבטם זוג עיניים ידידותיות וקצת מבוהלות שהציצו אליהם מתוך המערה. "האם אתה הדרקון מן ההר המעשן" שאלו בפליאה, "אה... כן אבל לא בדיוק", השיב לזרוס בהיסוס ובמבוכה. "אני לא באמת דרקון רק מן כזה של לטאה". "אתה באמת לא כל כך גדול כמו שדמיינו", אמר אחד הילדים "ובכלל לא מפחיד כמו שסיפרו לנו", אמר השני, אז "מה זה כל הסיפורים על האש והעשן שעלה מן ההר" שאלו הילדים, "ובכן" השיב לזרוס בחיוך מבויש, "זה בגלל המדורה שנאלצתי להבעיר כדי שאנשי הכפר לא יפגעו בי וגם שלא יהיה לי קר בחורף",  "אבל" מיהר להסביר, "בעצם תמיד רציתי לשחק ולהכיר חברים, נמאס לי כבר להיות מחופש לדרקון".


וכך המשיכו לזרוס והילדים לשוחח זמן רב ובהמשך התחילו לשחק כמו שרק ילדים ודרקונים, סליחה לטאות, יודעים..., הייתה זו הפעם הראשונה שקולות של צחוק וצהלה התגלגלו מן ההר הישר לאוזניהם המשתוממות של אנשי הכפר.


אה כן כמעט ושכחתי, מאז לזרוס כבר לא היה לבד וילדי הכפר לא פחדו עוד מהדרקון של ההר המעשן.הם ביקרו במערה באופן קבוע ואף הביאו עימם אוכל ושמיכות ועזרו לו להדליק מדורה בימי החורף הקרים והוא לימד אותם להפריח טבעות של עשן ובגלל זה המשיכו לקרוא להר "ההר המעשן".

אודות הכותב:

שי גיל( M.A ), מטפל בתנועה, פסיכותרפיסט, מגשר משפחתי ( עו"ד בהכשרתו ), עוסק בטיפול רגשי-ילדים, מתבגרים ומבוגרים ובגישור משפחתי טיפולי למטרת גירושין.קליניקה פרטית- הר חלוץ משגב, מיטב הקשב גליל עליוןטל' ליצירת קשר: 0524-333757, מייל: shaigil@013.net

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il